תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 20.07.12

שטחים כבושים

הכתובת צעקה באותיות של שחור על לבן

לפני שנים לא רבות, כשחברתי ואני הגענו למחסום בית-פוריק, נזעק לעברנו המפקד במקום והורה לנו להתרחק. משלא צייתנו והמשכנו לעמוד עם ולצד הפלסטינים, הורה הקצין לפיקודיו, בצעד של ענישה, לסגור את המחסום. תור ארוך כנחש השתרך, ראשו ליד עמדת החיילים וזנבו נבלע באפלת הערב.

צפופים ודוממים עמדו האנשים היגעים: אנשי עמל, סטודנטים, נשים, זקנים וילדים.
הם, בניגוד אלינו, ידעו שטענה מצדם תגרור בעקבותיה תגובה אלימה וכואבת.
ניגשתי אז למפקד וסיפרתי לו משל על משפחה שבמהלך סכסוך בלתי פתור בין ההורים הכה אחד הניצים את ילדם שעמד בסמוך.
"אבל זה ממש לא פייר!" הייתה תגובת הקצין שלא השכיל לראות שהוא הנמשל.

מחסום בית-פוריק שוב אינו פעיל. מקום זה, בו מדי יום, לאורך שנים, התעללו, השפילו ועיכבו בני אדם אינו מאויש.
ממחסום פעיל הפך למחסום בהמתנה. רק המגדל, הסמל הפאלי האלים שנשאר, מעיד על שהתרחש ומאיים שבכל רגע נתון אפשר לשוב ולהפעילו כבעבר.

זיכרון דברים אלו הציף אותי לאחרונה כששבתי מביקור הזדהות עם תושבי כפר ג'בע שנפלו קורבן למסע נקמה של מתנחלים שחדרו באישון לילה לכפר וחיבלו במסגד. פגיעה בחלש, חסר האונים והבלתי מעורב בסכסוך הפכה בשנים האחרונות לתגובת המתנחלים על החלטות ממשלת ישראל שאינן לרוחם.

הכפר ג'בע, שככל הכפרים הפלסטינים בגדה המערבית אינו ממוגן או מגודר, עומד על תילו מאות בשנים (בחפירות ארכיאולוגיות בתחומיו נמצאו שרידי בית-בד מימי בית ראשון).
לאורך שנות הכיבוש הוקף הכפר מכל עבריו בהתנחלויות שנבנו על אדמות פלסטיניות גזולות.
הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנסתי לתוככי הכפר ואיש מתושביו אינו בין מכריי.
עם זאת, בפתחו של המסגד שחובל, התקבלנו חברתי ואני כמו היינו אורחות שרק ציפו לבואן.
הם הובילו אותנו סביב המבנה, סיפרו על אירועי הלילה ההוא, על ילדה קטנה אחת שהקיצה משנתה, ראתה להבות של אש עולות מהמסגד, צעקה והעירה את אביה שנחפז אל רכבו, ובעודו נוסע צפר צפירות ארוכות שהעירו את שכניו, איך מכל העברים רצו, מיהרו, נהרו האנשים להציל את המסגד, איך למרבה המזל חבית מלאה במים ניצבה בסמוך לכניסה, מים ששמשו לכיבוי הבערה. הם הצביעו על שברי חלון הויטראג' הגדול שנופץ בידי הפורעים ושבריו עדיין התגוללו על האדמה, הם הראו את קירות האולם המרכזי שעדיין עמדו מפויחים, הם פסעו עמנו אל השביל החיצון והצביעו על הדרכים המובילות אל ההתנחלויות השכנות.
את הכתובת שהותירו אנשי הבליעל על הקירות החיצוניים לא היו צריכים להראות, הכתובת צעקה באותיות של שחור על לבן: "אולפנה – מלחמה – תג מחיר".

ואולי יותר מהפגיעה הפיזית, הכאיב הצורך הנואש של האנשים שיראו אותם, שיקשיבו להם, שידעו על קיומם, מחשבותיהם ורגשותיהם שנפגעו.
וצרבה בי העובדה שמיליוני האנשים האלו הפכו לקורבנות שקופים בעיני החברה הישראלית כמו גם בעיני מרבית העולם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה