תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 06.06.12

המחאה החברתית

הו, הא, מי זה בא, מדינת הרווחה (והכיבוש)

ההפגנה לציון 45 שנות כיבוש בשבת הקרובה (9.6) קושרת את המאבק נגד הכיבוש למאבק למען צדק חברתי, ובכך מחדדת את הוויכוח בשאלה האם נכון לחבר בין ה"מדיני" ל"חברתי". מחאת הקיץ האחרון הקפידה להפריד בין השניים. בזירה הוירטואלית של המחאה היה מותר לדבר רק על הנושאים החברתיים. כדי למנוע כל רבב "מדיני", התעטפו מנהיגי המחאה בדגלי ישראל, וקינחו את העצרות ב"התקווה", במפגן פטריוטי חוצה מגזרים.

אלא שבחיים האמיתיים, המפלגות שוזרות את שני הנושאים במצעיהן לאין הפרד. כך הליכוד, הדוגל במצע חברתי ניאו ליברלי ומבליט את חזונו המדיני של יישוב כל ארץ ישראל; כך ש"ס, הדוגלת בסוג של מדינת רווחה ליהודים, עם השקפת עולם מדינית ימנית; כך גם מפלגת העבודה, הדוגלת בעמדה ניאו ליבראלית חברתית, אך מבליטה את חתירתה לשלום עם הפלסטינים. רק "המחאה" מצליחה לעשות מעשה לוליינות ולעמוד על הרגל החברתית בלבד, וזו הסיבה שהיא כל כך לא יציבה, ונתונה למניפולציות אינסופיות, כאשר שמאל וימין מנסים להתאימה לצרכיהם הפוליטיים.


קיץ 2011, צילום דותן גור אריה

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

ניצחון סוחף לימין

אין ספק שהתנזרותה של המחאה מהנושא "המדיני" מהווה ניצחון סוחף לימין. צריך לזכור, שמזה שנים ממשלות הימין והשמאל כאחת מקבעות את השליטה הישראלית בגדה המערבית באמצעות עידוד ההתנחלות והמתנחלים, ובכך הן תורמות להקצנה הלאומנית והדתית הן בצד הפלסטיני והן ברחוב הישראלי. העדר התקווה בפתרון מדיני, והאכזבה העמוקה מתהליך השלום, היוו קרקע פורייה לצמיחתו של הפונדמנטליזם האסלאמי. מאז אירועי אוקטובר 2000 הקצין גם הרחוב הישראלי ויצר קונסנזוס ימני חדש, שאיפשר לממשלת נתניהו הימנית ליצור קואליציה מקיר אל קיר של 94 ח"כים. הכיבוש, כמו גם ההקצנה ברחוב הערבי, עובד ללא ספק לטובת הימין.

פעילי תנועת המחאה מבינים שהימין מאמץ מדיניות ניאו ליברלית קיצונית, ופועל לטובת העשירים כאשר הוא מגדיל את הפערים המעמדיים. הם יודעים כי הנפגעים הישירים ממדיניותו הכלכלית הם דווקא מצביעיו המסורתיים, עובדים קשי יום, דיירי שכונות העוני והפריפריה. ולכן, גורסת תנועת המחאה, הדרך להביס את הימין היא לתקוף את נקודת התורפה "החברתית" שלו, ולמשוך את השטיח האלקטוראלי מתחת לרגליו. ואכן, אין ספק שהפופולאריות של המחאה נבעה מההפרדה שעשתה בין החברתי למדיני, ומכך שהיא הדירה את הערבים ואת הכיבוש מהשיח הציבורי. כך היא הצליחה לזעזע את יסודותיה של הממשלה, אשר מיהרה לשלוף את דו"ח טרכטנברג. אלא שכאן הגיעה המחאה לתקרת הזכוכית שלה, עקב אי יכולתה לתרגם את כוחה ברחוב לכוח פוליטי אלקטוראלי.

מדינת רווחה וכיבוש?

המטרה המרכזית של תנועת המחאה היא החזרה למדינת הרווחה, דרישה המשותפת לתנועות המחאה בעולם, כולל במצרים ובתוניס. אלא שישראל אינה מדינה "נורמאלית". הכיבוש ומצב המלחמה התמידי יוצרים אנומליה. ועל כן אין מנוס מלשאול: האם החזון "החברתי" כולל מדינת רווחה עם המשך הכיבוש? או שמדובר בחזון של מדינה "נורמאלית", המבוססת על צדק חלוקתי?
מאליה עולה השאלה הקשה, והיא – האם תיתכן מדינת רווחה השולטת על חמישה מיליון פלסטינים ללא זכויות? התעלמות מהשאלה הזאת, או הניסיון לדחות אותה, הם שווי ערך לניסיונות כל ממשלות ישראל עד כה לדחות את הפתרון לשאלה הפלסטינית, החל בתקופת ממשלת העבודה-מרצ, אשר חתמה ב- 1993 על הסכמי אוסלו בתמיכת חד"ש, ועד הממשלה הנוכחית.

הסכמי אוסלו היוו את הביטוי המדיני של התפיסה הניאו ליבראלית. הם הכניסו את ישראל לעולם הגלובלי, ושחררו את "כוחות השוק". המשק הופרט והועבר לידי הטייקונים, ההסתדרות הפריטה את חברת העובדים ונתנה יד להרס העבודה המאורגנת. במקביל, נאסר על הפלסטינים לעבוד בישראל, הוטל עליהם סגר, והובאו במקומם מהגרי עבודה. חלק מהשטחים הכבושים הועברו לרשות הפלסטינית, המשמשת קבלן משנה המתחזק את הכיבוש תמורת כספי סיוע נדיבים מהמערב. כך, בעשרים השנים האחרונות גדלו מימדי העוני בישראל ללא שיעור, בשעה שהאבטלה בגדה המערבית ורצועת עזה מגיעה לחמישים אחוזים ומביאה את העם הפלסטיני לסף רעב.

האם מדינת ישראל יכולה להתנער מרווחתם של תושבים הנתונים לשליטתה? האם ניתן להיות רגישים כלפי צרכיהם של החלשים בישראל, כולל מהגרי העבודה, ולהישאר אדישים לסבלם של הנכבשים? האם ניתן להלחם בגזענות כלפי הסודנים, תוך התעלמות מהגזענות כלפי הפלסטינים? האם ניתן להפריד בין גזענות כלפי ערבים לבין גזענות כלפי אפריקאים?
כמובן שניתן למצוא הבדלים: עם הפלסטינים ישראל נתונה בסכסוך לאומי, בעוד שמהגרי העבודה והפליטים הם קרבנות תמימים. אלא שלישראל יש חלק חשוב, אם לא מכריע, ביצירת הסכסוך הלאומי והתמשכותו, המתבטא בסירובה לפתור אותו. טענותיה ש"אין פרטנר" אינן אלא ניסיון לברוח מאחריות.

המחאה מבטלת את הגבולות

תנועת המחאה בישראל, כמו אחיותיה בעולם, ובעיקר במצרים, תוניס וסוריה, מערערת את יסודות המשטר הקיים, ומכאן חשיבותה. תבוסתו של הימין הכלכלי תהיה ללא ספק גם תבוסתו של הימין המדיני. המאבק למען צדק חברתי ונגד הטייקונים ועושי דברם בממשלה, מחבר את החברה הישראלית לעולם, ובפרט לעולם הערבי. העוינות כלפי הקפיטליזם החזירי, הסלידה מהקשר ההדוק בין הון לשלטון, והמאבק נגד השחיתות ולמען עבודה מאורגנת, כל אלו מאחדים את העובדים והצעירים ברחבי תבל, ומבטלים את האיבה בין עמים, כאשר המאחד הופך להיות רב מהמפריד. המאבק נגד ממשלת נתניהו מתחבר למאבקם של הפלסטינים נגד ממשלות הפת"ח והחמאס. המחאה מהווה מכנה משותף חדש שיכול להוות גשר לשלום ולשים קץ לכיבוש.

נכון שתנועות המחאה בעולם הערבי לא התרכזו בסכסוך הערבי ישראלי, אלא בצרכיהם היומיומיים של האזרחים, בעבודה הוגנת, דיור, חינוך, בריאות ודמוקרטיה אמיתית. תנועת המחאה בישראל צעדה באותה הדרך, פנתה לסבלם ולצרכיהם של האזרחים, וכך רכשה את ליבם. אלא שכאן, נושא הכיבוש הוא שקובע את סדר היום הפוליטי והחברתי, ולכן המסרים חייבים להתחדד אם ברצונה של תנועת המחאה ליצור שינוי אמיתי.

יש הבדל עצום בין התמקדות בדרישות חברתיות, תוך הדרה מוחלטת של השאלה "המדינית" וצנזורה על המילה "כיבוש", לבין מתן לגיטימציה לדיון סביב הקשר בין שני המאבקים. הצנזורה על הכיבוש היא ויתור אדיר לימין. היא משליכה את הפריפריה הישר לחיק הימין, ועושה דה לגיטימציה של השמאל. דיון ציבורי מושכל, חינוך סובלני נגד כל ביטויי הגזענות ונגד עוולות הכיבוש והשפעתו ההרסנית על החברה הישראלית, הם מחובתו של כל אדם, ארגון או מפלגה הפועלים לעשיית צדק חברתי.

מדיניותה הסרבנית של הממשלה וחוסר האונים של הרשות הפלסטינית לספק חיים בכבוד יצמיחו "אביב פלסטיני" חדש, אשר ידרוש גם הוא צדק חברתי ודמוקרטיה, ויתבע מתנועת המחאה הישראלית להתייחס לכיבוש, ולהיאבק נגד ניסיונות הימין והמתנחלים לדכא את הפלסטינים. כרגע, השקט הביטחוני המדומה מאפשר לשחק בצדק חברתי סטרילי. הכיבוש רחוק מאוד מהעין, ומבליח רק מדי פעם בפעולות "תג מחיר". אך לא ירחק היום בו לא נוכל לעצום את עינינו, ואז תחדור הקריאה של הפלסטינים לחופש ולצדק חברתי ללבבות כולנו. ביום הזה נעמוד בפני הברירה – לצעוד עם ההיסטוריה או לעמוד נגדה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"הפגנה על כיבוש"

מאת רבקה ויטנברג
נשלח 07.06.12, 15:41

יש קשר בין צדק חברתי לכיבוש: אם לא היה כיבוש, חלק מהמשאבים היו מופנים לחינוך, לבריאות, לרווחה. אז צריך להחליט: כיבוש או צדק חברתי. אבל יש עוד אלמנט: כל עוד הקפיטליזם קיים לא יהיה צדק חברתי. הפיתרון: קומוניזם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה