תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.05.12

המחאה החברתית

השאירו את האלימות לשוטרי היס"מ

"מצעד השכונות" הגיע לכיכר לאחר עימות קצר עם חמישה מפגינים של מפלגת דעם שעליהם צעקו המפגינים לא להפוך את האירוע למפלגתי." כך נפתחה הכתבה באתר דה-מרקר בליל ההפגנה, זה האייטם שצד את עינו של הכתב הכלכלי, לפני המסרים הכלכליים-חברתיים, לפני ספירת כמות המשתתפים. ואם אלה פני הדברים, נראה שתנועת המחאה מסתחררת למעמקי תהום מסוכנת.


צילום: דותן גור אריה

גילוי נאות - הייתי בין המפגינים האדומים של מפלגת דעם. מה שזכה לכינוי "עימות" בדה-מרקר, מתאים יותר להיקרא תקיפה. כאשר הגיע "מצעד השכונות" לפינת הרחובות מרמורק ואבן גבירול, חברנו אל המפגינים מהתקווה כשבידינו שלט גדול הקורא לשלום שוויון וצדק חברתי, ושלטים אדומים קטנים הנושאים את הסיסמא בערבית, "אירחל", הסתלק – סיסמת האביב הערבי. ה"עימות" המצוין בדה-מרקר, שאינו אלא תקיפה, מתייחס לקומץ מפגינים, שקרא לעברנו, עוד לפני שהספקנו למצוא את מקומנו בתהלוכה, שאין לנו מקום בהפגנה הזאת, שבגללנו לא יהיה להם איפה לגור, ואחד מהם אף התנפל על אחת המפגינות ותלש מידיה שלט קטן בערבית, קרע אותו באלימות והשליך אותו על המדרכה. ובכול זאת לא ויתרנו, השתלבנו בצעדה, ושלהבנו את המפגינים עם סיסמאותינו החברתיות-פוליטיות.

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

לצערי, "צעדת השכונות" דמתה יותר ליריבות המתמשכת בין הפועל ובית"ר, ופחות להפגנה עממית למען צדק חברתי.

בהמשך ראיתי גם את מפגיני חד"ש מסתירים את שלטיהם בבושת פנים, וגם פעילי מרצ נדרשו להתגונן מפני תקיפות דומות ולגונן על שלטיהם ומסריהם. אלא שהפעם הם לא התגוננו מפני אותם גורמים, אלא דווקא מפני מי שהתיימרו לייצג את ההפגנה. אותן דמויות שהודיעו מעל הבמה שאינן מייצגות אף אחד, שהצהירו שהן אינן הנהגה ושזו הפגנה של כווולם, אותן דמויות בדיוק הודיעו טרם האירוע כי ההפגנה איננה פוליטית ולא מפלגתית, ואף הגדילו לעשות והטילו איסור על מפלגות וארגונים פוליטיים להניף או להפיץ כול חומר המזוהה פוליטית. אין ספק כי תביעה זו הינה פוליטית ביותר ונועדה לשרת אינטרס פוליטי, גם אם פחדני, של אלו אשר מעדיפים לנהל את המחאה מאחורי זהויות אמורפיות בלתי ניתנות לזיהוי או שיוך. נציגי השד יודע מה ומי.

שילוב האינטרסים בין הפעילים שמתיימרים לייצג את המחאה, ואותו קומץ פעילי שכונות המכנה עצמו מאוכזבי ביבי, והניסיון המשותף של שתי קבוצות אלה להשתיק ארגונים אחרים, לא נולד ביום שבת האחרון. הוא התחיל יחד עם הניסיון הראשון להתניע את המחאה שוב לקראת הקיץ. דגלים אדומים שהתנוססו בכיכר רבין בהפגנה ספונטאנית בשבת אחת שלא מכבר, היוו סדין אדום אל מול פרצופם של מי שמבקשים לראות בעצמם "מנהיגי השכונות". כבר אז הם ניסו להשתיק ולהוריד את הדגלים, ולדחוק את אוחזיהם אל מחוץ לדבוקה. משגישת האלימות לא הובילה לתוצאה הרצויה, קפצו מספר פעילים המבקשים לראות בעצמם מנהיגי המחאה, ובגישת "נכבדי העדה" ניסו לשכנע את הפלג האדום כי חשובה יותר תרומתם של פעילי השכונות (האלימים) מהדגלים האדומים.

זה המקום לציין כמה עובדות מצערות. אותם אלה שרואים בעצמם "נציגי השכונות" לא באמת מייצגים את הפריפריה העובדת, קשת היום. בקיץ 2011 הקים ארגון העובדים מען את המאהל היהודי ערבי בנצרת עילית. היה זה המאהל הפרולטארי היחיד שחיבר בין עובדים יהודים וערבים. כאשר המקבילה של "נציגי השכונות" במאהל נצרת דרשה להוריד את הדגלים האדומים גם שם, הובהר להם על ידי עובדת אתיופית, תושבת פריפריה בעצמה, שהורדת דגלים אדומים משמעה הסתגרות ושנאה. בהפגנה שנערכה ביום ראשון (13.5) מול בית ראש הממשלה, הצליחו ארגונים חברתיים וארגוני עובדים לצאת יחד ולאחד תחת סיסמא אחת עובדי קבלן יהודים וערבים, יותר מאשר אלו המבקשים לראות בעצמם מנהיגי הפריפריה.

אותם עסקני שכונות דורשים צדק חברתי לעצמם, אלא שהם עושים זאת תוך שהם מתעלמים ממצוקות של מגזרים מקופחים אחרים, שקופחו גם הם על ידי אותה שיטה קלוקלת. הקריאה שלהם לעברנו: "בגללכם לא תהיה לי דירה" מלמדת הרבה. האם באמת בגללי לא תהיה להם דירה? האם לי, שאין לי דירה בעצמי ואולי גם לא תהיה לי, יש יכולת לתת להם דירה או למנוע מהם מקום מגורים? האם זה לא פספוס של מקור הבעיה האמיתי? וגם – האם כל עניינה של המחאה הוא להשיג דירה למחוסרי דיור משכונות דרום העיר? ומה עם מחוסרי דיור אחרים? נגיד ערבים רחמנא ליצלן? נראה שאותם מצביעי ליכוד לא מבקשים אלא לשפר את מצבם היחסי, את מצבן היחסי של השכונות, והם מבקשים שאלה שעבורם הצביעו ידאגו להם. הרי חברי הליכוד אמורים לעבוד בשבילם. מבחינה זו, לא מדובר אלא בגזענות, והראשון לזהות את ניצניה היה דווקא ברוך מרזל. בעקבותיו הגיעו בקבוקי המולוטוב ביפו, בשכונות שפירא והתקווה. יתר תושבי השכונות אינם נמנים עם אותו קומץ אלים וכלל לא ברור שרואים איתו עין בעין. ובכל זאת, גם הם כמו פעילי המחאה, מבכרים לתמוך באותו קומץ, במקום להביע סולידריות אל מול אלימות שמופנית כנגד מפגינים שהגיעו לצעוד ביחד למען אותה מטרה.

מה דוחף את פעילי המחאה לאמץ לחיקם באדיקות שכזאת את עסקני השכונות? פחד. פחד מפני כול כוח פוליטי מאורגן, תנועה חברתית בעלת אג'נדה סדורה. פחד כי ישתלטו על התנועה ארגונים ומפלגות עם תגי זיהוי אדומים על החזה. הפחד הזה קיבל את ביטויו האלים ברחבת כיכר רבין עם הניסיון להשתיק מפלגות פוליטיות, יחד עם מסרים מבולבלים ואמורפיים שנורו בצרורות מעל הבמה, אשר באו לחפות על חוסר בהירות פוליטית של הדוברים. מהבמה ביום שבת ניתן היה להבין כי השנה המחאה מבקשת להיות עממית יותר, "אותנטית" יותר, בניגוד למחאת 2011 ה"צפונבונית".
טיעון דומה כלפי מחאת 2011 הביע סגן שר האוצר יצחק כהן (ש"ס) כאשר קרא למפגינים אוכלי סושי מפונקים.
בפועל, היה מדובר בהפגנה של בני מעמד אחד מסוים. למעט כ- 300 תושבי השכונות לא לקחו במחאה הזאת חלק הפריפריה, המגזר הערבי, ומגזרים מקופחים אחרים – לא בקהל וגם לא על הבמה.


צילום: דותן גור אריה

הסיסמאות הא-פוליטיות "אין ימין ואין שמאל", "כולנו קול אחד", ו-"אין מפלגות" הן תולדה של חוסר הרצון של פעילי המחאה להתמודד פוליטית. אין פלא שהן מתלבשות כמו כפפה על ידם של מאוכזבי ביבי, כמו גם גורמים אחרים, שהתייאשו מפוליטיקה והתארגנות פוליטית. את הבלבול שלהם מנסים אותם גורמים לכפות בצורה אנטי דמוקראטית על התנועה, שכוח המשיכה שלה הוא דווקא הפתיחות לכול הזרמים המזדהים עם סיסמאותיה. במקום להוציא את האנרגיה בהוצאת עובדי הקבלן לרחובות, הפכה עצמה קואליציה זו לעובדי הקבלן בשירות ביבי ומדיניותו. מבלי שקיבלו פקודה, הם עושים לו את העבודה וממוססים כול קול אופוזיציוני רלוונטי שקורא לא רק להפלת הממשלה אלא גם להחלפתה. על תנועת המחאה לגנות כול ניסיון אנטי דמוקראטי ואלים של סתימת פיות ומידור צבעים, גם במחיר פגיעה בציפור הנפש הא-פוליטית של חלק מפעיליה, וזאת מתוך דאגה לכולנו פן נהפוך מפעילים לפליטים חברתיים במנוסה מגלגליה של דיקטטורת ההון.

זכותה של תנועת המחאה לבוא חשבון עם ארגונים פוליטיים או חברתיים. חובתה לפקח ששטיח המחאה לא יישמט מתחת רגליה על ידי טרמפיסט זה או אחר. ניסיונו של עופר עיני בקיץ 2011 לגנוב את המחאה הוא דוגמא טובה לאופורטוניסט מסוכן שביקש לנכס לעצמו את המחאה, ותגובת רוטשילד היתה דוגמא טובה לתשובה הנכונה והברורה: "לך הביתה!" אמרנו לו. אין בליבי על אף אחת מהמפלגות כיום בכנסת. כולן נכשלו, כול אחת בדרכה. יחד עם זאת, הוויכוח חייב להישאר פוליטי, ואם גוף פוליטי כזה או אחר מקבל את הסיסמאות ודרישות המחאה, זכותו לתמוך ולהופיע בכול הפגנה, וחובתה של תנועת המחאה להוביל ולהתוות דרך משותפת, פוליטית, חברתית ומאחדת.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"גם אני סבלתי באותה הפגנה התייחסות דומה"

מאת ירון
נשלח 17.05.12, 13:58

מארגני המחאה חטפו לי שלט של חד"ש מהיד ומארגן אחר (בחור שהיה מהתחלה) הצדיק אותם ואף איים עלי לפני כן.

האם זו המחאה הדמוקרטית? האם המחאה שייכת רק למארגנים?
אם אתם רציניים - תעשו בדק בית רציני ותנקו את עצמכם מהתנהגות שכזו.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה