תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 25.08.12

שטחים כבושים

בימי השישי של חודש הרמדאן הם עבדו רק לפי פקודות

אלו מול אלו ניצבו מחנות בכל אחד מימי השישי של חודש הרמדאן.
משחר עד צהרי היום - שעת התפילה באל-אקצה, עמדו פלסטינים, חמושים בשטיחי תפילה על כתפיהם, מול צבא החמושים ברובים ורימונים, בריטואל שהזכיר את זה של המלחמה הגדולה שבה עם ערב היו שוככים הקרבות ומתחדשים למחרת עם זריחת השמש.
החוקים למי זכות לעבור את המחסום ולהשתתף בתפילה במסגד נגזרו מראש, היו מוקפדים ולא היה בהם משום שמירה על ביטחון. הם, כחוקיו הרבים האחרים של מנגנון הכיבוש, נועדו לשליטה על כל פרט מחיי מיליוני בני העם הפלסטיני.

ככל שנקפו השבועות והכללים נותרו בעינם השתנה רק טון הדיבור וגברה גסות הרוח.

הסיפור השלם מורכב מקטעים ופרטים המעידים על הפרה גסה של חובת המדינה לחופש הפולחן לבני כל הדתות כמתחייב מהחוק הבינלאומי ומהתחייבותה שלה.

"אנחנו עובדים רק לפי פקודות. אין מה לעשות!" אמר קצין.
ובאמת לא היה מה לעשות.

לא לבחור העיוור שניסה לעבור במקום המיועד לנשים נכות. הוא לא ראה את השלט האומר: "כניסת נשים". העובדה שבאותו זמן לא הייתה במקום שום אישה, לא הפריעה לשוטרי מג"ב לאסור על האיש להיכנס ולהורות לו ללכת למקום המיועד למעבר לגברים המצוי במרחק מאות מטרים מהמקום. כי הם עבדו רק לפי הפקודות.

גם לא לצעיר, מרצה באוניברסיטת ביר זית, שקיווה שיוכל להגיע לאל-אקצה ולהתפלל על אף שידע שגילו צעיר מכללי היום הזה וטען: "אתם אומרים שאתם מדינה דמוקרטית. זאת דמוקרטיה? לכל אדם יש הזכות להתפלל במקום הקדוש לו. רק לנו לא. כולם בני אדם, וכל בני האדם הם אותו הדבר".

ולא לאישה הנכה שנכנסה למתחם בצד המיועד לנשים כשהיא מדדה לעברו האחר של המתחם – המיועד לגברים. שם, מאחורי הגדרות, בין דבוקת הגברים ששנתם הארבעים טרם הגיעה, עמד בנה. האישה עברה מחייל לשוטר מג"ב לקצין, פונה, מבקשת, מתחננת שיתירו לבנה לחבור אליה, אמרה שבלעדיו היא אבודה... "יש לו אישור?" נשאלה, "אין לו, אבל...", "אי אפשר!" היה פסק הדין.
כי הם כאמור עובדים רק לפי פקודות.

גם לא לערפאת שדיבר בדם לבו: "היום הוא יום קדוש, משהו רוחני. למה הם משפילים אותי ככה?... שעתיים שאני עומד, עשר פעמים הם בודקים אותי, עוד פעם ועוד פעם, כל אחד אומר: תראה את האישור שלך... תראה את האישור שלך... אני איש של שלום. אני פעיל של שלום. אני לא יכול יותר עם ההשפלה הזאת!"

או האישה שעברה עם שני ילדיה וכשהייתה בתוך המתחם, בטוחה שהדרך לאל-אקצה פתוחה, עצר אותה חייל שהבחין שהאישה "הוליכה שולל את הצבא". הגדול מבניה בכלל עבר את הגיל המותר (12). האם נתפסה בקלקלתה וסולקה בבושת פנים עם ילדיה מבעד לדלת המסתובבת המגדרית, זו שנועדה לנשים.

הם עבדו רק לפי הפקודות גם כשאטמו את לבם כלפי בני המשפחה, אב, אם ושני ילדיהם הקטנים, שיצאו מביתם בידיעה שהכול בסדר, שהם עומדים ב"חוקי הרמדאן". האב, שטרם מלאו לו ארבעים, הצטייד מבעוד מועד באישור תפילה, האם ארזה כל שנחוץ לבילוי היום בירושלים, אלא שבחפזונה שכחה להכניס לתיק את תעודת הזיהוי של בעלה. האיש הצעיר ניסה לדבר על לב חיילים וקצינים, הציג את הנייר שהונפק לו מידי הרשויות, הציג את אשתו ובניו... לאחר דין ודברים, תחנונים ובקשות – שבו בני המשפחה על עקבותיהם.

ובאמת, כמו שאמרה אחת הקצינות: "אנחנו פה לא בשביל לחשוב. אנחנו פה לבצע את ההוראות".
הם ביצעו הוראות ועמדו ברובים שלופים מול בני האדם, כשבשעה שיועדה לתפילה באל-אקצה עלה על במה מאולתרת אימאם צעיר, נשא תפילה מול הקהל, לאחריה הסתדרו האנשים בשורות ישרות ארוכות, ענו אחריו בתפילה, הושיטו ידיהם למרומים וכרעו על האדמה, חלקם על שטיחי התפילה ואחרים על גזר קרטון או דפי עיתון מזדמנים.

ומול החיילים החמושים חברו למקהלה צעירים שהרימו זרועותיהם וכאיש אחד קראו וחזרו וקראו:
"מיליונים נלך לאל-אקצה, וגם אם יהרגו אותנו נלך...".

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"כל כך מביש"

מאת חסידה שפרן
נשלח 29.08.12, 21:29

פעם הבטיחו לנו שאם הכותל יהיה בידינו, יהיה חופש פולחן לבני כל הדתות! מה נהיה מאיתנו?

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה