תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 29.03.12

שטחים כבושים

"ולמרות הכול אנחנו צוחקים"

מאת תמר פליישמן
מילות מפתח: כיבוש, פלסטינים

חודש מרס מציין חמישים שנה לשחרור אלג'יר מהכיבוש הצרפתי, כיבוש שנמשך מאה ששים ושתיים שנה.
לאורך שנות שלטון הצרפתים, התנחלו על אדמות אלג'יר רבבות מהגרים מצרפת ושכנותיה שזכו באזרחות צרפתית, בעוד תושביה המקוריים של הארץ חיו חסרי זכויות תחת משטר של אפרטהייד.


מתחילים מבראשית

ב- 18 במרס 1962, לאחר כמעט שמונה שנות לחימה רצופה של כוחות הגרילה (ה-(FLN, נסוג הצבא הצרפתי, ובעקבותיו נסוגו כמיליון המתיישבים/המתנחלים האירופאים.

ובאותו שבוע עצמו בו מצוין אירוע מכונן זה של קץ שליטתו של עם אחד על משנהו, העידו אלפי עדויות הקורבנות ואלפי רובים משליטי דיכוי, שבפלסטין הכיבוש מעמיק את אחיזתו ופולש ורומס כל שטרם דוכא ונרמס.

באותו שבוע עצמו הגיחו משער צדדי שבחומת מחסום קלנדיה לובשי מדים בראשות אנשי המנהל האזרחי, איגפו את הרוכלים שליד הכיכרות הסמוכות ולאורך הדרך הראשית, החרימו סחורה מבעליה, השליכו את תכולת העגלות אל האשפה, זרעו פחד בלב האנשים וגרמו נזק כספי של אלפי שקלים לכל אחד מהקורבנות.

לא היתה זו הפעם הראשונה שפעולה אלימה כזאת ננקטת כלפי הרוכלים באמתלה שאין בידם אישורי רוכלות, ולבטח גם לא הפעם אחרונה. הניסיון מלמד שהשקט של אחרי הוא זמני ושביר, ושאין לדעת מתי ומהיכן יגיחו שוב נציגי הכיבוש. אך אנשים קשי יום אלו אינם נוטלים פסק זמן, הם ממהרים לקום מההריסות, להתגבר על הייאוש, להתרומם כעוף החול, ולהתחיל מבראשית.

אנשים אלו – מלאכת הרוכלות לא הייתה משאת נפשם או חלום נעוריהם. הרוכלות היא ברירת מחדל המציאות, והם נאחזים בה בשארית כוחם, דוחפים עגלה עמוסה ממקום למקום, משחר עד ליל, מציגים מרכולתם בפני עשרות אלפי האנשים הנאלצים לעמוד בתורים דחוסים סביב המחסום, מרביתם כלל אינם תושבי המקום אלא מהגרי עבודה ששכרו חדר או מיטה בבית זרים ושבים למשפחתם אחת לשבוע.

כזה הוא אבו-סולימאן הזקן מחברון, שאצלו ממתק בשקל ושקית תורמוסים ממולחים בשניים.

כזה הוא גם פ'אדי שמשפחתו במקורה מביסאן, ששמה הפך לבית-שאן לאחר שגורשו תושביה במהלך הנכבה. מרבית בני משפחתו פליטים בירדן, אשתו וילדיו בג'נין, והוא עצמו מתגורר במחנה הפליטים קלנדיה.

וכזה הוא גם ידידי עבדאאלה תמימי – בכור הבנים במשפחה שמקורה בכפר ביר-ניזם (בסמוך למשפחתם המורחבת מנבי-סלח), שחלקת אדמה הייתה רכושם, שאביו עבד כשומר לילה במפעל בעיר פתח-תקווה. "כשהייתי קטן, אהבתי כשאבא לקח אותי לטייל בפתח-תקווה. היום אסור לי אפילו להגיע לירושלים, לירושלים שלנו", מספר עבדאללה.

משנסגרו שערי ישראל בפני תושבי הגדה המערבית, אביו של עבדאללה, ששנים לא פקפקו מעסיקיו באמינותו וביושרו, הפך ככל בני עמו, בהליך של ענישה קולקטיבית, לסיכון בטחוני, ופוטר. ולהוסיף חטא על פשע, נגזלה חלקת אדמת המשפחה בידי שלטונות מדינת ישראל: "ההתנחלות חלמיש בנויה על כל האדמות שלנו", ממשיך ומספר עבדאללה. בחיפוש אחר מקור פרנסה, ובשאיפה להעניק מסגרת חינוכית נאותה, עקרה המשפחה לאר-רם ששמם של מוסדות החינוך בה יצא למרחוק.

אלא שגם תקווה זו התנפצה. חומה נבנתה סביב אר-רם, מוסדות החינוך העיליים נסגרו, אפשרויות הפרנסה במקום צומצמו, ועבדאללה שסיים בהצטיינות את לימודיו התיכוניים וחלם על לימודים אוניברסיטאיים, נאלץ להטות שכם בפרנסת המשפחה. כיום הוא עומד במקומו של אביו בכיכר, לצד הבסטה המשפחתית העמוסה בפירות העונה.

לפני כמה חדשים הלך עבדאללה למשרדי המנהל האזרחי, ניסה את מזלו והסביר: "אני צריך להתפרנס. אני עומד להתחתן ואין לי אפילו בית. תנו לי עבודה, עבודה כל שהיא שאוכל להתפרנס, או שתתנו לי אישור לבסטה". כתשובה שמע: "אתה רוצה לעבוד? – תלך לירדן, תעבוד שם", ואחר השלים והבהיר: "בחיים לא תקבל אישור!"

"הם פשוט לא רוצים אותנו כאן", זו מסקנתו של עבדאללה מאותו היום. והוא צוחק ומוסיף: "ולמרות הכול אנחנו צוחקים".
דברים שבדיוק כמותם שמעתי מסבי כשהיה מספר על החיים בארץ הרחוקה ההיא בה היה חלק ממיעוט זר ונרדף.
כי את צחוקו של החלש לא ינצחו גם אלפי הרובים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה