תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.12

האביב הערבי

עדות ממקור ראשון: סוריה מתפוצצת מבפנים

בחיפושיי אחר "האמת" בסוריה, הגעתי לספרה של העיתונאית הלבנונית ע'די פרנסיס, "עטי וכאבי, מאה ימים בסוריה", (הוצאת הספרים "אל-סאקי", ביירות, 2012, 286 עמ') בשפה הערבית*.

ע'די פרנסיס

לא מצאתי את "האמת", אלא עובדות רבות, המסבירות את פרוץ המהפכה בסוריה, ובעיקר את אכזריותה לעומת המהפכות במצרים ובתוניס. הספר נכתב על ידי סופרת לבנונית המשתייכת ל"מפלגה הסורית הלאומית החברתית". היא דוגלת בסוריה הגדולה, ונקודת המוצא שלה כלל אינה עוינת את שלטון הבעת' הסורי.

מצד שני, כעיתונאית צעירה, היא סוקרת את סוריה מדרומה ועד צפונה במשך מאה ימים, בין מאי לאוגוסט 2011, בחיפוש אחר הסיבות להתקוממות ואופיה. מתחילת הספר ועד סופו נשארת הסופרת "ניטראלית". היא אמנם מתרחקת מהשלטון, אך אינה מזדהה עם המהפכה. המציאות הנפרשת בפניה סודקת בהדרגה את דעותיה, ובסופו של מסעה היא מוצאת עצמה עצורה, ומגורשת מסוריה בלי אפשרות לחזור.

פרנסיס סוקרת את ההיסטוריה של סוריה, נופיה ושווקיה, וניכר שהיא מוקסמת מיופיה ומאופי תושביה. היא גם מתיירת וגם מתעדת, ותוך כדי כך מכניסה את הקורא ללב לבה של סוריה וחופרת בתוך הקרביים שלה. מתיאוריה עולה, שהניגודים בין המעמדות מתערבבים בסוריה עם הניגודים בין העדות. לו היה הדלק שהצית את המהפכה הפער החברתי לבדו, התוצאה היתה דומה אולי למה שקרה במצרים ובתוניס. אלא שבסוריה השלטון הוא עדתי עלווי, והוא מעודד את העדתיות באופן מוסווה, וזוהי הסיבה שהמדינה מדממת ומתפוררת מפנים.

פרנסיס מנסה לתת ביטוי למי שהיא מכנה "הרוב הדומם" – אותם חמישים אחוזים שלא נקטו עמדה בראשית המהפכה בין השלטון למתקוממים. מדובר בתושבים סונים מדמשק וחלב, שתי הערים הגדולות, וגם בתושבי אזורים של מיעוט אתני, כמו סוידא באזור הר הדרוזים, באזורים העלווים, ובשכונות הנוצריות בערים הגדולות. היא פוגשת אינטלקטואלים סורים ממתנגדי המשטר, שישבו שנים רבות בכלא, אולם מסתייגים מהמהפכה המזוינת; היא פוגשת סוחרים ובני מעמד הביניים הסולדים מהמשטר, אבל עדיין מאמינים בנשיא. כמו במקרים דומים בהיסטוריה, גם הם מאשימים את "החצר" המונעת מהנשיא המתקדם לבצע את הרפורמות שיביאו לסופה של ההתקוממות; והיא פוגשת גם צעירים מוועדות התיאום העממיות.

ההתקוממות על פי פרנסיס היא בבסיסה "כפרית", שמרנית, ונוטה אל הדת. אבל אין לה כל ספק שההתקוממות היא סורית, ואיננה מיובאת מהחוץ. הכפר הסורי התקומם מסיבות רבות – כל אזור וסיבותיו הוא, אולם הכעס מתנקז כלפי כתובת אחת ומשפחה אחת – משפחת אסד על שלוחותיה.

על מה התקוממו

עיר הנמל לטקיה, מחוז הולדתו של אסד, נגלית לפתע כעיר המחולקת בין עניים ועשירים, בין סונים ונוצרים. השכונות העניות הן שמתקוממות נגד המשטר. בשכונת "סכאנטורי" גרים עניי לטקיה ו"שריקי", שהם כפריים שנאלצו להגר מאידליב וג'סר אל-שגור, ולחפש פרנסה בעיר. נשותיהם עובדות כמשרתות בבתי העשירים, ואלה אינם מתערבבים באלו. מי שמתקוממים הם העניים, בעוד שהאינטלקטואלים היו מעדיפים "מהפכה נקייה", כלומר שאסד יעשה את הרפורמה בלי שפיכות דמים.

בביקורה במוקדי ההתקוממות, מגלה פרנסיס כי לכל עיר סיבה משלה להתקומם: בדרעא שבחוראן, שהציתה את ההתקוממות, החקלאים סובלים ממחסור במים, ואינם יכולים לחפור בארות מבלי לשחד את אנשי הצבא האחראים על האזור; בעיירה סמוכה לדמשק, מאות משפחות שהתפרנסו מהפעלת מוניות שירות הפכו למובטלות, לאחר שהמשטר העניק לחברת "מאלוכ" זיכיון להפעלת קווי אוטובוס; בסקבא התפרנסו התושבים מתעשיית הרהיטים, עד שמאות משפחות איבדו את פרנסתן עקב ייבוא זול של רהיטים מתורכיה, סין ומלזיה; בדאריא, גם היא באזור דמשק, סובלים התושבים מהעדר אישורים לבנייה, מה שהפך את פרברי דמשק לרצועות עוני עם בנייה בלתי חוקית וללא שירותים מינימליים.

ככל שהיא מצפינה, חושפת העיתונאית עוד ועוד עוולות. תושבי חמה, מוקד ההתקוממות הנוכחית, מנועים מלעבוד בשירות הציבורי מאז 1982 כנקמה על תמיכתם באחים המוסלמים; באזורים הכורדים, שללו השלטונות את אזרחותם של 200.000 תושבים, והם חיים ללא כל תעודות רשמיות. התמונה העגומה המצטיירת היא של מדינה שאינה מתפקדת, ואשר מכסה על מחדליה על ידי מניעה של סיקור תקשורתי, בעוד אמצעי התקשורת הממשלתיים מציירים תמונה ורודה שאין לה קשר עם המציאות, ושירותי הביטחון נמצאים בכל קרן רחוב, כדי להשתיק כל קול של מחאה.

בחודשי ההתקוממות הראשונים, דעת הקהל הסורית הייתה מאוחדת סביב ההסכמה שעל המשטר לעשות רפורמות מרחיקות לכת: לשנות את החוקה, ולבטל את הסעיף המעניק למפלגת הבעת' את השלטון הבלעדי; לבטל את חוקי החירום; לאפשר התארגנות מפלגתית, חופש תקשורת וחופש ביטוי; לטהר את המנגנון המושחת; לרסן את הצבא והשביחה ולתת סמכויות לגופים המחוקקים. ואכן אסד הגיב במספר מחוות, כמו ביטול חוקי החירום, קריאה לדיאלוג עם האופוזיציה, ופגישה עם נכבדי האזורים השונים, ובכך יצר ציפיות גדולות.

אלא שבמציאות דבר לא השתנה. אסד דבק בגרסתו לפיה ההתקוממות היא מעשה טרור, והמתקוממים הם מחבלים שנשלחו מהחוץ. אך העדות של פרנסיס שוללת את הטיעון הזה מכל וכל. ומאחר ואותה לא ניתן היה להאשים בהיותה מסתננת העוינת את המשטר, היא פשוט נזרקה מהמדינה. בדיעבד התברר לה, כי נהגי המוניות בסוריה עובדים כמלשינים עבור המשטר כדי לקבל רישיון למונית, וכי נהג מונית שעמו פטפטה בחופשיות הוא שהסגיר אותה.

מאז שגורשה מסוריה, המסכות נפלו מעל פני המשטר. אסד לא היה מוכן לסלק את החבורה הסובבת אותו, הכוללת את אחיו, בני דודיו, ואנשי מנגנון הביטחון, אשר השתלטו על המדינה. האינטלקטואלים ואנשי העסקים, אשר דווקא נהנו ממדיניות הליבראליזציה שלו, לא יכלו להמשיך להתעלם מהסובב אותם. הליבראליזציה של הכלכלה היטיבה עם שכבה צרה, אך פגעה אנושות בשכבות רחבות של הציבור, ובעיקר בצעירים. ליבראליזציה כלכלית ומשטר דיכוי אכזרי מובילים במוקדם או במאוחר להתפוצצות, ובזה סוריה אינה שונה ממצרים או מתוניס.

בינתיים, אנשי האופוזיציה שחיפשו דו-שיח עם המשטר כבר נטשו את דמשק. חלקם נעצרו, אחרים ירדו למחתרת, ביניהם מישל כילו, הגיבור של פרנסיס. כילו היה בין יוזמי "הצהרת דמשק" בשנת 2005, שקראה לרפורמות דמוקרטיות. היום הוא כותב בעיתון הסעודי "אל שרק אל אווסט", וגם הוא איבד כל תקווה במשטר, וקורא להפלתו. בשאר אסד אינו שונה מרודנים כמו מועמר קד'אפי וסדאם חוסיין. מבחינתו, סוריה היא רכושו הפרטי שירש מאביו, ובני העם הם נתינים הנתונים למרותו המוחלטת, ואמורים לסגוד לו וליורשיו, ואם ימאנו הם יימחקו מעל פני האדמה.

גורל המשטר נחרץ

מאז הטבח בכפר חולה ובאל-קובייר לא נשארו למשטר הסורי הרבה ידידים. בספרה מתארת פרנסיס את דמשק בראשית שנת 2011 כעיר תוססת, שבבתי הקפה שלה מתנהל ויכוח ער על גורלה של המדינה. היא מתארת את סוחרי חלב כאנשים שלא מתפתים בקלות לחזור על השגיאה של שנת 1980, כאשר תמכו באחים המוסלמים וסבלו מנחת זרועו של המשטר. היום, שנה אחרי, סוחרי חלב ודמשק הצטרפו גם הם אל המתקוממים. הם לא יכלו להישאר אדישים למראות הזוועה של ארבעים הילדים שנטבחו בחולה. הם מבינים שהדיכוי לא יעצור את ההתקוממות. הם מבינים שהדיכוי רק שולל את הלגיטימיות של המשטר, שכדי לשרוד מוכן להפציץ ערים, ולדרוך על גופותיהם של עשרות אלפי הרוגים, פצועים, פליטים ועצורים.

היה מרתק לראות בפרספקטיבה של שנה איך הכול התחיל, וכמה הזדמנויות היו למשטר לתקן את דרכו ולמנוע את האסון שפקד את סוריה. למרות כל הניסיונות להכפיש את המתקוממים, ולמרות החששות מקנאות דתית פונדמנטליסטית, הספר חושף כי העם הסורי כולו – מתלבטים ומחויבים, דתיים וחילוניים, ללא הבדל דת או מוצא אתני – כולם מאוחדים בדעה שסוריה צריכה להשתנות, וכי היא זקוקה לדמוקרטיה, חוקה, חופש ההתארגנות, חופש פולחן, וקץ לדיכוי ולשחיתות. זוהי מהפכה סורית, אלה שאיפות הסורים, וכל ניסיונות המשטר להכחיש ולהכפיש נועדו להיכשל. זמנו של אסד עבר.

•غدي فرنسيس، قلمي وألمي، مئة يوم في سوريا. دار الساقي، بيروت، 2012.

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"סוריה - מקרה קשה!"

מאת ורדה עשת
נשלח 15.06.12, 09:08

נשמע מעניין ואמין ביותר. חשוב וצריך לתרגם את הספר. יש בו כדי להאיר את עינינו באשר למה שקורה באמת, או לפחות, במידה רבה - בסוריה!
העובדות באמת מדברות בעד עצמן, ביותר מעניין אחד.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה