תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 22, יוני 2007

מלחמת מעמדות

פועלי אבו דיס: "חומת ההפרדה קברה אותנו בחיים"

מאז מאי 2006 מצאו עצמם 75 אלף תושבי אבו דיס וכן תושבי עיזרייה, סוואח'רה א-שרקיה ושייח' סעד כלואים הרמטית מאחורי חומת ההפרדה שנבנתה כחיץ בינם לבין המרכז האורבני שלהם - ירושלים.

חסימת הכביש הראשי, המוליך מעיזרייה ואבו דיס לירושלים, נעשתה כבר בשנת 2003, אלא שבמשך מספר שנים העלימו השלטונות הישראלים עין, ורבים יכלו להסתנן דרך פרצות שונות בחומה בכדי להגיע למקומות עבודתם. עובדה זו הקהתה במעט את השפעתה ההרסנית של חומת ההפרדה על המפרנסים. לרוע המזל, פתחים אלה בחומה נאטמו בחודש מאי 2006 כתוצאה משתי סיבות: ראשית, פיגוע התאבדות בתל-אביב שבוצע על-ידי אדם שחדר לירושלים, כפי הנראה דרך פתחים בחומה, ושנית, החלטת בג"ץ שהתירה את השלמת בנייתה של חומת ההפרדה בחלקה הצפוני של ירושלים.

במשך 40 שנות הכיבוש, השתמשה ישראל בשטחים הכבושים כמקור משתלם לכח עבודה זול, ובד בבד מנעה כל התפתחות כלכלית עצמאית של האוכלוסיה המקומית שם. בהמשך, בשנת 2005 החליטה ממשלת אריאל שרון להרחיק לחלוטין פועלים פלסטינים משטחה של ישראל, עד שנת 2008. עתה, באמצעות קביעה חד-צדדית של תוואי החומה מתנערת ממשלת ישראל הנוכחית מאחריותה לנזק הכלכלי לשטחים הכבושים ולשיקומו, ובהתאם למדיניות הממשלה הקודמת ממשיכה במאמציה להרחיק מן התחום המוניציפלי של העיר כמה שיותר תושבים ערבים.

בביקור שערכנו באפריל במרכז "אל מונא" בכפר אבו דיס, שוחחנו עם אסירי החומה. "אסירים", משום שאין דרך להגדיר את חייהם אלא כחיי כלא. בעלי המזל שבידם היתרי עבודה בישראל צריכים לעבור טקסים משפילים במחסומים. שלושה מחסומים מפרידים בין תושבי הכפרים ובין מקום עבודתם: מחסום קלנדיה בצפון ירושלים, מחסום הר הזיתים במזרח ומחסום בית-לחם בדרום. תלאות החיים מצדם השני של המחסומים הללו ניכרים היטב בפניהם של הפועלים עמם שוחחנו. נסר עבידאת, מזכיר איגוד השרותים הכלליים באבו דיס: "פועל צריך להגיע לעבודה בשעה 7 בבוקר. מבחינה גאוגרפית ביתו מרוחק עשר דקות ממקום העבודה, אך בשל המחסומים הוא צריך לצאת מביתו בשעה 4 בבוקר. לעתים הוא צריך לעמוד שעות בתור כאשר החיילים משחקים בו. אני חושב שהם מתייחסים בכבוד רב יותר לכלבים. לפעמים אתה יכול לראות את החיילים מעשנים ומתבדחים בשעה שהם בודקים כל פועל במשך 20 דקות". עבידאת ממשיך: "התירוץ הישראלי לבניית החומה הוא הביטחון. אבל בואו נשאל את עצמנו מי הם אותם "סיכונים בטחוניים"? אלו הם אנשים שעבדו במשך שנים בבתי חולים, בבתי מלון ובבתי זקנים בירושלים. כיצד הפכו פתאום למסוכנים? לדעתי מטרת החומה אינה לייצר יותר בטחון. מטרתה היא לדכא ולייאש את הפלסטינים עד כדי כך, שיסכימו לקבל כל פיתרון מדיני שיוצע להם ולו רק כדי לפרנס את משפחותיהם".

מרואן מטיר (35), נשוי ואב לשנייים, עבד שבע שנים במעון לקשישים במזרח ירושלים, והוא מובטל מזה כשנה: "חשוב להבין שהאזור שאותו חסמה חומת ההפרדה כולל שכונות בתחומה של ירושלים. שלא כמו ערי הגדה שכם, רמאללה וחברון, לנו כאן אין כל תשתית של מוסדות חינוך, מקורות פרנסה או בתי-חולים. ירושלים היא עורק החמצן שלנו ולכן חסימת הכניסה לירושלים היא עבורנו מכת-מוות".

פועל נוסף עמו שוחחנו, מוחמד עבד רבו (45), הוא מפרנס יחיד למשפחה בת תשע נפשות. הוא עבד בישראל בבניין במשך שלושים שנה הן כפועל והן כקבלן. עד לפני כשנה עבד באזור מודיעין (ליד ירושלים) כשכיר של קבלן, תושב הרשות הפלסטינית, כמוהו. מאז חודש "מאי השחור", כך מכנים הפועלים את החודש שבו נאטמו הפרצות בחומה, כל עובדי אותו קבלן וגם הקבלן עצמו נותרו ללא עבודה. בכדי לעבוד הוא זקוק לחברת בניה ישראלית שתדרוש את שרותיו ובכך תשיג עבורו היתר עבודה, שעלותו מאות שקלים בחודש. עבד רבו מדווח לנו על פריחתו של שוק שחור לרכישת היתרים: "הם נמכרים בעבור אלפי שקלים, אבל אין מאחוריהם מעביד ממשי, זו פיקציה. ההיתר הזה גם מוגבל לשלושה חודשים. זהו הימור כבד, משום שאדם מתפתה לשלם את הסכום הזה למתווך אבל מקום העבודה אינו מובטח. עבורי זהו סיכון גדול מדי. ראשית, אין לי את הסכום הזה, ושנית, גם אם היה לי, אני חושש שלא אמצא עבודה או שהמשטרה תתפוס אותי עובד אצל מעסיק אחר ותשלול ממני את האישור".

פועלים צעירים בני פחות משלושים מנועים באופן גורף מלעבוד בישראל. רבים מהם מסתננים ומסתכנים, שכן אין להם מה להפסיד ממילא. חסן מחמוד (26), מתושבי עיזרייה, צוחק במרירות כאשר שואלים אותו אם הוא נשוי. "איך אוכל להתחתן ולפרנס משפחה אם אין לי עבודה? למרות שסיימתי בירדן קורס במלונאות, ניסיתי, ללא הצלחה, להתקבל לעבודה בכל המלונות והמסעדות בירושלים. לבסוף מצאתי עבודה במטבח של פנימייה דתית (ישיבה, א"א) של תלמידים יהודים. אלא שלאחר כשנה של עבודה ללא תלוש שכר, עבור 12 ₪ לשעה, ערכה המשטרה פשיטה בישיבה, עצרה את כל העובדים מהשטחים וגירשה אותנו. מאז מסרב המנהל לקבל אותנו בחזרה וכל מה שנותר לי הוא לעבוד בעבודות מזדמנות, יום פה ויום שם. כאשר אני פונה לבקש היתר עבודה מזמינים אותי למשרדו של הממונה על הבטחון, וזה מבהיר לי שללא שיתוף פעולה מצידי, כלומר הלשנה על שכניי וחבריי, אין לי כל סיכוי לזכות באישור".

חסן, וכמוהו עלי עוואד (20) ומוחמד בסה (22), פנו בחוסר ברירה לעבוד במפעלים הנמצאים באזור מישור אדומים, (אזור שאינו נמצא בשטח הריבוני של ישראל; הכניסה אליו קלה יותר לתושבי השטחים ואינה דורשת היתרים ביטחוניים ותשלום כספי גבוה כמו אישור הכניסה לישראל – א"א). בזכות החומה, בעלי המפעלים הישראלים בהתנחלויות יודעים כי אפשר למצוא תחליף לכל פועל ומנצלים באופן קיצוני ביותר את חולשתם של העובדים. מוחמד בסה: "במפעל הטקסטיל בו עבדתי מספר חודשים, העסיקו אותי משעה 7 בבוקר עד חצות הלילה (16 שעות עבודה) עבור 5 ₪ לשעה. ידוע לי על מפעלים אחרים שנוהגים כך. מתייחסים אל העובדים כאל חיות. המפעל מתנהל באווירה של טרור".

לרוע המזל, מצבם של העובדים הפלסטינים מאבו דיס אינו נמצא במקום חשוב בסדר העדיפויות של הגורמים הרשמיים הנושאים ונותנים בשם הפלסטינים. המשא-ומתן המתנהל בחדשים האחרונים בשאלת הסרת המצור על הרשות הפלסטינית, מצור שהוטל על-ידי ישראל (וביוזמתה) ומדינות המערב, מתרכז ברובו בשאלת העברת כספי התרומות לרשות, כספים המהווים את המקור היחיד לתקציבי הרשות הפלסטינית.

"לא התרומות חשובות לנו" מסכם נאסר עבידאת, " מה שאנחנו רוצים אלו הם מקומות עבודה. אנחנו רוצים לקבל בחזרה את הזכות לעבוד בירושלים ללא קנסות, מעצרים או סחיטה של השב"כ. המאבק שלנו חייב לזכות באהדה ציבורית בתוך ישראל ומחוצה לה. התביעה שלנו פשוטה: תנו לנו לעבוד בכבוד! פתחו את מקומות העבודה בישראל בפני העובדים הפלסטינים".

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה