תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.08.12

אביב הערבי

המהפכה בסוריה: סיבות, אופי והשלכות

הרצאה מהסמינר הרעיוני שנערך בנצרת ביוני 2012

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

הקדמה

לא במקרה הונפו דגלים סורים בכיכר התחריר בקהיר עם היוודע תוצאות הבחירות במצרים. המהפכה בסוריה, המהווה המשך טבעי לאביב הערבי, עומדת מול משטר שהתגלה כמשטר הערבי הרצחני ביותר, שמוכן להטביע את כל בני ארצו בדם רק כדי לשרוד. העמים הערבים המתקוממים נגד המשטרים שלהם, מייחלים לניצחון העם הסורי.

בשאר אסד הצעיר, הרופא בעל החינוך המערבי וחובב האינטרנט, טובח באזרחיו הרבה יותר ממה שטבח בהם אביו לפניו בחמה בשנת 1982. בשאר הורג אותם ברחבי סוריה, וכל האמצעים כשרים: טילים מהליקופטרים, פגזי טנקים ומרגמות, שרפה, וגם בסכינים וגרזנים הוא לא בוחל. זה לא מונע ממנו לטעון שהוא מייצג את העם הסורי, את החילוניות, הקידמה והרפורמות, את העמידה האיתנה נגד האימפריאליזם ואת הנכונות לפיוס עם האופוזיציה. להצדקתו הוא טוען כי משטרו עומד מול מזימות חיצוניות ציוניות-אמריקאיות, משולבות בטרור איסלמי. הוא לא התבייש לבקר בחומס אחרי שלא השאיר בה אבן על אבן. בשאר, כפי שאומרים בערבית, רוצח את הנרצח ומשתתף בהלוויתו.

מול המשטר הרצחני הזה עומד הרוב המכריע של העם הסורי, שמתמודד עם בשאר בעיקר בידיים חשופות, בהפגנות בלתי חמושות מלוות בריקודי דבקה, ונמצא במצב של הישרדות. מי שגרם למיליטריזציה של המחאה היה אסד עצמו, שהתחיל להפעיל את צבאו נגד האזרחים הבלתי חמושים. צבא סוריה החופשי הוקם בתגובה לדיכוי הרצחני של אסד על ידי פורשים מהצבא הרשמי, ואינו משתווה בכוחו לצבא אסד.

אם בתחילת ההתקוממות אסד יכול היה לטעון שלפחות 50% מהסורים עומדים אתו, היום זה לא המצב. הסוחרים של דמשק שניסו לשמור על עמדה ניטראלית בשנה הראשונה של ההתקוממות, כבר שובתים נגדו; חלב – העיר השניה בגודלה, על הקמפוס שלה, הפכה לזירת קרבות קשה. ככל שחולף הזמן, אסד נשען יותר ויותר רק על כוחותיו המזוינים, שהולכים ומתפלגים אף הם לטובת הצבא החופשי. מתוך 23 מיליון סורים, הרוב הגדול, ובראשם האיכרים והעניים המהווים את שולי החברה, הגיעו למצב שבו הם מעדיפים את המוות על פני חיים עם ראש מורכן תחת משטר שכופה עליהם עוני, פיגור, שחיתות ועריצות. לפי הערכות, עד כה נהרגו כ-20 אלף אזרחים, ומאות אלפים הפכו לפליטים בארצם או בתורכיה וירדן השכנות.

המשטר מאשים את המתקוממים שהם נוטים לאסלאם הקיצוני ולעדתיות. לחלופין הוא מנסה לטעון שאת מעשי הרצח מבצעות כנופיות של אל-קאעידה המסתננות מבחוץ. לגבי הטענה האחרונה, המשטר לא הצליח להביא אפילו בדל של ראיה. לגבי הטענה הראשונה, האמת היא שהמשטר, ששולט במנגנוני הביטחון, במנגנונים הפוליטיים ובכלכלה, הוא זה שדחף את האזרחים הסורים לזרועות האסלאם ולזרועות העדתיות והמשפחתית, כאשר מנע כל פעילות פוליטית או התארגנות עצמאית, ואפילו מפגשי דיון אידיאולוגיים. כך הפכו האסלאם והעדתיות תחליף למדינה אדישה עד עוינת.

ובעיקר, משטרו של אסד הוא זה שהנציח את הכיתתיות כאשר התבסס על הכת העלווית, ובתוכה על משפחתו הקרובה, ואפילו בתוך המשפחה ביצע טיהורים. ולמרות זאת ההתקוממות מקיפה את כל העדות – שמאל, ליברלים, אסלאמים ודמוקרטים – כולם רוצים לשים קץ לשלטון הרודני בן 42 השנים של משפחת אסד.

לפני שניכנס לאופי של המהפכה, ולסיבות שאפשרו למשטר הזה להחזיק מעמד יותר ממשטרים ערבים אחרים, צריך לציין עובדה אחת בולטת – חוסר יכולתם של האמריקאים ובני בריתם האירופאים להתערב צבאית, ויכולתן של רוסיה וסין להמשיך לתמוך באסד גם אחרי כל הזוועות שהוא ביצע, מעידים על הירידה במעמדה של המעצמה הגדולה ארה"ב, ועל אי יכולתה לכפות את רצונה על העולם כבעבר, כפי שטוען האופוזיציונר סלאמה כילה.

מצד שני, העובדה שארה"ב תומכת בהפלת המשטר אינה מעידה על המהפכה שהיא אימפריאליסטית, כשם שעמידתן של רוסיה וסין עם בשאר אינה מעידה על משטרו שהוא מתקדם, או על רוסיה של פוטין, בעלת המשטר האימפריאליסטי והאוטוריטרי, שהיא עדיפה על ארה"ב. מדובר באינטרסים כלכליים וגיאו-פוליטיים מתנגשים של שתי מעצמות אימפריאליסטיות, שאין להן שום קשר למהפכה העממית והדמוקרטית העמוקה המתרחשת בסוריה, כחלק מאביב העמים הערבי.

רקע היסטורי

איך הגענו למצב שבשאר אסד הורס את ארצו ורוצח את אזרחיו? כשחאפז אסד תפס את השלטון ב- 1970 הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי האיכרים העניים ביותר, ועל ידי רוב העם. הוא ביצע מהפכה אנטי פיאודלית, קידם רפורמה אגררית שבה חילק לאיכרים חסרי קרקע 1.5 מיליון הקטרים, הלאים את סחר החוץ ומפעלי התעשייה, הקים מפעלים חדשים, בתי חולים, בתי ספר ואוניברסיטאות עם חינוך חינם, בנה וסלל את סוריה החדשה, זו שבנו עכשיו כותש. בכך הוא לא היה שונה ממנהיגי מהפכות אנטי פיאודליות שהתרחשו במצרים על ידי הקצינים החופשיים בראשות גמאל עבד אלנאצר, והבעת' בעירק, אשר הקימו משטר צבאי דיקטטורי עם גוון סוציאליסטי, כפי שמסביר האופוזיציונר סלאמה כילה.

אולם למרות הדמיון, לסוריה מאפיינים המיוחדים לה, שמסבירים את אופיו השונה של המשטר, ובראשם היסטוריה של אי יציבות, גיוון אתני, העדפת הפן ערביות על הלאומיות הסורית, ומשטר של משפחה אחת.

היסטוריה של אי יציבות, וקשיים בהתגבשות הלאומיות הסורית

לפני 1946 לא היתה קיימת המדינה הסורית, אלא שטחי המנדט הצרפתי שכללו כל מה שמדרום לעירק ותורכיה, עד פלסטין. סוריה נוסדה ב-1946 עקב מלחמה כלל ערבית נגד המנדט הבריטי והצרפתי, ולא בעקבות מלחמת עצמאות סורית. בטרם התגבשה, נקרעו חלקים ממנה – איסכנדרון לתורכיה, ולבנון הפכה למדינה עצמאית.

בין 1949 ל- 1970 התרחשו בסוריה כ- 10 הפיכות צבאיות. באותן שנים נערך גם ניסיון איחוד של סוריה עם מצרים (1958) – ניסיון שנכשל, ובהמשך ניסיון איחוד עם עירק, ניסיון שנכשל גם הוא כאשר מפלגת הבעת' בעירק איבדה את השלטון.

מאז 1963 נשלטת סוריה על ידי מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית, שגם בתוכה היו הפיכות ומאבקים פנימיים אלימים.

ב- 1970, חאפז אסד תפס את השלטון. ב- 1976 הוא נכנס ללבנון ושם קץ למלחמת האזרחים כשהוא נעמד דווקא ובמפתיע לצד הנוצרים ונגד הפלסטינים (טבח תל אל זעתר). ב- 1982, דיכא חאפז אסד מרידה של האסלאמים בעיר חמה, באש תותחים. בשנת 2000, עם מותו של חאפז אסד, הפרלמנט בסוריה משנה תוך ימים ספורים את החוקה כדי שתאפשר לבשאר לרשת את השלטון, על אף גילו הצעיר.

בשנת 2005 סוריה מואשמת ברצח רפיק אלחרירי, ונאלצת לסגת מלבנון.

כשחאפז אסד תפס את השלטון הוא החליט להפוך את היציבות השלטונית, כלומר המשפחתית, לעיקר, וערך סדרה של מינויי מקורבים:
■חאפז אל-אסד, האב. נשיא סוריה החל מ- 1970 ועד למותו בשנת אלפים.

■רפעת אל-אסד, דוד של בשאר. לשעבר מפקד דיוויזיית משמר הרפובליקה ובכיר במנגנוני הביטחון. שוהה בגלות בצרפת החל משנת 1984, לאחר ניסיון הפיכה כושל.

■ג'מיל אל-אסד, דוד. חבר פרלמנט, מפקד על כוח קומנדו. נפטר בשנת 2004.

■אניסה מח'לוף, אמו של בשאר.

■סגן אלוף מאהראל-אסד, אח. מפקד במשמר הרפובליקה.

■ד"ר בושרה אל-אסד, אחות. מכונה "המוח" של הפוליטיקה הסורית. בעלת השפעה רבה על בשאר כמו גם על אביהם בשעתו. נשואה לגנרל עאסֶף שווכאת.

■גנרל עאסֶף שווכאת, גיס. מפקד המודיעין הצבאי.

■גנרל עדנאןמח'לוף, בן-דוד של אניסה. מפקד דיוויזיית משמר הרפובליקה.

■עדנאן אל-אסד, בן דוד של חאפז. מפקד מיליציית "פלוגות המאבק" בדמשק.

■מוחמד אל-אסד, בן דוד של חאפז. בעל עמדה בכירה ב"פלוגות המאבק".

■ בשאר אל-אסד, הבן. הפך לשליט החדש עם מות אביו בשנת 2000.

משפחת אסד כפתה משטר שקפא על שמריו, ומנע כל התארגנות עצמאית פוליטית, מקצועית, תרבותית או אחרת בסוריה; ככל שהבסיס השלטוני הפך צר יותר, הוא עמד בניגוד לבסיס חברתי רחב ביותר שהושג על ידי חלוקת אדמות לאיכרים, אך מנע מהם כל עצמאות פוליטית או ארגונית.

האופוזיציונר יאסין אל חאג' סאלח מתאר את המהפכה האגררית של חאפז אסד: "האדמות הולאמו, אבל במחיר חברתי של מדינת מפלגה אחת, שנשלטת ע"י משפחה אחת. למרות שחאפז הקפיד להרחיב את מעגל הנהנים ממשטרו, השליטה המשפחתית בפועל ביטלה את הישגי התרחבות הנהנים מהמהפכה החקלאית. זו למעשה חיזקה את שליטת המנגנון המפלגתי-משפחתי על המדינה. חאפז אסד, בונה סוריה החדשה, יצר פער בלתי נסבל בין הרחבת בסיסה החברתי לבין הריכוזיות המשפחתית-מפלגתית של מנגנון המדינה. בין דמוקרטיה חברתית ודיקטטורה פוליטית, בין עצמאות מדינית והעדר עצמאות וחירויות לאזרח. הדיבור הלאומי הריק גרם להתרחקות הסורים מהפוליטיקה, מה שהצר עוד יותר את האופי הכיתתי של השלטון."

לצורך זה הפעיל אסד מספר מנגנונים צבאיים או צבאיים למחצה שישקיטו כל קול עצמאי, והשתמש בטרמינולוגיה לאומנית ערבית קיצונית, אנטי אימפריאליסטית וסרבנית, המלווה בתיאוריית קונספירציה נגד המשטר שלו, שכל מי שפקפק בה הפך מיד לאויב המשטר.

במציאות נוצר פער בין המלל הלאומני האנטי אימפריאליסטי של אסד לבין הפרקטיקה שלו. בגבול עם ישראל בגולן הוא שמר בקפדנות על שקט, וכך גם בנו שלא הגיב על הפצצות בלב סוריה; ב-1976 בלבנון, הוא התערב בעד הנוצרים ונגד הפלסטינים, שנטבחו על ידי חייליו בתל אל-זעתר; הוא השתתף עם האמריקאים במלחמת המפרץ הראשונה נגד מדינה ערבית אחרת שבעבר שאף להתאחד אתה – עירק; הוא כרת ברית עם אירן הדתית עם חזבאללה ועם חמאס למרות המלל החילוני שלו, ולמרות תיאוריית הקונספירציה האסלאמית עליה דיבר.

כדי לחפות על הפער בין מילים למציאות, ועל העדר דוקטרינה ביטחונית מלבד השמירה על המשטר עצמו, הוא החריף את מלל ההתנגדות והעמידה האיתנה, ואת דיכוי המתנגדים. הכי טוב היה לשתוק ולהתרחק מהבעת עמדה, כי למשל, מי שדיבר בעד הפלסטינים עד תל אל-זעתר, היה יכול להפוך לבוגד אם דיבר בעדם אחרי הטבח, ומעולם אי אפשר היה לדעת מה מותר להגיד ומה אסור.

מיעוטים לאומיים

בנוסף היה על שושלת אסד להתמודד עם מדינה שהמיעוטים הלאומיים בה מהווים 40%:

  • העלווים 12% (ועוד אחוז שיעי) העדה השלטת שמשפחת אסד משתייכת אליה.
  • הנוצרים 10% מפחדים מהרוב המוסלמי.
  • הכורדים 10% עם שאיפות לאומיות משלהם. ל- 200 אלף מהם אין כל אזרחות, או כל נייר רשמי שמוכיח שהם קיימים.
  • הדרוזים 3%.
  • המוסלמים כ-60%, חלקם כפריים או בדואים הנשענים על חמולות ושבטים.
  • 400.000 פליטים פלסטינים.
  • עד 2006 הגיעו לסוריה גם מיליון פליטים עירקים בעקבות מלחמות המפרץ והכיבוש האמריקאי.

יש לקחת בחשבון, שהגידול הטבעי של סוריה הוא מהגבוהים בעולם, 3.8%. תושבי סוריה גדלו מ-6 מיליון בשנות החמישים, ל- 23 מיליון כיום, והמשק הסורי אינו יכול לספק להם מקומות עבודה. המשטר אינו מנסה לחנך להורדת הילודה, שהיא תוצר טבעי של חברה כפרית וחוסר התפתחות, אך אין לו תשובה לבעיה.

משטר עריצות

המשטר שהקים אסד האב, ואותו הוריש לבנו, הוא משטר עריצות הדוק הרבה יותר מאשר היה במצרים. זהו משטר נשיאותי חד מפלגתי, וחד משפחתי, האוחז בשלטון מזה 42 שנים; משטר עם סממנים בולטים של פולחן אישיות; מפלגת הבעת', על פי חוק, היא מפלגת השלטון; מתוך 250 חברי פרלמנט, 170 (למעלה משני שלישים) שמורים מראש למועמדים של החזית הלאומית המתקדמת, המורכבת מעשר מפלגות שלטון ובראשן מפלגת הבעת'; 80 מושבים נוספים מוקצים למועמדים עצמאיים, בלתי פוליטיים, שמייצגים אינטרסים משפחתיים או עדתיים, ונאמנים למשטר. לו היו פוליטיים היו מצטרפים לבעת' או לאחת ממפלגות הלוויון, בהן 2 פלגים של קומוניסטים; סעיף 8 לחוקה משנת 1973 קובע כי כל משרות הממשלה יאוישו על ידי חברי הבעת'.

בנוסף, מאז 1970 קיים מצב חירום, על אף שלא היתה עילה קונקרטית להכרזתו. כפי שאומר כילה, משטר החירום הזה הוא החוקה האמיתית של אסד.

כך תיאר האופוזיציונר, יאסין חאג' סאלח, את מערכת הבחירות באפריל 2008: "השליטה של אסד בשני שלישים מחברי "מועצת העם" מבטיחה לשלטון להעביר כל החלטה שהוא רוצה. לגבי השליש הנותר של 'עצמאיים', הם עצמאים מפוליטיקה לחלוטין, מסתפקים בכרזות שעל גביהן כתבו "הצביעו לי", אינם מופיעים בתקשורת, לא מחלקים כרוזים, לא עושים אסיפות בחירות, ומסתפקים בהצהרות על נאמנותם למשטר. חלקם אפילו לא תולים תמונות, גם אין צורך להציע פרוגרמה, כי הם נבחרים בגלל ייחוס משפחתי, עדתי וכו'."

הצבא ומנגנוני הביטחון הסורים, כולל השביחה, הם עלווים ומונהגים על ידי קרובי משפחה ונאמנים לשלטון. הדומיננטיות של העלווים בצבא היא מורשת המנדט הצרפתי, שטיפח צבא המורכב מהמיעוט העלווי. גם בכך סוריה שונה ממצרים, שבה הצבא הוא מנגנון עם עצמאות, שנעמד נגד המשטר של מובארכ מסיבותיו הוא.

גם המנגנון המשפטי אינו עצמאי. בסוריה נערכים מעצרים ללא משפט, עינויים בבתי הכלא, כליאה באשמות כמו "החלשת הרגש הלאומי." אנשי בטחון יכולים להתעמר באזרחים ללא כל עילה. ב- 1980, אחרי ניסיון התנקשות בחאפז אסד, רצח אחיו, רפעת אסד, 500 אסירים בכלא תדמור.

אמצעי שליטה נוסף בסוריה הוא מנגנונים מפלגתיים ו"עממיים", כמו איגודי העובדים, איגודי איכרים, איגודי נוער, נשים, סטודנטים, ורשויות מקומיות, כל אלה נתונים למרותו של הבעת'.

כפי שמסביר האופוזיציונר, יאסין חאג' סאלח, "המדינה היתה מפעל שכפה על האזרחים נאמנות מוחלטת לשליט, ונתן למנגנון המדינה חסינות מוחלטת…מנגנון הביטחון הוא האיום הגדול ביותר על הביטחון, ומקור הפחד האמיתי של האנשים, כי הוא מתבסס על התפיסה של 'האויב הפנימי', שכולל את כולם, אלא אם כן הוכיחו את נאמנותם למשטר".

כאן יש לציין כי בניגוד למצרים, מעמד הפועלים הסורי לא משחק כל תפקיד עצמאי, ואין בסוריה איגודים מקצועיים עצמאיים. מרבית הפועלים מועסקים על ידי הממשלה, ולא לוקחים חלק בשביתות. יתכן בהחלט שלו היה מצליח מעמד הפועלים הסורי להתארגן, ולהנהיג תנועת שביתות פועלים, המהפכה כבר היתה מוכרעת לטובת ההמונים, כפי שקרה במצרים.

המשטר של שושלת אסד לדורותיו מודה שאינו דמוקרטי, ויש לו הסברים, השניים הראשונים מתקופת האב, והשלישי מתקופת הבן: 1. סוריה נאלצה להקים משטר חירום בגלל אויביה והקונספירציה להפילה. 2. המיוחדות התרבותית של סוריה, הפטריארכאלית אסלאמית, אינה מתאימה לדמוקרטיה מערבית, ומה שיש הוא הדמוקרטיה המתאימה לסוריה. האלטרנטיבה היא משטר אסלאמי. 3. הכל תלוי בגידול הכלכלי. לחם יותר חשוב מדמוקרטיה, והדמוקרטיה שיש תלויה בהתפתחות הכלכלית. עד שלא תהיה התפתחות כזו, המשטר יישאר על כנו. נימוק אופייני לתקופת הליברליזציה.

השחיתות

ליברליזציה ההולכת יד ביד עם העמקת העוני ושחיתות היא גם מנת חלקן של מצרים ומדינות אחרות. אך שם ליברליזציה כלכלית מלווה בדרך כלל בליברליזציה פוליטית, ובצמיחת בורגנות המתחרה על השלטון. בסוריה לעומת זאת לא צמחה בורגנות במובן הרגיל של המילה. משפחות אסד, מחלוף ושאליש, ולידן פקידים, קצינים וחברי פרלמנט, הפכו למיליונרים באמצעות מנגנוני השלטון עוד בתקופת אסד האב. תהליך זה התחדד על ידי הליברליזציה של בשאר החל משנת 2000, ועוד יותר בעקבות החלטת ועידת הבעת' על אימוץ "כלכלת שוק חברתי" ב-2005.

המשפחה הלוחמת, והמנגנונים הצבאיים והממשלתיים, שרובם בידי המשפחה והעדה העלווית, הם בראש ובראשונה מקור להתעשרות. כך למשל 75% מהכנסות הנפט של סוריה מגיעות למקורבים. כך צמחה בורגנות מופרדת מהבורגנות המסורתית הסונית, בורגנות טפילה, התלויה במשטר ובעומד בראשו, והיא עומדת אתו עד הסוף המר, כי היא בלתי נפרדת ממנו. למעשה הפכה ההצטרפות לצבא ולמנגנוני השלטון דרך קלה להתעשרות, וההצטרפות אליהם אינה קשורה להזדהות אידאולוגית עם המשטר או עם מפלגת הבעת' השלטת. בנוסף הפכה השליטה בלבנון למקור ישיר להתעשרות באמצעות הברחות גלויות, ומסחר בסמים, בעיקר לאנשי הצבא הסורים שהוצבו בלבנון.

ישנן שלוש משפחות שולטות הקשורות בקשרי נישואים – אסד, שאליש ומחלוף, ו- 10 משפחות עשירות נוספות בדרגה שניה. מי שלא עושה עסקים אתן אלא בוחר להתקשר עם גורמים אחרים, נענש ומסולק מעולם העסקים. ברגע שחברה סורית מתחילה להיות רווחית, היא צריכה לתת חלק מהרווחים למשטר, או שלא יתאפשר לה לתפקד. אותה קבוצה שולטת גם בתקשורת הסורית.

ב-2001 קיבל רמי מחלוף, בן דודו של אסד הבן מצד האמא, מונופול על חברת סיריאטל לתקשורת. הבעלות התחלקה בינו (75%) ובין חברה מצרית (25%). ב- 2002 מחלוף התלונן, והמצרים אולצו לעזוב תחת איומים. כל משקיע זר שיאיים על הרווחים של המשפחות, לא יוכל לתפקד.

ריאד סיף, חבר פרלמנט ואיש עסקים, דרש לחקור את החוזה עם סיריאטל. בגין זאת, הוא נאסר עד 2006. כשהשתחרר הוא חשף שחברת סיריאטל וחברת האינטרנט עריבה יצרו יחד קרטל שאיפשר להן לגבות מחירים יותר גבוהים מאשר בארה"ב. הן עשו רווחי עתק ושלמו מעט מיסים. הן סרבו לפרסם מסמכים וחשבונות, והגדילו את מספר הקליינטים שלהן ל- 1.700.000 – פי שניים ממה שהוסכם עם המדינה.

עיסאם זעים, שר התעשייה בשנת 2003, נאלץ לעזוב את המדינה אחרי שרכושו הוחרם, לאחר שהתקשר עם חברה גרמנית ולא עם אחת משלושת המשפחות.

אוצר המדינה נשלט על ידי מאפיה חדשה שירשה את הפיאודלים והבורגנות. השחיתות הפכה לגורם שמונע כל התפתחות כלכלית, ויוצר כלכלה ניאו ליברלית מוזרה שקשורה למשפחה אחת.

הכלכלה הניאו-ליברלית והשלכותיה

לא ניכנס להיסטוריה של הכלכלה בסוריה מאז 1970, שהתחילה בתוכניות חומש מהמודל הסובייטי, בשילוב כלכלה פרטית לסוחרים הסונים בדמשק וחלב ולתעשייה זעירה, כדי לשמור על שקט חברתי. נתחיל בשנת 2000, כאשר יורש העצר החדש בשאר, החל במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, מבלי לעשות כל רפורמה במשטר. בשאר דחף לליברליזציה כי הבין שהכלכלה הישנה של שחיתות, פיגור טכנולוגי ובירוקראטי, ועודף עובדים, מביאה אותו לפשיטת רגל. מה גם שרזרבות הנפט הסוריות, עד כה מקור הכנסה חשוב לאוצר המדינה, מידלדלות, ולפי הערכות, סוריה תאלץ בעתיד לייבא נפט.

ב-2001 ביקש בשאר חברות בארגון הסחר העולמי. ב-2004 כבר נפתחו בנקים פרטיים, ובורסה. ובשנת 2005 , כאשר ועידת הבעת' אימצה את "כלכלת השוק החברתי", הוסר הפיקוח של המדינה על מחירי סחורות רבות, וניתנו הקלות בייבוא. כך מגזרים שלמים לא יכלו להתחרות בייבוא הזול ופשטו את הרגל. ב-2008 שחררו גם את סחר החוץ ממונופול המדינה, והופסקו הסובסידיות על הדלק. מאז 2006 ועד 2008 הממשלה שחררה 200,000 סחורות למסחר פרטי. במקביל נוצרו הגבלות על העסקת עובדי ממשלה חדשים, ומי שנכנס אינו קבוע.

הממשלה החכירה את הכלכלה הציבורית למשקיעים פרטיים לתקופות זמן. המשמעות בפועל היא הפרטה זוחלת. היא איפשרה לאותם משקיעים להיכנס לתחומים שהיו ממשלתיים באופן בלעדי, כמו למשל החשמל. בשאר ידע שהמחיר של הגלובליזציה הוא אבדן היציבות בגלל גידול הפערים החברתיים, אך האמין שהמלל האנטי אימפריאליסטי שלו יציל אותו מכל רע.

במרץ 2011, ערב המהפכה, סוריה היתה מדינה עם פערים מעמדיים אדירים בכל קנה מידה. מצד אחד וילות מפוארות, מרכזי קניות חדשניים ומכוניות מרסדס חדשות ברחובות, ומצד שני רצועות עוני נרחבות בשולי הערים הגדולות, לשם נהרו איכרים מרוששים מכפריהם שהתרוקנו וננטשו, ופועלים שאיבדו את פרנסתם. אוכלוסיה שבמקרה הטוב חיה מפחות מדולר אחד ליום, ללא חשמל, מים, כבישים סלולים או פרנסה.

להלן מספר נתונים כלכליים משנת 2009 -2010, השופכים מעט אור על המצב בסוריה טרום המהפכה:
■העובדים בשכר מהווים 63% מכלל העובדים, אך הם נהנים מ- 25% מההכנסה הלאומית בלבד. לשם השוואה: בעבר הם היוו 43% מכוח העבודה, והרוויחו 43% מההכנסות הלאומיות.

■משכורת ממוצעת של עובד בן מעמד הביניים היתה 120$ לחודש, ורובה הוקדש לאוכל.

■יש מיליון וחצי עובדי מדינה. המשכורות של 70% מהם לא מספיקות למחייה, ומכאן התפתח מוסד הבקשיש.

■ב- 1980 ההכנסה לגולגולת היתה 12.7% ביחס לאזרח האמריקאי, ב-2010 ההכנסה לגולגולת היתה 3.70% ביחס לאמריקאים.

■60% מהתושבים מתחת לגיל 20, והמדינה לא יכולה ליצור להם מספיק מקומות עבודה. הכלכלה הניאו-ליברלית החדשה מתמקדת בתיירות, השקעות ונדל"ן.

■מחצית מאוכלוסיית הכפרים עסקה בחקלאות, שסיפקה כ-25%-20% מהתל"ג. אולם בעקבות כשלים במפעל ההשקיה שגרמו להמלחת הקרקעות, ושנות הבצורת, ירד חלקה ל-17%, וכפרים שלמים התרוקנו מיושביהם.

■ההכנסה הלאומית לנפש ב- 2009 היתה $2,579 . בישראל $26,797.

■האבטלה הגיעה לפי הסטטיסטיקות הרשמיות ב- 2009 ל-12%, אך גורמים עצמאיים מעריכים אותה בכ- 20%.

■כשליש מהתושבים נמצאים מתחת לקו העוני הרשמי הסורי.

■כ-11% אינם בעלי כושר השתכרות כלל. ל- 700.000 בתי אב, כלומר 3.5 מליון איש, אין הכנסה כלל.

המהפכה והאופוזיציה הסורית

FILE etgar/shotef/2011/syria3.jpg IS MISSING
כל הבעיות האלו הצטברו, וכאשר מת חאפז ועלה בשאר, התקוות לשינוי היו רבות, וגם ההבטחות. בעבר, היה צריך להירשם ולהשיג רישיון לרכוש מכשיר פקס, ובשאר הבטיח להקל ולחבר את סוריה לעולם האינטרנט. אך ב- 2005 היו לא יותר מ- 800.000 מחשבים במדינה, מחציתם פרטיים, כלומר מחשב פרטי אחד לכל 44 אנשים. תקוות העם הסורי לשינוי התבדו תוך שנה, ב- 2001, כאשר בשאר סגר את כל הפורומים העצמאיים שהחלו ללבלב, והתחיל בצנזורה אינטרנטית. למרות הבטחות, הממשלה חסמה אתרים כמו modern discussion והוטמייל. גם היוקר של שירותי האינטרנט הפך למחסום. כל שעה באינטרנט עולה עשירית משכר המינימום.

הצהרת דמשק

אחד מתמרורי הדרך של האופוזיציה הסורית, היתה הצהרת דמשק מ-2005 בעקבות הנסיגה מלבנון, שבה לקחו חלק מאות אנשי רוח סורים ולבנונים. באותה תקופה החלו להיווצר ארגוני אופוזיציה חדשים גם במצרים, כולל ארגוני פועלים. המהלך של סוריה למהפכה תאם את ההתפתחויות במדינות ערביות אחרות.

הצהרת דמשק ניסחה באופן עקרוני את הבסיס המוסכם של הדרישות העממיות: "סוריה נמצאת בצומת דרכים…המונופול של השלטון על הכול במשך יותר מ- 30 שנים, יצר משטר ריכוזי, טוטליטרי וכיתתי, אשר גרם לאדישות של האזרחים כלפי החיים הפוליטיים…להתמוטטות כלכלית, להתחדדות המשברים ולבידוד, עקב הגישה ההרסנית, קצרת הראות וההרפתקנית של המשטר באזור, ובמיוחד בלבנון".

בהמשך מגדירה ההצהרה את יסודות הרפורמה הדרושה. היא מכירה בעובדה שהרפורמה חייבת להיות הדרגתית, ולבטא דיאלוג בין המשטר והאופוזיציה. הדרישות גם הן ברורות, ובראשן הקביעה שאין לשום מפלגה זכות לשלטון יחיד, וכן הדרישה לאמץ משטר דמוקרטי, לקיים בחירות חופשיות, לכונן חוקה חדשה שתבטיח שוויון בפני החוק וחופש ביטוי, לבטל את חוקי החרום והמעצרים הפוליטיים, ולהעניק חופש התאגדות מקצועית.

במאמרו של יעקב בן אפרת, "שורשי המהפכה הסורים", שפורסם באתגר, הוא כותב: "הארגונים והאישים החתומים על ההצהרה הם דמויות מוכרות בסוריה ובעולם הערבי. הם כוללים את הסופר מישל כילו, את חבר הפרלמנט לשעבר ריאד סיף, ואת השופט לשעבר היית'ם אל-מאלח. חשיבותה של ההצהרה נבעה מהיותה סורית אותנטית. החתומים לא פעלו בתמיכת ארה"ב או בעידודה, אלא היו אנשי ציבור סורים, שהעיזו להמרות את פיו של הדיקטאטור, ולשלם את המחיר."

ואכן, התגובה לא איחרה לבוא. מישל כילו וחבריו הואשמו בכך שהם "החלישו את הרגש הלאומי", והושלכו לכלא למספר שנים. מתנגד אחר שלא חתם על הצהרת דמשק בגלל ביקורת משמאל, הוא סלאמה כילה, סופר מרכסיסט ממוצא פלסטיני שנולד בביר זית, ואשר בילה 8 שנים בבתי הכלא הסורים.

האופוזיציה הסורית היתה חלוקה בין כוחות שונים תקופה ארוכה, בשאלות של הפלת המשטר, הקריאה להתערבות בינ"ל והיחס לצבא הסורי החופשי. אולם התפתחות בתוך סוריה ומחוצה לה הביאה להתקרבות העמדות, וכיום האופוזיציה עובדת על נייר עמדה משותף שיוצג בקרוב בועידת איחוד של האופוזיציה במצרים בחסות הליגה הערבית.

בהכנת הרצאה זו נעזרתי בספר "ההליכה על רגל אחת" מ-2012 של יאסין אל חאג' צאלח. צאלח הצטרף לחוג מרקסיסטי בהיותו סטודנט לרפואה בן 19 ב- 1980. הוא נאסר על ידי משטר הבעת' ונידון ל-15 שנות מאסר בשל פעילות חתרנית, והשתחרר רק ב- 1996 בהיותו בן 36. דרכונו נשלל ממנו, אך נתאפשר לו לכתוב לפרנסתו בעיתון "אלחיאת" ובעיתונות המפרץ. ספרו הוא אוסף מאמרים מ-2006 ועד 2011, והוא מנתח את הבעייתיות של המשטר והמדינה, מנבא את ההתפרצות והצורך בשינוי, וכמה מדבריו נבואיים בהחלט.

על צורת התנהגות המשטר בנושא של פיגועי טרור, הוא כותב כבר באוקטובר 2007: "בשנתיים האחרונות השלטונות הסוריים טוענים לפעולות טרור, שזוכות למעט מאוד אמון מקומי ובינ"ל. הרוב חושדים שמנגנון מקומי עומד מאחוריהם והרשויות רק מנסות להרוויח אהדה. זה מוזר כי המשטר עצמו משחק בפעולות טרור נגד עצמו. למה? כדי לשכנע את המערב שסוריה נתונה למתקפות טרור גם כן, ואם ייפול משטרה, היא תהפך לזירה של ארגונים מוסלמים קיצוניים". הוא מסביר שהמסר מופנה כלפי העולם, סוריה והמדינות השכנות. סימני השאלה המתנוססים מעל טיעוני המשטר עולים מאופן ביצוע פעולות הטרור, מאי בהירות לגבי זהות הארגונים שכביכול ביצעו אותה, ומהגרסאות הרשמיות. מאחר ואין ביד המחבר הוכחות, הוא נסמך על כך שהשלטונות נותנים הסבר פוליטי ואידיאולוגי כללי, ולא מסתמכים על ראיות מהשטח.

אפילו העיתונאית הלבנונית הפרו-סורית, שספרה "עטי וכאבי", מסוקר במאמרו של יעקב בן אפרת באתגר, אינה טוענת שהמהפכה מיובאת מבחוץ, אלא להיפך, היא מתארת את הסיבות המקומיות שגורמות לכל אזור בסוריה להתקומם. לא היו חסרות סיבות למהפכה בסוריה, ואין ספק שהמהפכות בתוניס ובמצרים סיפקו את הניצוץ שהבעיר גם את הרחוב הסורי.

בשאר איבד לא רק את תמיכת בני עמו, אלא גם את הלגיטימיות שלו. הבידוד הבינ"ל שלו גובר, הוא איבד את תמיכת הליגה הערבית, תורכיה, וכמובן מעצמות המערב, שתומכות באופוזיציה אך אינן מוכנות להתערבות צבאית. אסד נתמך היום על ידי אירן ובנות בריתה באזור, על ידי השלטון השיעי בעירק שאינו מעוניין בנצחון הסונים, ובעיקר ע"י רוסיה וסין, שמונעות מאינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים בסוריה.

למרות הטבח היומיומי בתושבים, וחוסר ההיענות לקריאות העם הסורי להתערבות, לאיש אין ספק שימיו של המשטר ספורים ושהוא לא יוכל לדכא את המהפכה הזאת, שלא מפסיקה למרות הכל. המראה של נער רוקד דבקות ברחובות למרות סכנת המוות הכרוכה בכך, מצביע על מצב הרוח של העם הסורי.

גורל המהפכה הסורית כרוך בגורל המהפכות באזור, וניצחון שלה יביא לשינוי גדול. הוא יחליש את איראן וגרורותיה, ועשוי לפתוח מהפכה דמוקרטית מחודשת גם באיראן. למרות שהמאבק הסורי מכוון פנימה, הוא ייתן תנופה וחיזוק למהפכות במצרים, תוניס ותימן, וישנה את חוקי המשחק באזור. הוא יכפה גם על מדינת ישראל להיפטר לא רק מכיבוש הגולן, אלא גם להגיע לפתרון צודק של הבעיה הפלסטינית, וייצור בסיס חדש ליחסים בין ישראל לעולם הערבי.

מפלגת דעם מייחסת חשיבות רבה לניצחון המהפכה הסורית. היא השתתפה בהפגנת התמיכה בעם הסורי נגד בשאר אסד שנערכה ביפו, הקדישה את אירוע האחד במאי בכפר קרע להפגנת סולידריות עם העם הסורי, ומפרסמת מאמרים על סוריה באתריה באופן עקבי. דעם קוראת לכל בעלי הדעה העצמאית, ובייחוד ברחוב הערבי, להתנער מהסיסמאות העבשות של המפלגות הערביות הלאומיות כביכול, התומכות בבשאר בשל היותו אנטי-אימפריאליסט לכאורה, וטוענות כי המהפכה אינה אלא מזימה חיצונית של אויבי המשטר. זה הזמן להתעורר, להתנער מהאדישות, ולתמוך בצורה גלויה במהפכה הסורית. מי שלא יודע לזהות את המהפכה ולתמוך בה, לא יוכל לחולל כל שינוי במקום בו הוא חי, ומוציא את עצמו מהמאבק לצדק חברתי.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה