תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 05.06.12

שטחים כבושים

חגיגות ירושלים? – לא מאחורי החומות

"יום ירושלים" נחגג השנה לציון ארבעים וחמש שנות כיבוש

כשליש מתושבי העיר נעדרים מדי שנה, לא רק מהחגיגות וממושאי הנאומים וההבטחות ל: "נצח נצחים... חופש דת... שוויון...", ושאר סיסמאות וריקות מתוכן, אלא, וחמור מזאת - מזכויות אזרח.
כי מאז כינון המרחב העירוני הקרוי: "ירושלים רבתי", שהוא תולדה של כוונה לספח כמה שיותר שטח וכמה שפחות בני אדם, מודרים מזכויות יסוד שלוש מאות וששים אלף הפלסטינים שבתחומה.
העיר שמתחה את גופה כקפיץ עד קצה גבול היכולת, המשתרעת עד למבואות רמאללה, הותירה את הפלסטינים הגרים בתחומה מופלים בהגדרתם מתושביה היהודים. תעודתם הכחולה אינה מקנה להם (מסיבות אידיאולוגיות של שמירת הרוב היהודי) אזרחות אלא מעמד של תושבות קבע, שלמרות ההגדרה אינה מבטיחה קביעות ועלולה להילקח מבעליה מתוקף חקיקה מגמתית או עקב גחמת לבו של שר הפנים.


צילום מ: 10.7.11

מעמד התושבות מאפשר חופש תנועה וביטוח בריאות משופר משל הפלסטינים שלא זכו בתעודה הכחולה. עפ"י נתוני עמותת "עיר עמים", מסתמן שהתושבים הפלסטינים מקפידים באחוזים גבוהים משאר תושבי העיר על תשלום מיסי הארנונה, מחשש פן יאבד מעמדם ואיתו זכויותיהם היחסיות וכפועל יוצא יגורשו מביתם.

ברשימת נושאי האפליה כלפי תושביה הלא יהודים של הבירה ניתן למנות את מערכת החינוך שאינה עומדת בסטנדרטים סבירים, את התשתיות הלקויות והירודות, את חופש הפולחן שלא אחת נמנע מהם או מוגבל עקב העדר גישה למקום קודשם, את האפליה במתן אישורי בנייה בשטחים בבעלות פלסטינית והגדרתם האוטומאטית כמעט בידי רשויות התכנון העירוניות כשטחים "ירוקים" (דרך נוספת לשימור היתרון המספרי היהודי), את הנישול מרכוש, את הריסת הבתים, ואולי הדרקוני והאכזר מכל הוא "חוק האזרחות" שבשם מנטרת הביטחון מונע מאדם חיים משותפים עם בחיר לבו וילדיו וגוזר עליו ניכר פיזי ונפשי.

פלסטיני (אישה או גבר), שהוכיח מעל לכל ספק שהוא "נקי", שאין לו "היסטוריה", ושאפילו בילדותו, לפני עשרות שנים לא נתפס זורק אבנים או מפגין, גם אז, רק אחרי שמלאו לו שלושים וחמש שנים, ואחרי הרבה ריצות, תחינות ובירוקרטיה מתישה, יקבל (אולי) את הקרוי:"אישור שהייה זמני לאיחוד משפחות" - שם כל כך ארוך להליך כל כך מרושע.
ברי המזל המעטים שעמדו בכל הקריטריונים והבקיעו את חומות הבירוקרטיה ושגם השב"כ ושליחי שר הפנים לא דחו על הסף את בקשתם, גם הם, שזכו באישור לחיות בביתם שלהם בקרב משפחתם, אינם מובטחים עד מתי השגרה תמשך. כי האישור הוא זמני ויכול לפקוע או להילקח בכל רגע נתון. על בעליו לשוב ולהתחנן על נפשו בכל מספר חודשים כדי לחדש ולאשרר את זכותו, וגם מספר החודשים אינו קבוע, ומשתנה מאדם לאדם וממקרה למקרה.

חוסר ודאות, הטלת אימה ויצירת תחושת נרדפות תמידית, הם מכליו היעילים של מנגנוני הכיבוש.
כל אלו הופכים את הפרט שבוי תמיד בידי נציגי השירותים החשאיים, ואת עתידו לוט בערפל, כשהקובעים את גורלו לחסד או לשבט, היושבים בלשכות הסמויות מהעין, לעולם אינם חייבים בהסברים.

אך על הכול מאפילה מציאות חייהם של הפלסטינים שאיתרע מזלם וביתם בצדה הלא נכון של חומת ההפרדה, תושבי העיירות והשכונות שעל ציר התנועה המרכזי המוביל לרמאללה.

החומה שהתרוממה, לא רק נגסה בזכויות ובאיכות חיי בני האדם, אלא קטעה את שהיה רצף עירוני ופגעה אנושות במרקם האורבאני. אנשים שביתם בגבה של החומה הם הקורבנות הגדולים של מדיניות האפליה המכוונת של קברניטי המדינה ועיריית ירושלים. אל מקומות חשוכים אלו ראוי להפנות את המבט, כי כשם שהם מנותקים מהעיר שהיא מרכז חייהם הם מנותקים גם מהמבט הציבורי. אלו אנשים שעד לפני מספר שנים היו גומעים בדקות ספורות את הדרך למוסדות החינוך, למקומות העבודה, למרפאות ולבתי החולים, ומאז שמצאו עצמם בעל כרחם כלואים מאחורי החומה, לעולם אין היוצא מביתו יודע מתי ואם יגיע ליעדו.

על השכמת ילדיה בטרם זריחת השמש כדי שיספיקו להגיע במועד לבית ספרם שבמזרח העיר, סיפרה לי מכרה שגרה בשכונת דחיית-אל-בריד, ושלרוע מזלה צדה האפל של החומה גובל בביתה, ובשל כך, היא ובני משפחתה מנותקים מקרוביהם וממקור פרנסתם - בית עסק בעיר העתיקה.
גם חופש התנועה בשכונות אלו מוגבל וקשה יותר. לרכביהם אמנם לוחיות זיהוי צהובות כבמדינת ישראל, אך בשונה מהיהודים, הם נאלצים לעבור במחסום בדיקות גוזלות זמן וקפדניות, כשרק מי שהינו בן משפחה מדרגה ראשונה רשאי לשהות ברכבם בעת חציית המחסום (בן/בת זוג, הורה, ילדים) ואילו קרובים שאינם רשומים בתעודת הזהות או ידידים, מצווים לכתת רגליהם אל המחסום להולכי הרגל.
גם חולים ופצועים, בהיותם מבוטחים עפ"י החוק הישראלי ומטופלים בבתי החולים שבמערבה של העיר, עוברים בעל כרחם את ההליך המייגע של נוהל גב-אל-גב הכולל אישור מוקד ההיתרים - קרי השב"כ.

וחרפה בולטת בסרחונה היא העובדה שבמקומות אלו, שהם בשטח שיפוטה של עיריית ירושלים, אין התושבים מקבלים שירותים בסיסיים כפינוי האשפה ונאלצים להיפטר מהררי הזבל הנערמים באמצעות הבערת מדורות בצדי הדרכים ובתוך מכולות האשפה.
הם, כאחיהם הגרים בסמוך – במחנה הפליטים קלנדיה שבין שתי העיירות כופר-עקב וסמיר-רמיס שלחלק גדול מתושביהן תעודות תושב, מקום מגוריהם הפך זה מכבר לשטח הפקר, הם סובלים לא רק מהזנחת התשתיות, אלא גם מאבדן תחושת הביטחון האישי, כי לא המשטרה הישראלית ולא הפלסטינית נוכחים ומשליטים סדר.

כן נוכחים והרבה, ובייחוד בשעות הקטנות של הלילה, הם חיילים הפולשים לבתים וצדים אנשים וילדים.

ובאמצע, בין לבין, בין תושבי ירושלים למחסום, מחנה הפליטים על עשרות אלפי בני האדם החיים בו, כעצם בגרונה של ישראל – לבלוע אינה רוצה ולהקיא אינה מסוגלת.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה