תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 15.03.12

מדיני

טור דה עזה

נתניהו זקוק ל"פרטנר" מתאים, כמו אחמדינג'אד למשל, או הג'יהאד בעזה. נתניהו חייב לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח לפניו, שהרי, אם אחמדינג'אד ייעלם מהזירה הפוליטית באיראן עקב מעמדו הרעוע, לא יהיה לנתניהו מכחיש שואה זמין שאפשר לדמותו להיטלר

עוד "סבב" אלים בין ישראל לבין עזה מגיע לסיומו. בעזה סופרים 25 מתים עד כה, ובישראל סופרים את מספר הטילים שמערכת כיפת ברזל הצליחה ליירט. שני הצדדים, ישראל והג'יהאד האסלאמי, הגיעו למסקנה שה"סבב" מוצה, והם מבקשים מהשופט המצרי המיומן להוריד אותם מהעץ. שני הצדדים חשים סיפוק רב. הג'יהאד מארגן עצרת ניצחון בחוצות עזה, כשמנהיגה היושב בדמשק מופיע על מסך ענק ומבטיח לענות לכל תוקפנות ישראלית. אכן, הג'יהאד הוכיח לאיראנים שכספם מושקע היטב, והטילים אינם מעלים חלודה מתחת לאדמה, אלא מופנים למקום הנכון.
נתניהו ומשרד הביטחון עוד יותר מרוצים. תוך כדי ניסוי כיפת הברזל, הם מוכיחים לנערי האוצר שאין מנוס מהגדלת הוצאות הביטחון. זאת ועוד, הציבור מתרגל לרוץ למרחבים המוגנים, מה שיהיה מאוד שימושי במידה ונתניהו יפר את פי אובמה, ויתקוף את מתקני הגרעין באיראן. כך נגמר הסבב בתיקו כשכל צד משיג את מבוקשו ומתכונן לסבב הבא, שאף הוא ייגמר בתיקו. מתיקו לתיקו מתחזק מעמדם של נתניהו ושל הג'יהאד האסלאמי מול מי מהישראלים והפלסטינים שעדין מוכן לתת צ'אנס להדברות.

נתניהו לא מאמין בדיפלומטיה ובהדברות אלא במעשים, בעיקר אם הם חד צדדיים. הוא מאמין אדוק בהמשך הרחבת ההתנחלויות ובתקיפה מיידית של איראן, ללא קשר לניסיונות להגיע לפתרון בדרכים דיפלומטיות בסיוע הסנקציות. הצמד נתניהו וברק מאמינים תמיד באופציה צבאית, בין אם מדובר בעזה, לבנון או הגדה המערבית. על כן נתניהו זקוק ל"פרטנר" מתאים, כמו אחמדינג'אד למשל, או הג'יהאד בעזה. נתניהו חייב לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח לפניו, שהרי, אם אחמדינג'אד ייעלם מהזירה הפוליטית באיראן עקב מעמדו הרעוע, לא יהיה לנתניהו מכחיש שואה זמין שאפשר לדמותו להיטלר.

בעזה בכאוס

הצד הפלסטיני מאוד עוזר לנתניהו בכך שהוא נותן לו בדיוק מה שהוא רוצה. אבו מאזן וחאלד משעל ממשיכים בריקוד החיזור הבלתי פוסק שלהם אבל אין להם כל אפשרות לממש את אהבתם. לעומת זאת, מנהיגי חמאס היושבים בעזה, ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ושר החוץ מחמוד אל זהאר התאהבו בתפקידיהם. הסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס מאיים על אחיזתם בעזה, ולכן הם שומרים בקנאות על נאמנותם לטהראן, למרות שמשעל נטש בבהילות את דמשק, ומעדיף להתארח אצל אורדואן באיסטנבול.

וכך טובעים הפלסטינים בתוך הביצה הפנימית שלהם, כאשר כל צד דואג לאינטרסים שלו. רצועת עזה נמצאת בעלטה חלקית, ותחנות הכוח של עזה עובדות רק 12 שעות ביום, כי מצרים לא מספקת להם סולר להפעלת הטורבינות. זהו סיפור צדדי מעניין, כי הוא מראה כיצד שלטון החמאס בעזה מנצל באופן ציני את המצור הישראלי לטובתו. המצור עוזר לחמאס לשלוט בדרך פשוטה: החמאס מפעיל את "רשות המכס" במנהרות כדי לממן את שלטונו על חשבון האזרחים.

דלק מסובסד, שנועד להקל על סבלות העם המצרי, לא מגיע ליעדו בתחנות הדלק של שכונות קהיר העניות, אלא נמכר לכל מיני ספסרים שמנתבים אותו לעזה, שם לא רק שהוא נמכר במחיר גבוה, אלא שעליו החמאס מוסיף את "מס הבלו". עכשיו המצרים רוצים להעלות מחיר הדלק, חמאס מסרבת, ובינתיים עזה שרויה בעלטה.

כך חוגגת האנרכיה בעזה, וככל שהיא יותר פרועה, אפשר להמשיך את "ההתנגדות" המדומה. ההתנגדות מכשילה את ההבנות עם הפת"ח, מנציחה את שיטת המנהרות, ומעמיקה את חוסר האונים של האוכלוסייה המקומית. היא גם מאפשרת לארגונים בעלי אג'נדות שונות ומשונות לקיים את עצמם, תוך טפטוף בלתי פוסק של טילים על ישראל ולהתכונן "לסבב" הבא, כדי להזכיר לכולם עד כמה הם חיוניים במאבק נגד הכובש הציוני. ישראל מצידה רואה בחמאס את "הריבון" האחראי על השקט, ואכן חמאס נזעק מדי פעם לעשות שקט, ובינתיים הפילוג בין עזה לגדה המערבית הולך ומתרחב.

הגדה במצוקה

בגדה המערבית, שם שולט הפת"ח בעזרת כספי הסיוע הנדיבים של ארה"ב ושותפיה האירופיים, המצב איננו הרבה יותר טוב. אמנם יש חשמל, והחיים מתנהלים בתוך שיגרתם המשונה, אבל התושבים הפלסטינים סובלים, אם לא מחמאס אז מהאנרכיה של המתנחלים וההתנחלויות, השומטות את הקרקע מתחת לרגליהם. יתר על כן, בגלל עצירת המו"מ לשלום עם ישראל וההתקרבות לחמאס, ולאור הקשיים הכלכליים מהם סובלת אירופה, התמיכה הכספית ברשות הפלסטינית הדלדלה. לאור המצב, החליט ראש הממשלה סלאם פיאד להטיל מסים נוספים על התושבים, שממילא סובלים מעוני ומאבטלה עקב הסגר הישראלי. וכך אנו עדים להפגנות, שביתות והתמרמרות שרק גוברים.

זוהי המציאות הפלסטינית היום, ולמנהיגים הממשיכים לנצל את המצב כדי לשמור על מעמדם וזכויות היתר שהשלטון מעניק להם, יש אחריות למצב. אולם מי שנושא את עיקר האחריות למצב, היא ממשלת ישראל, העושה את כל שביכולתה כדי להעמיק את האנרכיה ולהחליש את הפלסטינים עוד יותר. המטרה היא להשכיח את השאלה הפלסטינית מהתודעה הבינ"ל. האביב הערבי מסייע, כי הרי המצלמות של אל ג'זירה מופנות לדמשק. אולם גם ההפחדה, האיומים, והפרופגנדה סביב איראן הצליחו להסיט את הנושא הפלסטיני לשוליים, לשביעות רצון הימין הישראלי, שהצליח סוף סוף להוכיח שהנושא הפלסטיני אינו לב הסכסוך המזרח תיכוני.

הישראלים בהכחשה

ההצלחה של נתניהו הייתה כה מזהירה, עד שלא רק העולם שוכח מהפלסטינים, אלא שהישראלים עצמם בורחים מהנושא "המדיני" כמו מאש. תנועת המחאה הקיצית היטיבה עם נתניהו, ומאז שהיא התפזרה הפופולאריות של ביבי רק נוסקת. המחאה ייתרה את קדימה ואת מפלגת העבודה, אשר עסקו באופן "אובססיבי" בנושא "המדיני" המפלג, והוכיחה כי ניתן לאחד את העם סביב הנושא "החברתי". כך זינקו שלי יחימוביץ ואבי המחאה יאיר לפיד, הפועלים לאחד מתנחלים עם אנשי שמאל, חילוניים ודתיים, סביב חלום ישראל האחרת. ביבי, המחובר למציאות, ממשיך להזכיר לעולם כולו, כי הנושא החברתי אינו קיומי, אלא דווקא הגרעין האיראני, והאסלאם הקיצוני, שהוא האיום הבא.

כל מה שצריך נתניהו הוא להוסיף ולהקצין, להתכתש עם אובמה בכל הזדמנות, להפוך את הפלסטינים ללא רלבנטיים, להתפשר עם מתנחלי מגרון, לחוקק חוקים גזעניים ואנטי דמוקרטיים, לצבוע את האביב הערבי בצבעים קודרים, להזכיר לכולנו את אושוויץ, ולסלק מסביבתו את כל המתנגדים לטירוף שלו, כמו מאיר דגן, עוזי ארד ושאר הנודניקים הרכרוכיים שלא מבינים כלום במדיניות.

התוצאה ידועה מראש. סיר הלחץ של השטחים הכבושים יתפוצץ במוקדם או במאוחר. איראן רחוקה ויש מי שמתנדב לטפל בה, אבל הגדה המערבית ועזה הם בסך הכל במרחק של כמה שניות טיל מתל אביב, ואין מי שיתמודד אתם זולת הישראלים עצמם. מי שמיתר את השלום עם הפלסטינים ממשכן את עתידה של החברה הישראלית, ומי שמעדיף להרגיש בנוח בתוך הקונצנזוס הישראלי "החברתי" החדש טומן את ראשו בחול, ומשאיר את גורלו בידי המופקדים עלינו. האטימות, השחיתות, היוהרה, והזלזול בחיי אדם, המאפיינים אותם, מטילים אותנו ל"סבוב" מלחמתי נוסף, שנעשה כל פעם איום ורווי דם יותר מקודמיו.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה