תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 10.03.12

אמנות

גיבורות מהתנ"ך בראי האמנות

מאת מיקי הראל
מילות מפתח: אמנות, נשים

הגבוּרה היא עמידה על עקרונות לשם השגת מטרות חשובות, והיא תכונה נרכשת הכרוכה בדרך כלל בעבודה עצמית ארוכה ובעמל רב. אין בגבורה שיאים דרמטיים; יש לה בסיס אחד והוא הנכונות להקרבה עצמית. פחדנות אינה היפוכה של הגבורה, אלא האנוכיות.

בחרתי לספר על שתי דמויות מקראיות שחייהן שונו מתוקף נסיבות חיים: הן נושלו מאדמתן ועברו מסלול של נפילה ושל השפלה אשר הביאן למקום של בחירה בהשרדות, ובחירתן הפכה למכוננת עמים.

סיפורה של רות


'רות מלקטת בשדה', איור של גוסטב ד'אורה.

רות ונעמי עוזבות את מואב כאשר הגברים במשפחתן מתים, ומותירות את עורפה, אשתו של הבן השני שמת אף הוא, אחריהן במואב. רות מקיימת הלכה למעשה את הצהרתה לנעמי: "עמֵךְ עמי ואלוהיִך אלוהי". היא מוותרת על נחלתה ועל עברהּ, ומתלווה במסירות לחמותה. נעמי מחליטה לחזור לארץ אבותיה. במסען הן מגיעות לבית לחם, עיר מוצאה של נעמי. למחייתן מלקטות השתיים בדרכן כקבצניות את הנותר מקציר השדות (לקט ופאה, אותם מצווה כל בעל שדה להותיר לעניים). הן מגיעות לשדהו של בועז. בועז מבחין בהן, שכן הוא מכיר את נעמי כנצר למשפחתו.
רות עוברת תהליך חניכה שבו נעמי מורה לה לשאת חן בעיני בועז, והיא מחליטה לפעול כמצוות אם בעלה המת. בועז נוהג בהן יחס מיוחד, ואף נושא את רות לאישה למרות היותה גרה מואביה. מזיווג זה הוקמה שושלת בית המלוכה של דוד.

הסיפור של רות המואביה היווה השראה לציירים ולאמנים שונים בהיסטוריה.
ב-1857 מתאר ז'אן פרנסואה מילה את המלקטות בשדה בציור נטורליסטי, צבעוני ויפה – הוא מתאר את הנשים הרכונות בלקטן את הנותר מן השדה שנקצר.

גוסטב ד'אורה, מאייר התנ"ך המסורתי, מצייר את רות הכורעת ללקט את הקציר בתחריט יפהפה. אבל פן מצייר את רות המואבייה כיפהפיה אקזוטית, בעוד רמברנדט מתאר בתחריט את המפגש הראשון של רות עם בועז. ציור שמן הולנדי עתיק מוסיף למפגש בין רות לבועז נופך ארוטי, כאשר רות מופיעה בו חשופת חזה.

באמנות העכשווית הישראלית מצלם עדי נס שתי עובדות זרות המלקטות פירות מרצפת השוק. הוא יוצר את החיבור בין הסיפור המקראי לישראל של היום. נס משתמש בסיפור רות ונעמי כביקורת חברתית. הוא מתייחס לעוני הקשה הפוקד כאן את האוכלוסיות החלשות, ובמיוחד את העובדים הזרים הנרדפים. נס מסמן חזותית את הזהות הנשית של עובדת זרה או פלסטינית, או של קבצנית. רות המואביה של נס, המלקטת פירות בשוק, ממוקמת בשפל המדרגה המעמדית. הצילום הופך למטאפורה ביקורתית של המציאות של ישראל כיום, שבה ריבוי הזהויות יוצר פרגמנטים של מציאות – פוליטיים, חברתיים ומדיניים.

עבודתו מקבלת משנה חשיבות, במיוחד בשנה האחרונה, לאור התייחסות השלטונות כאן לפליטים, לעובדים זרים ולפלסטינים; וכך, גם לעבודתן של נשים מהמגזר הערבי בישראל, העובדות ברובן עבודת ניצול מפרכת תמורת שכר זעום אצל ראיסים.
התנ"ך, מקור התרבות שלנו, מחנך אותנו לנטות חסד לזר/ה או לגר/ה. רות – הגרה, הזרה, שקיבצה לקט ופאה בשדות – שירדה לבירא עמיקתא, ובמסירותה ובהקרבתה את עצמה לאם בעלה החכמה, לעמה ולאלוהיה, עלתה חזרה לאיגרא רמא. היא זו שיסדה את שושלת בית דוד.

סיפורה של הגר


'אברהם משלח את הגר למדבר', איור של גוסטב ד'אורה.

אין זה מקרי ששמהּ מגיע מהשורש ה.ג.ר, שכן כשמה כן היא. היא מתחילה דרכה כמהגרת ממצרים לארצו של אברהם, וכשהיא נזרקת למדבר, הופכת למהגרת בדרכה למצוא את ביתה החדש. מוצאה של הגר ממצרים. היא מהגרת עם מחנה אברהם, כשפחתה של שרה אשתו. שרה העקרה מעניקה את שפחתה לאברהם כדי שתעמיד לו צאצאים, מעין אם פונדקאית. להגר ואברהם נולד ישמעאל. אך לאחר שמצוות הפרייה והרבייה נשלמה, נולד לשרה הקשישה במפתיע בנה יצחק, והיא החלה לחשוש שהגר ובנה ירשו את נחלתם. היא ואישהּ אברהם, הנועץ עם אלוהיו, מחליטים לגרשם עם מעט מאוד צידה למדבר. זהו מעין גזר דין מוות. הגר הנואשת משליכה את בנה מתחת לשיח כאשר נגמרים להם המים, והיא אינה יודעת מאין יבוא עזרהּ. בשלב זה נקרה מלאך בשליחות אלוהים אל הגר, ומכוונה לבאר מים המחייה אותם. הם שורדים שנים באזור מדבר פארן.

על-פי המסורת המוסלמית, ישמעאל הוא אבי האומה הערבית והנביא מוחמד הוא צאצאו. כמו כן מסמל הגירוש של הגר ושל בנה ישמעאל את הגירוש. של הפלסטינים
ב-1948.

את הגר וישמעאל אפשר למצוא באיורי המקרא של גוסטב ד'אורה – הגר הנושאת על ראשה כד מים וילדה לצדה בדרכה למדבר. כך גם באיורי המקרא של נחום גוטמן. רישומו הקטן בפחם , דיו וגואש, מתאר מעט בהפשטה את הגר וישמעאל לאחר גירושם למדבר. הוא מצליח להעביר את האימה שחווה ישמעאל, שתחילה ננטש על-ידי אביו ולאחר מכן על-ידי אמו, כשהושלך תחת השיח. הגר מצויה בצד, משדרת מצוקה, ובמרכז כד המים הריק. מחסור במים במדבר הוא מוות בטוח, ולכן הכד הריק מוטל במרכז הדימוי. הפירוש שגוטמן מעניק לאיור שלו ממוקד בכך שהוא מעדיף להדגיש את סבלו של ישמעאל באופן דרמטי, ולהצניע את תפילתה של הגר.

ציור שמן של ג'יובני בטיסטה מ1732 מתאר את המלאך מנחם את הגר. הצילום של עדי נס הוא דימוי דיוקן של אישה קשת יום, בת דמותה של הגר. נס ממקם את המבע ואת הכוח כולו בפניה. הוא מתייחס לזמן שלאחר נטישת הגר את בנה ולפני הצלתו על-ידי אלוהים, ומתמקד בייסורי האבדן הצפוי העוברים עליה, הפחד מן המוות הצפוי לבנה ואולי גם לה. מבטה של הגר כואב, אך גם חזק. הוא אינו מתאר סיפור אלא מתמקד בשפת הגוף ובמבטה העז. את הצילום הוא ביים על-פי השראה מצילום של דורותיאה לנג – בשם "אם מהגרת", מ-1936 – המסמל את המשבר הכלכלי בארה"ב. הוא מביים את הדמות של הגר בחדר מדרגות מוזנח בפאתי העיר, ישובה כשיד אחת מכסה על פיה והשנייה מושטת על ברכה ככף ידה של קבצנית. אך הוא מציג אותה כאשה גאה וחזקה למרות מעמדה הנחות. הוא מדגיש באמצעותה את תפקיד האם בחברה הישראלית, בעיקר האם הנטושה (חד הורית, זרה).

הצילום של נס מכיל לא רק את יכולתה של המהגרת המקראית הנטושה, בעלת החוסן הנפשי, לשרוד את הקושי בכוחות עצמה, אלא גם את האישה העכשווית – זו החיה במסגרת השיטה הקפיטליסטית הנהוגה כיום בישראל, שיטה שאומצה מארה"ב ועומדת בסתירה לחזון אנושי הומניסטי – אישה המייצגת שכבות חלשות: למשל, מהגרות עבודה או אמהות חד הוריות שמעמדן החברתי בשפל, והן נאבקות לשמור את זהותן ולשרוד חיים קשים כאן ועכשיו.

נס בוחר ברות ובהגר כדמויות המסמלות אבדן בית ומולדת, החווות עוני וזרות; נשים שהצליחו לשרוד את השפל ולדאוג למשפחתן ללא עזרה גברית, למרות שחיו בתנאים ובזמן שהחברה הייתה פטריארכלית. כך הוא מעצים את דמויות הגיבורות שלו. הוא מדגיש את העצמת האם בחברה הישראלית בכלל בדמותה של הגר הנטושה.

גם היום במדינת ישראל מוכתב מעמד האישה על-ידי מנגנוני החברה הפטריארכלית. למרות שבישראל הדמוקרטית האישה מקבלת במוצהר מעמד של כבוד, זהותה כאם הוא זה המעניק לה עדיין את מעמדה. האימהות היא החובה המרכזית וגם הזכות של האישה היהודיה. חובה זו עושה אותה לגיבורה ולשוות-ערך בחברה הישראלית, מה שמראה שבעצם לא השתנה הרבה במעמדה של האשה מימי התנ"ך לזה של ישראל היום.
מדינת ישראל מתפקדת כריבונות חילונית, אך בה בעת שומרת על צביון יהודי ומאופיינת בלאומיות דתית ההולכת ומתחזקת כיום. שתי הדמויות רות והגר הן אלו שבזכות כוחות הנפש שלהן ומסירותן, הביאו להקמת דור המשך ולתקומה לשני העמים.


'מלקטות בשדה', ז'אן פרנסואה מילה, 1857


'רות המואביה', אבל פן


'המפגש בין בועז לרות המואביה', ציור שמן הולנדי ממוקינדאם.


'רות פוגשת את בועז', תחריט של רמברנדט


'מלקטות פירות ברצפת השוק', עדי נס


'הגר', עדי נס


'המלאך מנחם את הגר', ג'ובני בטיסטה, 1732


'הגר משליכה את ישמעאל מתחת לשיח במדבר', נחום גוטמן

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה