תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 03.08.12

דעם מפלגת פועלים

האביב הערבי ואביב העמים

סמינר דעם - ממחאה למהפכה 29-30/06/12

לא רק האביב הערבי, אלא גם אביב העמים שהתרחש באירופה בשנת 1848, נתפש בהתחלה ככישלון. רק בפרספקטיבה היסטורית ניתן להעריך את עומק השינוי והתהליכים שמחוללות מהפכות מסוג זה, ואת המסר האוניברסאלי ארוך הטווח שהן נושאות איתן. שתי המהפכות, זו שכונתה "אביב העמים" וזו שהתרחשה 160 שנה אחריה ונקראה על שמה "האביב הערבי", מבשרות עידן חדש.

בדצמבר 2010 הצית עצמו מוחמד בועזיזי, אקדמאי מובטל מתוניסיה, ונתן בכך את האות לשרשרת של מהפכות, שזכתה להקרא מאוחר יותר "האביב הערבי". הסדר הישן במזרח התיכון התמוטט, עולם רקוב, מנוון ומושחת התפורר. מיליוני מדוכאים חשים, בפעם הראשונה בחייהם, תחושה של שחרור. העידן החדש, שהתחיל בראשית ינואר 2011 בתוניסיה, הולך ומתפשט במהירות למרוקו, אלג'יריה, לוב, מצרים, תימן, ירדן, בחריין ולסוריה בה נמשכת התבערה עד עצם כתיבת שורות אלה. מעבר להבדלים ולמאפיינים השונים של כל מדינה בלטו הקווים המשותפים של רצף ההתרחשויות הללו, שהתאפיינו במאבק עממי נגד שלטון דיקטטורי, למען חופש דמוקרטיה וצדק חברתי.

FILE etgar/shotef/2011/el-mahalla_el-kubra.jpg IS MISSING
הפגנת פועלים בעיר מחאלה אל כוברא

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

המהפכות בעולם הערבי התקבלו ברגשות מעורבים, ובספקנות. עיתון "הארץ" פרסם מוסף מיוחד לסיכום שנת למהפכה הראשונה, ובו הוא שפך מים צוננים על האביב הערבי (17 בדצמבר 2011). כתב העיתון, אנשיל פפר, שביקר בעירו של מחמד בועזיזי, סידי בוזיד, פרסם מאמר תחת הכותרת: "סנונית אחת לא מבשרת". כלומר, אל תתלהבו יותר מדי ממהפכה שבעצם לא התרחשה. מאמר נוסף באותו מוסף, של פרופ' שלמה אבינרי, "האמנם אביב?" מציג את האביב הערבי כאשליה. אבינרי מגלה אמנם אמפטיה לצעירי הפייסבוק, "כולנו התפעלנו מהם", אבל מסייג את התפעלותו בטענה שאלו הם בני המעמד הבינוני שאינם מייצגים את המוני העם המצרי, ואין להם תשובות לבעיות העוני והמצוקה הכלכלית.
ביוני 2012 פרסם כתב "הארץ" יצחק לאור, מאמר שכותרתו "עד שיימצא דיקטטור אחר" מעידה על ראייתו הפסימית את המתרחש סביבנו. לאור מתאר את המהפכות הערביות כאירועי אביב דמים של כנופיות פראים, שמעשיהם משחקים לידיה של ישראל הטוענת כי היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: "בטווח הארוך מצטרפים האירועים בסוריה לסיפור ההצלחה הישראלי. שקיעת מצרים לתוך סכסוך בין חילונים לפונדמנטליסטים נראית כמיצויו של סיפור ההצלחה הזה. סביר להניח שהתפוררות סוריה - בדומה לעיראק - תביא לא רק להרס הפסיפס העתיק של דתות, כיתות, תרבויות; לא רק מוזיאונים יעלו באש. היא תביא כנופיות פראים. בדיוק כמו בעיראק."

האביב הערבי עורר ויכוח בשורות מה שמכונה מחנה השמאל, ובמיוחד בקרב המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הקולות השוללים את האביב הערבי משתמשים בדוגמא של לוב, כדי להוכיח שהמהפכה משמשת תירוץ להתערבות צבאית ישירה של ארה"ב. השמאל, כך לפי תפישתם, צריך לתמוך במשטרים הערבים, גם אם הם משטרים דיקטטוריים, ובלבד שהם עומדים נגד האימפריאליזם האמריקאי.

לפי תפישה זו, המהפכות בעולם הערבי חושפות את האזור לאחת משתי רעות חולות: מעורבות אמריקאית, או השתלטות תנועת האחים המוסלמים. אין לטענת הדוגלים בתפישה זו כל משמעות לתמורות המתרחשות בעולם הערבי, מלבד היותן כניעה למזימה ריאקציונית ציונית-אמריקאית, שמכוונת להשתלט על העולם הערבי. למרבה האירוניה, עמדת מק"י ביחס למהפכות במצרים, תוניסיה וסוריה תואמת את עמדת ממשלת ישראל, לפיה המהפכה הערבית תוביל להשתלטות של תנועת האחים המוסלמים על השלטון הפוליטי, כפי שקרה בשטחי הרשות הפלסטינית, כאשר תנועת חמאס זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת.

לדעתנו, מה שמתרחש היום בעולם הערבי הוא מהפכה אמיתית. ראשית, אין מדובר באירוע נקודתי, במדינה אחת או באזור אחד, אלא בתופעה שכוללת את כל מדינות האזור ללא יוצא מן הכלל. התנועה, שסוחפת את עמי האזור, משקפת את השאיפות לדמוקרטיה וצדק חברתי, ומאחדת בשורותיה את כל שכבות העם – פועלים, איכרים, אינטלקטואלים, צעירים ומעמדות הביניים. מהפכה בהיקף ובעוצמה כזו אינה יכולה להיות מזימה חיצונית.

אחד המאפיינים החשובים של האביב הערבי הוא ההתמקדות שלו בבעיות הפנימיות של המדינות, כמו עוני, אבטלה ודיכוי חופש הביטוי. מאפיין נוסף, המעיד על עומק התהליכים המתחוללים, הוא המרכיב הדמוגרפי. בעשורים האחרונים מצטרפים לכוח העבודה במדינות ערב מחזורים שנתיים גדלים והולכים של צעירים משכילים ומוכשרים שאינם יכולים למצוא תעסוקה הולמת.

גורם שמגביר את עוצמת הנפיצות החברתית של התהליכים הדמוגרפיים בעולם הערבי, היא מהפכת ההשכלה. שיעור הרוכשים השכלה על-תיכונית גדל פי שישה בארבעת העשורים האחרונים, כשליש מכל שכבת גיל היום, לעומת פחות מ-5% בשנת 1970. במדובר במיליון בוגרי אוניברסיטאות ומכללות ושני מיליון בוגרי תיכון בכל שנה (האביב הערבי: הבשלה של תהליכי עומק ומשמעותם, יצחק גל, יולי 2011, אתר אינטרנט).
מספרים אלה צפויים להכפיל עצמם עד סוף העשור הנוכחי. הכלכלות הערביות המיושנות יוצרות מספר קטן בהרבה של מקומות עבודה מתאימים, והתוצאה היא שיעור עצום של מבקשי עבודה, שרובם הופכים למובטלים. שיעורי האבטלה בעולם הערבי בקרב צעירים בני פחות מ-30 מבהילים ועומדים על בין 35%-40% - בהם רבים שנואשו והפכו למובטלים כרוניים.

הנפיצות של המצב מתעצמת גם על ידי השינוי ברמת הציפיות של אותו דור של צעירים משכילים לגבי איכות החיים שלהם. השינויים בעולם המדיה והתקשורת המהירה, תחנות הטלוויזיה הלווייניות והרשתות החברתיות באינטרנט, מחברים צעירים אלה אל העולם, ויוצרים רף ציפיות שונה מזה של הוריהם בני הדור הישן. ברמה הציבורית מתבטא תהליך זה בהצטברות של תסכול עמוק. הדור הצעיר רואה מול עיניו את התעשרותם של אלה הנתפשים כמקורבים לשלטון, בעוד שהוא נאלץ לגור אצל ההורים, מובטל, מתקשה להינשא ולהקים משפחה כיוון שאינו יכול להגיע לדירה משלו. השפה הערבית המשותפת למרבית המדינות במזרח התיכון, יצרה קשרים חוצי גבולות והעצימה את האפקט של כל מהפכה מקומית על שאר המדינות.

מאפיין חשוב נוסף הוא המאפיין הכלכלי המבסס את הטענה שלפנינו תהליך היסטורי אמיתי "השינויים הגלובאליים שהתחוללו לאחר נפילת ברה"מ, ועליית הקפיטליזם הגלובלי, שהשתחרר ממערכת האיזונים שכפה עליו מאזן האימה עם הגוש הקומוניסטי ואימץ את תיאוריית השוק החופשי הבלתי מרוסן, יובילו להיווצרות של פערים חברתיים גדולים ולמשברים כלכליים גלובאליים, שיביאו בסופו של דבר להתקוממות נגדו" (מסמך מפלגת דעם, מאי 2000, השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית).

ניתן לומר, שהיישום של הקפיטליזם הגלובלי בעולם הערבי, יצר והבשיל את התנאים לפריצת האביב הערבי. המהפכות התפרצו בדיוק בנקודת המפגש של התהליכים שתוארו לעיל והמדיניות הניאו ליבראלית שאומצה על ידי המשטרים הערבים בהוראת קרן המטבע הבינלאומית. לכך נוסף המשבר הכלכלי הגלובאלי, האכזבה מהפונדמנטליזם האסלאמי נוסח אל קאעידה, וכניסת המהפכה הטכנולוגית, שביטלה את המונופול של המשטרים על מקורות המיידע.

צריך לזכור שהמשטרים הערבים המתמוטטים היום כמו מגדלי קלפים, הוקמו ברובם בשנות החמישים בעקבות הפיכות צבאיות, ואימצו מדיניות שאפשר לכנותה דיקטטורת רווחה, במסגרתה הוכפפה הכלכלה לצרכי השלטון, הולאמו סקטורים נרחבים בכלכלה הלאומית, והונהגה מדיניות רווחה אשר סיפקה את המינימום ההכרחי לכל אזרח על מנת להתקיים.

את המשטר הדיקטטורי הם הסוו במחויבות חברתית כזו או אחרת, ובמדיניות לאומית קולנית, בעוד שבפועל הם הצמיחו מערכות בירוקרטיות מושחתות אשר דאגו למשטר ולשכבה צרה של קרובי משפחה ועושי דברם. המשטרים ברוב המדינות הערביות התאפיינו לא רק בפגיעה קשה בערכי הדמוקרטיה, בהעדר חופש ביטוי ובדיכוי וצנזורה קשה, אלא גם בשחיתות קשה שפשתה במנגנון הכלכלי והמדיני. מדובר במדינות בעלות כלכלה ישנה, הנשענת על חקלאות מפגרת, בשילוב של תיירות וכספי סיוע ממדינות הנפט העשירות. במצרים למשל, מהווה החקלאות 40% מהתוצר הלאומי, והשאר בא מתיירות, תעלת סואץ, כספי סיוע, ויצוא עובדים לעיראק ולמדינות המפרץ.

נפילת בריה"מ, שתמכה ברוב המשטרים הערבים, והתבססות ההגמוניה של הקפיטליזם הגלובלי בראשות ארה"ב, אילצו גם את המדינות הערביות לעבור שינוי. המשק הנשלט על ידי המשטר, שהחזיק במונופול על כל משאבי הכלכלה, מבנקים ועד חברות הביטוח, הופרט לטובת משטר כלכלי ניאו ליבראלי. תהליך זה, שהחל במצרים בראשית שנות התשעים, עבר לסוריה באופן חלקי עם עלייתו של בשאר אל אסד בשנת 2000. הכלכלה המופרטת עברה לידי מקורבי השלטון שצברו הון עתק, בעוד רוב העם נותר מאחור, קרבן לעוני מרוד.

כדי למשוך משקיעים זרים ולזכות בסיוע כלכלי בינלאומי, היו המשטרים הערבים חייבים להתאים עצמם לדרישות קרן המטבע והבנק העולמי. כפי שכתבנו עוד בשנת 2000: "מה שדרוש מחוסני מובארכ היום, כדי להצטרף לרכבת הגלובליזציה, הוא חיסול שארית המשטר הכלכלי שיצר עבד אלנאסר. על פי התפישה האמריקאית יש להעביר את כל תעשיית הנפט ותעלת סואץ לידי מונופולים זרים, וכמו כן יש להפסיק את הסובסידיה הממשלתית ללחם ולשמן בישול, הפרטת אמצעי הייצור, צמצום השירותים הסוציאליים, ביטול מכסי המגן על תוצרת מקומית ושחרור משיקים זרים מתשלום מסים (מסמך מפלגת דעם, מאי 2000, שם).

עוד כתבנו באותו מסמך: "אם מצרים, הנחשבת למדינה הערבית התומכת במשטר הקפיטליסטי העולמי, לא הצליחה להשתלב באותו משטר, פירוש הדבר שהעולם הערבי יאלץ לעבור רעידת אדמה חברתית ופוליטית חסרת תקדים". ואכן, הליברליזציה הכלכלית, הביאה בסופו של דבר להתפרצות אותה אנו רואים היום, של מהפכה מתגלגלת ממדינה למדינה במזרח התיכון, המשטר שהצליח להחזיק מעמד במצב הגלובלי הקודם, לא יכול היה לשרוד את הגלובליזציה וקריסת בריה"מ. חדירת הליברליזציה הכלכלית, הביאה להתפשטות העוני והפערים החברתיים והכלכליים, עד כדי חוסר תפקוד של המשטר. נוצרה מאסה של אנשים צעירים, שהרגישו שאין להם עתיד. דרך המדיה החברתית הם יכלו להשוות את מצבם למצב חבריהם במדינות אחרות. ציבור זה איבד את גבולות הפחד, השד המהפכני והמסר המהפכני יצאו מהבקבוק ואין דרך חזרה.

אביב העמים 1848


לאמצעי התקשורת המתווכים עבורנו את המידע על מהפכות האביב הערבי, יש נטייה ליצור אשליה של סיפור ליניארי, שיש בו התחלה אמצע וסוף. האמת היא שהמציאות רחוקה מלהיות כזאת. שינויי משטר הם תהליך מורכב וממושך ולא עניין של זבנג וגמרנו, הכל או לא כלום. בגלל אותה תפישה סכמטית, מצטיירות מהפכות האביב הערבי ככישלון בעיני חלק מהמבקרים. נראה כאילו הדיקטטורים אינם מתים, הם רק מתחלפים (בפרפראזה על משל הפראיירים), ואילו הדמוקרטיה אינה עובדת, הזרם הדתי משתלט, והמאבקים האתניים יובילו למלחמת אזרחים מחודשת... אולם, מבט היסטורי על מה שכונה "אביב העמים", יכול ללמד אותנו משהו על הפרספקטיבה דרכה יש לשפוט את האביב הערבי.
אביב העמים הוא שם כולל שניתן לשרשרת של התקוממויות ואירועים מהפכניים שהתרחשו באירופה בין השנים 1848 ו-1849. ההשראה הכללית לאביב העמים הייתה המהפכה הצרפתית והזרמים הליברליים, הדמוקרטיים והלאומיים שהתפתחו בעקבותיה, אשר תבעו תיקונים חברתיים כנגד המונרכיות האירופיות. למרות שהסיבות להתקוממויות היו שונות ממדינה למדינה, היה לכולן מכנה משותף: מחאה נגד שלטון מונרכי ריכוזי, שלא סיפק עוד את דרישותיהם. התפתחות הרגשות הלאומיים חיזקה את השאיפה להשתחרר משלטון זר של מעצמה, ואת הרצון לאחד מדינות בעלות שפה משותפת. מהפכות אביב העמים החלו בסיציליה, ומשם התפשטו תוך זמן קצר לשאר חלקי איטליה, לצרפת, גרמניה, פרוסיה, אוסטריה, הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה ועוד.

תוצאות אביב העמים

בטווח הקצר, אביב העמים היה כישלון חרוץ. בכל מקום שבו פרץ גל מהפכות, הוא הסתיים בכישלון. שום תביעה למימוש השאיפות הליברליות הדמוקרטיות והלאומיות לא נענתה על ידי המונרכיות המסורתיות שהמשיכו לאחוז ברסן השלטון. הקיץ של 1848 הטביע בדם את אביב העמים במהפכות נגד של חסידי המונרכיה והשמרנים.

קאנצלר האימפריה האוסטרית – הרודן קלמנס מטרניך, שנאלץ לגלות לאנגליה עקב ההתקוממויות בארצו בשנת 1848 חזר לוינה בשנת 1851 והמשיך לשלוט. רפובליקות לא הוכרזו, והממשלות המונרכיות נשארו על כנן ונענו לדרישות לרפורמות ליברליות-דמוקרטיות רק באופן מוגבל.
גם בצרפת השיגו המהפכנים הישגים זמניים בלבד. הם הצליחו לגרום לנפילתו של המלך לואי פיליפ ולעזיבתו את צרפת. הוקמה ממשלה זמנית אשר הכריזה על הקמת הרפובליקה השנייה. הממשלה הזמנית הייתה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, וערכה רפורמות חברתיות מתקדמות, ביניהן הכרה ב"זכות לעבוד" והקמת בתי מלאכה לאומיים, שהיו מעין לשכות תעסוקה. אולם הממשלה הזמנית שרדה זמן קצר ביותר, והפסידה בבחירות שנערכו מספר חודשים לאחר ההתקוממות. כבר ביוני 1848 החליטה הממשלה החדשה לסגור את בתי המלאכה הלאומיים, החלטה שגררה בעקבותיה התקוממות עממית של פועלים, שדוכאה באכזריות על ידי המשמר הלאומי בפיקודו של קאויניאק. אירועים אלה, שזכו לכינוי "ימי יוני", גדעו את התקוות לרפובליקה דמוקרטית וסוציאלית בצרפת. בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן, זכה לואי נפוליאון, אחינו של נפוליאון הראשון, שמינה את עצמו, תוך שלוש שנים, לקיסר.

הסיבות לכישלון היו רבות: הפירוד והפיצול של הכוחות המהפכניים, שלעתים אף לחמו אלה באלה; המטרות השונות (לאומיות, כלכליות, חברתיות ועוד) של הכוחות הפועלים; ניגוד האינטרסים בין ההמונים לבורגנות הליברלית, שלא השכילה להבין, שרק בעזרת כוחם של הפועלים והאיכרים, היא יכולה להשיג את מטרותיה.

בטווח הקצר, שנת 1848, שהחלה במהפכות מוצלחות ונשאה תקווה דגולה לעמי אירופה, נראית ככישלון מוחלט. בסיום אותה שנה שלטו בבירות אירופה - ממשלת ברנדנבורג בפרוסיה; הנסיך שוורצנברג באוסטריה; ולואי נפוליאון בצרפת. קשה להעלות על הדעת גלריה שמרנית יותר וריאקציונית יותר.
בטווח הארוך, אביב העמים היה גורם חשוב ומרכזי בהתהוות אירועים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19. כשלושים שנה לאחר מכן החל תהליך איחוד איטליה, גרמניה אוחדה תחת אוטו פון ביסמרק, ואילו הונגריה זכתה באוטונומיה. איכרי אירופה לא שבו יותר לשעבוד הפאודלי. צרפת הצליחה להקים ולבסס את הרפובליקה השלישית, והאומות שנשלטו על ידי האימפריה האוסטרית זכו לעצמאות לאחר מלחמת העולם הראשונה.

במבט לאחור, החל משנת 1919, מצטייר אביב העמים כהתחלה של שינוי מוצלח. ניצוצות התסיסה הליברלית והלאומית לא כבו, ואף התחזקו במהלך המאה ה-19. הכוחות הלאומיים והליברליים הביאו להחלפתו באופן הדרגתי של המשטר הפיאודלי עד להיעלמותו, וכן ולשינויים פוליטיים וחוקתיים ניכרים באירופה. היום ניתן לקבוע בוודאות, שהרעיונות שעמדו בבסיסו של אביב העמים בשנת 1848, חדרו לתרבות האירופית, וחלק גדול מהשאיפות המהפכניות של אותה תקופה הושגו בסופו של דבר.

הסתירות במחנה הדמוקרטי

הניגודים המעמדיים בקרב הכוחות המובילים את המהפכה, מולידים חשש אצל המהפכנים, מפני הבגידה של הכוחות הבורגניים, שיבצעו פניית פרסה ויפעלו נגד ההמונים העניים ונגד הפועלים, החשש הזה חוזר על עצמו בכל המהפכות, מאז המהפכה הצרפתית ועד היום. מול החששות והספקות הללו, מציבים מרקס ואנגלס את תפישת המטריאליזם הדיאלקטי, שנוסחה במניפסט הקומוניסטי, אשר פורסם עם פרוץ אביב העמים, בפברואר 1848. לא בכדי הפך המניפסט הקומוניסטי לטקסט המכונן של המהפכנים בעולם כולו. זהו מסמך שמסביר את הדינאמיקה של המהפכה ואת הכוחות המרכיבים אותה, ומתווה אסטרטגיה למעורבות של פעילים מהפכנים בתוך התנועה הדמוקרטית.

כמו באביב הערבי, גם באביב העמים היו רוב המהפכניים בעלי השקפה סוציאליסטית, דבר שהעלה שאלות לגבי הסיסמאות של המהפכה, ומטרותיה לטווח הקצר. מרקס ואנגלס זיהו את הסתירה המובנית של המהפכה הדמוקרטית וניסחו את האסטרטגיה של המהפכנים בדרך חדשה ויצירתית, ממנה אפשר ללמוד הרבה גם היום.

במהפכה הצרפתית בלטה הסתירה בחריפות, כאשר זמן קצר לאחר הפלת המלוכה, תפשה הבורגנות את השלטון, ומייד נסוגה מהאידיאלים שהובילו את המהפכה - חרות, שוויון ואחווה - ומשתפת פעולה עם כוחות הריאקציה בדיכוי ההמונים. אף על פי כן, בתשובה לאלו שהטילו ספק במהפכה, קובעים מרקס ואנגלס שאין מהפכה נקייה ומחויטת לפי הזמנה. לדעתם, יש לשפוט מהפכה לא על פי מודל מחשבתי אוטופי, אלא באמצעות ניתוח מדעי מטריאליסטי של המציאות ומלחמת המעמדות המתנהלת בה.

כפי שהוזכר למעלה, מרקס ואנגלס מציבים במרכז הבמה את מלחמת המעמדות. החברות האנושיות במהלך כל ההיסטוריה, הן חברות לא הומוגניות אלא מפולגות, ומאופיינות ע"י חלוקה מעמדית. הניגודים בין המעמדות והכוחות החברתיים השונים, הם שגורמים לשינוי החברתי, והם שמהווים את המנוע להתפתחות ההיסטורית.

הניתוח של מרקס ואנגלס מצביע על ההתפתחות הטכנולוגית, הכלכלית והחברתית כגורם לערעור המשטר הפיאודלי הקיים, שהפך לבלתי רלוונטי במציאות החדשה, ולא הצליח לתת מענה לצרכיה המשתנים של החברה המודרנית. כזרזים של מהפכות 1848 הם מונים את המהפכה התעשייתית והתפתחות הקפיטליזם באירופה, את התפתחות המסחר העולמי וגילוי אמריקה, את התפתחות הדפוס והפרסומים הכתובים, את התפתחות אמצעי התחבורה השונים – הרכבות והאוניות, ועוד. כל אלה, לצד התנועה הליברלית ופריחתם של רעיונות דמוקרטיים ולאומיים והתאגדויות מסוגים שונים, ולצד צמיחתם של חיים פרלמנטרים ברמות משתנות, היוו את הבסיס להתפרצות אביב העמים.

מרקס ואנגלס קראו לפעילים הקומוניסטים של אותם ימים לקחת חלק בקידום התנועה הדמוקרטית באירופה. הם עודדו אותם לחבור לבורגנות, בשל התפקיד המהפכני שמלאה כאשר נאבקה במלוכה הפיאודלית. על הפעילים הקומוניסטים הוטל לפעול במסגרת המפלגות הדמוקרטיות, ולהשתדל לכוון את המהפכה בכיוון הרצוי. באנגליה קראו מרקס ואנגלס למהפכנים לעבוד במסגרת המפלגה הצ'ארטיסטית, ואילו בצרפת הם הצטרפו ללדרי-רולן.

התנועה הדמוקרטית כללה, לדעתם של מרקס ואנגלס, ברית בין הפועלים, האיכרים, הזעיר בורגנות והמשכילים, כאשר הקומוניסטים מהווים את החלק הנמרץ ביותר, החלק הדוחף אותן תמיד להתקדמות נוספת. ואלם, בעוד מרקס ואנגלס קוראים לתמוך בכל תנועה מהפכנית היוצאת נגד הסדר החברתי והפוליטי הקיים, הם קוראים בו בזמן לפעול להתארגנות נפרדת ועצמאית של הפרולטריון ולבניית התודעה המעמדית הייחודית שלו.

סיכום - האביב הערבי והשינויים שבאו בעקבותיו

ההשוואה בין אביב העמים לאביב הערבי מראה, שגם אביב העמים בזמנו נראה ככישלון בטווח המיידי, אולם בטווח הארוך, השינויים שהציע חלחלו לתודעת העמים והשיגו את מטרתם. אפשר להבין מכאן, שגם לדמוקרטיות המערביות לקח זמן לא מועט להתבסס ולהגיע למה שהן היום.
מהפכה מוגדרת כאירוע היסטורי, המשנה, בזמן קצר יחסית, את פני החברה, ומשפיע על כל תחומי החיים. ההחלטה אם להגדיר אירוע היסטורי כמהפכה תלויה בתשובה לשאלה: האם בעקבות האירוע התרחש שינוי של קבע? בנוסף, כדי להעריך נכון את המהפכה, צריך לשאול מהו המסר האוניברסאלי שהיא נושאת עמה. המהפכה הצרפתית, למשל, בשרה את ריבונות העם, עיקרון אשר התפשט לכל מדינות אירופה ומשם לכל העולם. המשמעות ארוכת הטווח של מהפכת אביב העמים הייתה סופה של השיטה הפיאודלית, והקמתה של השיטה הליברלית דמוקרטית, שמהוה את הבסיס למדינות אירופה המודרניות כפי שאנו מכירים אותן כיום.

לפי אבן בוחן זאת, גם האביב הערבי מבשר שינוי מהפכני בקנה מידה עולמי. לא רק שהחוזה הישן בין השליטים הדיקטאטורים לבין נתיניהם, לפיו הם יקבלו מדינת רווחה, ובתמורה ישתקו או יושתקו מפחד, חדל לעבוד. האביב הערבי הוא ביטוי נוסף להתפוררותה של השיטה הקפיטליסטית העולמית, שיישומה במדינות הערביות זכה לגיבוי של ארה"ב וקרן המטבע הבינ"ל, ולווה בתכתיבים ברורים - לצמצם בהוצאות, לבצע הפרטה, לשחרר את המעצורים של המשק.

ברור שהמהפכה הערבית אינה שלמה, ואולי אף תקועה באמצע הדרך. הפלתם של המשטרים הדיקטאטורים והחלפתם במשטרים דמוקרטים ליבראליים, לא תיתן מענה לאותם מאות מיליוני אזרחים שחוללו את המהפכה. בסופו של דבר, גם האחים המוסלמים במצרים למשל, יכוננו דמוקרטיה ליברלית לטובת בעלי ההון ועל חשבון הציבור. את הטענה הזאת מעלים היום מיליוני אזרחים בכל רחבי כדור הארץ, במדינות המתועשות, שיישמו את הקפיטליזם הגלובלי, החל מישראל, עבור ביוון וספרד, וכלה בארה"ב. השיטה הקפיטליסטית לא הוחלפה עם הפלתם של מובארק, קד'אפי או זין אלעאבדין בתוניסיה. הדיקטטורה של קציני הצבא אמנם הוחלפה, אבל עדיין קיימת סכנה שהדמוקרטיה הליבראלית הצעירה תיפול טרף לדיקטטורה של בעלי ההון, שישתלטו עליה וינכסו לעצמם את הישגיה.

עליית האחים המוסלמים היא חלק מתהליך של ניסוי וטעייה, ומההבשלה של השינוי, שאין לו, ולא יכולים להיות לו, קיצורי דרך. "עכשיו מגיע מבחן האמת. הציבור אומר בבירור, ניסינו את מובארכ ואת סאדאת, ועכשיו נראה מה יעשו האחים המוסלמים. אם לא יגשימו עבורנו את מה שאנו דורשים, נדע את הדרך לשחרור ולבחירות חדשות. ההשתתפות בבחירות הייתה עצומה, והעידה שהעם מחזיר לעצמו את מעמדו ואת כוחו, ומגדיר את עצמו. גם אם נתן את קולו לאחים המוסלמים, הוא ידע לקחת מהם את השלטון בבוא הזמן. האחים המוסלמים מבינים את העובדה הזאת היטב". (ראיון עם אחמד בהא אדין שעבאן, ממנהיגי המהפכה במצרים)

חשוב לזכור, שגם במהלך השינוי המיוחל, ממשיכים לפעול במקביל כוחות הריאקציה. כפי שניתן לראות היום במצרים, מתנהל ביניהם דיאלוג וגם מאבק. במשך תקופה מסוימת הם מתקיימים למעשה זה לצד זה, עד שהמיעוט המהפכני יצליח להנחיל את רעיונותיו לרוב העם.
אמנם המשטר הישן במצרים ותוניסיה נפל, הכיכרות התרוקנו, והצעירים המהפכנים שבו לביתם. אבל משטר חדש לא קם באותה מהירות, אלא רק באופן הדרגתי ובמשך תקופה ארוכה. שרידיו של המשטר הישן כמו האחים המוסלמים, הצבא, ומפלגות הבעת' או הופד, ממשיכים להתקיים במקביל. החדש נבנה על ומתוך הישן, ומחליף אותו באופן הדרגתי ולא בלי מאבק. אנחנו רואים שצעירי המהפכה שואבים לגיטימציה מהשינוי המהפכני, ומהפלת המשטר הישן, אבל הם עדיין רחוקים מבניית תפיסת עולם מגובשת והפיכה לכתובת פוליטית חדשה.

האביב הערבי לא יגיע לכלל מימוש במידה והמאבק נגד הקפיטליזם הגלובלי לא יגיע אל המרכזים הפיננסים השולטים על העולם, בארה"ב, גרמניה, צרפת, איטליה, יפן ומדינות צפון אירופה. האביב הערבי בישר את התנועה העולמית ששוטפת את רחובות מדריד, אתונה וושינגטון, אבל הוא פרץ בחוליה החלשה ביותר בשרשרת הקפיטליסטית, והצלחתו מותנית במהפכה שתתחולל במרכזים הקפיטליסטים עצמם.

אנחנו רק בתחילת הדרך של האביב הערבי, ולא כולם רואים את המהפכה באותה צורה. אבל, מבחינתנו זהו אירוע בעל חשיבות היסטורית עצומה, המבשר על קריסת השיטה הקפיטליסטית והחלפתה בכלכלה סוציאליסטית מתוכננת. בדיוק כפי שהמניפסט של מרקס ואנגלס קורא לפעילים הקומוניסטים לתמוך בבורגנות במאבקה בפיאודליזם, אנו קוראים היום למהפכנים בכל מקום לתמוך באביב הערבי, שמקרב אותנו לסוציאליזם.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה