תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 01.09.12

המחאה החברתית

תנועת המחאה העולמית בעידן המשבר הכלכלי

אביב העמים הדורשים צדק חברתי פרץ בסוף שנת 2010. ההתנגדות העממית לשלטון ההון ולזרוע הבריון של הממשלה נעשית ביצירתיות, חושניות, נחישות, אך לא באלימות. הרשתות החברתיות להפצת תמונות, מסרים, סרטים ומאמרים, שאיימו לכאורה לפגום בקשרים הסוציאלים בין בני האדם, סייעו, בסופו של דבר, בהוצאת האנשים לרחוב, מהבדידות והניכור שכפה הקפיטליזם, תוך העמידם מחדש בזיקה אל אנושיותם, אל תביעותיהם המוצדקות לפרנסה יציבה, עתיד בטוח, חינוך ראוי, בריאות תקינה וקורת גג קבועה. המאבק בקפיטליזם החזירי הפך את העולם לזירה של מאבק, עמוס תיקווה לשינוי. הרצאה זו תעסוק באופייה של תנועת המחאה העולמית בכלל ובישראל בפרט, על כוחה ועל חולשותיה.

FILE etgar/shotef/2011/occupay_wall_street/wallstreet.jpg IS MISSING
ניו יורק, גשר ברוקלין, קיץ 2011

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

פרק ראשון – לכבוש את וול סטריט: הון - שלטון - עולם תחתון

הולדתה של תנועת המחאה העולמית במשבר הכלכלי העולמי, שראשיתו בשנת 2008, אשר פגע בליבה של הכלכלה הקפיטליסטית. התפוצצות בועת האשראי בארצות הברית ונפילתו של בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בעולם, ליהמן ברדרס, הביאו לנפילת הבורסות ברחבי העולם. חברות ענק התמוטטו כלכלית והולאמו על ידי ממשלת ארצות הברית, תוך מתן הלוואות מצילות חיים. ביניהם נמצא את איי.איי.ג'י – חברת הביטוח הגדולה בעולם; ג'נרל מוטורס – סמל "המייד אין דה יו.אס.איי" של כלכלת חברת הרווחה האמריקאית; ושתי החברות הציבוריות למתן משכנתאות – פאני מיי ופרדי מאק. מאז קרסו גם מאות בנקים בארצות הברית ועסקים נסגרו. אך מעל לכל, נחשפה לעולם תרבות השקר וההונאה של הכלכלה הניאו-ליברלית, בניצוחם של הבנקים ובתי ההשקעות וקרנות הגידור, בסיועם המסור והנאמן של הפוליטיקאים משתי המפלגות.

"חכמת השוק" הפכה ל"הונאה הגדולה". כך סמל ההונאה, ברנרד מיידוף, אשר ניהל בית השקעות המבוסס על הבטחת רווחים שקרית, התמוטט ובאמתחתו קרנות פנסיה של רבים. כך גם הבנקים כגון: גולדמן סקס, שהובילו את מכירת "הסאב-פריים", משכנתאות לאנשים שאין להם יכולת החזר תוך כדי הרצת הימורים נגד יכולת ההחזר שלהם. עדויות מפי עובדים בכירים אשר פרשו זה מכבר מגולדמן סקס מספרות כי הבנק מוסיף ומתנהל בדרכי הקפיטליזם הקניבלי, במטרה לגרוף רווחי-על, כאשר כל האמצעים לכך כשרים, כולל מכירת מוצרים פיננסיים שהתפוצצו ללקוחותיהם בפרצוף. אחד מלקוחות הבנק היה ממשלת יוון, אשר הסתייעה במעשי המרמה הללו כדי להצטרף לגוש היורו ובכך הוליכה את העם היווני לאסון חברתי.

המשבר הכלכלי הוביל מיליוני בני-אדם שאיבדו את בתיהם בארצות הברית לרחוב, כשרבים מהם נזקקים לתלושי מזון כדי להתקיים. ההרס הכלכלי והאומללות שידעו אזרחי המדינות המתפתחות והעולם השלישי, הגיע אל בטן המפלצת ובישר את תחילתה של תקופה רוויה תסיסה חברתית-עממית ואת הופעתה של תנועת מחאה עולמית חדשה, זועמת נגד השיטה הקפיטליסטית.

"תזעמו"! קרא סטפן הסל, מותיקי הרזיסטנס הצרפתיים, וקול הזעם הרועם התגלגל בכל רחבי אירופה וארצות הברית. בגלל שהכוח של ההון מעולם לא היה כה גדול, כה חסר בושה, כה אנוכי כמו שהוא היום, עם המשרתים שלו בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה. הבנקים, שבינתיים הופרטו, דואגים בעיקר לדיווידנדים שלהם ולמשכורות העתק של הבכירים, ולא לטובת הציבור. הפער בין העניים ביותר והעשירים ביותר מעולם לא היה כה גדול. המירוץ אחרי הכסף, התחרות, מעולם לא זכו לעידוד כזה." כתב הסל במניפסט שלו.

מכיכר סול ההומה אדם, אל מאהל רוטשילד התוסס ועד לפארק זוקוטי, זעמו ההמונים. בניגוד לתנועה נגד הגלובליזציה שפעלה בסוף שנות התשעים ומחאתה התבססה על ניצול ודיכוי של הקפיטליזם מחוץ לגבולות המערב, התעוררה תנועת המחאה בתוך המשבר הפנימי במערב ובהשפעתו של האביב הערבי – גל המהפכות נגד הדיקטטורות הנשענות על ההון הבינלאומי.

אנחנו ה99 אחוז

עומק הפער בין הציבור לממשלה נחשף בהפגנות הענק נגד המלחמה שנערכו באירופה, ובהפלת הממשלה בספרד. בארה"ב עמדתו של בוש מתערערת בעקבות חשיפת שקריו בנוגע למלחמה נגד עיראק ונגד הטרור, ונוכח חוסר יכולתו להבריא את הכלכלה. הכלכלה, המאפשרת לעשירים להכפיל את רווחיהם ומונעת מהציבור תעסוקה קבועה, חושפת את אופי המשטר, הנוטה לטובת אחוז אחד של העם על חשבון 99 האחוזים הנותרים. (מתוך מסמך לקראת האסיפה הכללית החמישית של מפלגת דעם, 2004).

המשבר הכלכלי בארה"ב הוליד את תנועת אוקיופיי וולסטריט. בטרם הפכה לתנועת מחאה הפועלת נגד הבנקים, נמנו כל פעיליה של תנועת ה-אוקיופיי עם אנשי השטח המסורים שהביאו לבחירתו של ברק אובמה לנשיאות, והתגייסו לשורותיו עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. הם הקימו סביבו תנועת ענק שהעלתה את אחוז המצביעים בארה"ב מ- 48% ל- 64% מכלל בעלי זכות ההצבעה. סיסמאות הבחירות של אובמה שתרמו לבחירתו ומוכרות לכל היו: "Yes we can" ו"Change" המובטלים, השחורים, הלטינים והכוחות הפרוגרסיביים בחברה האמריקאית, התגייסו בהתלהבות להבטחותיו לשינוי חברתי רדיקאלי. הרטוריקה של אובמה דמתה מאוד למניפסט הזעם של הסל בצירוף ההבטחות לשינוי נוסח רוזוולט.
כמיליון מתנדבים, עשרה מיליון תורמים ותנועת רחוב עצומה, פעלו לתמיכה באובמה ובשם ההבטחה לשינוי פניה של ארצות הברית. אולם עם בחירתו הפנה אובמה גב לתנועה, ובחר לצוות הבית-הלבן את אנשי הפוליטיקה הישנה של המפלגה הדמוקרטית, את אנשי וול- סטריט וגולדמן סקס. האכזבה המיידית של בוחריו, בשל אי-קיום הבטחותיו וניסיונותיו לשיתוף פעולה בין המפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית, החלישה את מעמדו והולידה במהרה תנועת מחאה פוליטית שהתנגדה לו – תנועת מסיבת התה.

מסיבת התה הנה תנועה פטריוטית המאגדת את הגורמים השמרניים בארה"ב וכוללת בעיקר לבנים הרוצים לבטל את הבנק הפדרלי ואת התפקיד הכלכלי המרכזי של הממשלה, להפסיק לשלם מסים, ולהתיר נשיאת נשק ללא הגבלה. התנועה מתאפיינת בגזענות נגד שחורים, ומדגישה את מוצאו האפריקאי של אובמה. רבים מחברי התנועה הנם מובטלים בני חמישים פלוס, המוסתים על-ידי פוליטיקאים משולי המפלגה הרפובליקאית – משרה פיילין, המועמדת לסגנות נשיאות ארה"ב, ועד לסקוט ווקר, מושל ויסקונסין – הפורטים על תחושות הייאוש והתסכול הנובעים ברובם מאי-היציבות הכלכלית. מסיבת התה עשתה פוליטיקה ריאקציונרית ושינתה את המפה הפוליטית. כך בעוד שאובמה חיפש אחר פשרה, הם כיוונו את המפלגה הרפובליקאית למלחמה נגד חוק הבריאות הכללי.

זריחתה של אוקיופיי וולסטריט

אם סמלה של תנועת מסיבת התה הוא דגל הדרום הישן של טרום מלחמת האזרחים, המבטא סגירות, שנאת שחורים ותמיכה בעבדות, הרי שעבור תנועת אוקייפיי היווה דגל מצרים את סמל השינוי החברתי.
בשנות התשעים היתה זו התנועה נגד הגלובליזציה שנלחמה בקפיטליזם בשל העוולות שהוא גורם בעולם השלישי. אבל היעדר אופק פוליטי חיסל את התנועה. כעת הפכה המהפכה במצרים, שהיתה פוליטית במובהק, למקור השראה עבור תנועות המחאה נגד הקפיטליזם.
בהשפעתו הישירה של האביב הערבי, נפתח בחודש יוני 2011 קמפיין אינטרנטי של פעילים בקריאה: "אמריקה צריכה תחריר משלה". ב-17 בספטמבר 2011 נכבש פארק זוקוטי הפרטי, לשעבר פארק ליברטי שהופרט ונמכר ליזם פרטי שקראו על שמו, על ידי מאות פעילים.
אלה בחרו שלא להתעמת עם אובמה שאיכזבם ולא השליכו יהבם על הפוליטיקה. אובמה כמו גם סגן הנשיא, ג'ו ביידן, טענו כלפי תנועת אוקייפיי שאינם שונים בהתנהגותם מאנשי מסיבת התה הימנית. כמו ביחס לתנועות מחאה מהעבר, תפסו האליטות השולטות את טבען הרדיקלי של אלה כהפרעה רועשת לסביבתם הפריבילגית. הללו ניסו לכבוש את אוקיופיי בסדרת פשיטות משטרה מלודרמטיות מניו-יורק ועד לקליפורניה, שסופם – חיזוק התנועה. ב-1 באוקטובר, בעקבות חסימת גשר ברוקלין ומעצרם של 700 פעילים, פרצה תנועת אוקייפיי אל התודעה הציבורית האמריקאית ובאותה יממה הוצבו ברחבי ארצות-הברית מאות מאהלים ונקודות אחיזה של תנועת המחאה. אוקיופיי זכו לביקורים של ננסי פלוסי, אל גור ונציגי האיגודים הגדולים – סמלי המפלגה הדמוקרטית.

סיסמת התנועה – "אנחנו התשעים ותשע אחוז", כבשה את דעת הקהל האמריקאית. הישגה הגדול ביותר של התנועה בהטמעת המונח: פלוטוקרטיה, היינו – שלטון העשירים, והצבת ה-99% אל מול האחוז האחד של הטייקונים, (עם זאת, יש לציין כי המונח רווח כבר בספרות הפוליטית של תחילת שנות האלפיים, במיוחד בכתיבתו של ג'וזף שטיגליץ). בסקר שערכו הניו-יורק טיימס וסי.בי.אס עלה כי שני שליש מהנסקרים הביעו תמיכתם בתנועה ובמסריה. היא אף זכתה לתמיכה נרחבת של קובעי דעת קהל כגון פול קרוגמן. חיזוק נוסף לסיסמת התנועה התקבל מהוועדה הכלכלית של הקונגרס, אשר קבעה באוקטובר 2011 כי ההכנסה היחסית של האחוז האחד, לאחר מיסוי, שולשה מאז המאה ה-19 כשלעומתו, פחתה ההכנסה היחסית של שאר חלקי האוכלוסיה.

ויליאם גריידר, סופר ופרשן פוליטי בכיר במגזין האמריקאי, "דה ניישן", טוען שהתנועה תשרוד בשל התמקדותה בבנקים אשר מובילים להרס הכלכלי של ארצות הברית והעולם כולו. התנועה מאיימת על אובמה, כותב גריידר, ועליו לאמץ אותה. בהקשר הדברים הללו מתעלם גריידר מכך שהתנועה צמחה סביב אובמה, אך כיוון שהפנה לה עורף טרם מחלה לו על כך. גריידר מסכם ואומר שהשפעת האוקייפיי על התודעה הציבורית היא בגדר הישגה הגדול. הנריק הרצברג, הפרשן הבכיר של הניו-יורקר, מצטרף להערכה הזו, אך בוחן את אוקיופיי ביחס לתנועת הנגד שלה – מסיבת התה, ותוהה לגבי יכולתה של התנועה לקדם את דרישותיה: "כן, תנועת לכבוש את וול סטריט אכן שינתה את השיח. אך לדבר, עד כמה שהדבר נדרש, זה קל. בסופו של דבר ובאופן בלתי נמנע, הדרך לשינוי אמיתי חייבת לעבור דרך הפוליטיקה [...]. אנשי מסיבת התה ידעו זאת, האם יודעים זאת גם אנשי לכבוש את וול סטריט?"

בימים אלו מתנהלת מחלוקת חריפה בתוך התנועה בנוגע לתמיכה באובמה. חלק מן המפגינים רוצים לתמוך באובמה לקראת הבחירות וחלק אחר רוצה לבסס את תנועת המחאה הבינלאומית על המאבק בבנקים הבינלאומיים, כמו הדויטשה בנק. מכאן שעדיין לא הבשילה האפשרות להקמת מפלגה פוליטית חדשה. התנועה משחזרת את הערוץ האקטיביסטי והלא ממוקד פוליטית של קודמתה - התנועה נגד הגלובליזציה.

חלק שני – לשחרר את רוטשילד מהכיבוש


צילום: צילה זלט

נקודת המוצא של המחאה החברתית בישראל זהה לזו של תנועות המחאה בכל חלקי העולם, כפי שעולה ממחקר חדש של הביטוח הלאומי. האמת שבקעה מתנועת אוקיופיי וול סטריט וקיבלה אישור ממחקר שנערך על ידי ועדת הכלכלה של הקונגרס, מקבלת אישור גם בישראל – צעירים, בני 30-55, נמנים יותר עם העשרונים התחתונים ופחות עם העליונים. המעמד הצעיר והעובד, ההולך ומתרושש, הוא שהניע את גל המחאה החברתית בעולם במטרה לכבוש מחדש את מקומו בזירה הכלכלית-חברתית.

בדומה לאחיותיה בעולם, תנועת המחאה בישראל כבשה את הציבור בישראל כשהיא משופעת בכוחות תוססים, סקרניים, מלאי עניין ותעוזה. התנועה החדשה הגבירה את האמונה באפשרות השינוי בעקבות ההשפעה הגדולה על דעת הקהל.
סטפן הסל טען ביחס לתנועה שקמה ברוטשילד כי זו אינה מהווה מהפכה אידיאולוגית. הדור הזה, לדבריו, אינו תובע מהממשלות להיעלם, אלא אך לשנות את דרכי התמודדותן עם הצרכים שלו. במילים של מאהל רוטשילד: "אתם עובדים בשבילנו". משמע, גלגול האחריות בתוך השיטה הקפיטליסטית אל יחסי עובד-מעביד, ולא אל יחסים פוליטיים של אזרח מול שלטון. תנועת המחאה ביקשה מן הממשלה להיות מה שאינה יכולה להיות: לוותר על האידיאולוגיה שלה ולהפוך לאחרת. כל זה במקום שתנועת המחאה עצמה תנסח אידיאולוגיה משלה ותבחר באמצעים למימושה.
דפני ליף נולדה בשנת 1986, כשנה לאחר שהוחלט בישראל על המעבר מסוציאליזם ציוני אל קפיטליזם חזירי. השיטה הקפיטליסטית שהמתווה שלה נכתב ופורסם בשנת 1985 - "תכנית הייצוב" – אשר כללה הפרטה, שבירת כוח העבודה המאורגן, חוק ההסדרים וצמצום הגרעון התקציבי, הביאה את ישראל לצמיחה כלכלית שהנהנים ממנה הם האלפיון העליון, בעוד ששאר בני החברה נאלצים לעבוד קשה מאוד על מנת לממן את יוקר המחייה שגובה הצמיחה. שני עשורים חלפו עד שהבין הדור שנולד לאחר שנת 1985 כי הוא חי במדינה שאינו שותף לדרכה, אלא הנו רק בגדר פועל לבן שמקיים אותה למען הבורגנות.

הקריאה לצדק חברתי נולדה בישראל ב-14 ביולי, מהספה שהציבה ברוטשילד דפני ליף. קריאה זו העמידה לראשונה בישראל תנועה ציבורית רחבה, הקוראת תיגר על מדיניות הממשלה ומבטאת אי-אמון בשיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית.
מפלגת דעם ראתה בתנועה זו תופעה חדשה ואותנטית הראויה לתמיכה ולהכוונה. התנועה התעוררה על בסיס השחיקה הכלכלית של מעמד הביניים, מכירת הכלכלה ל-12 משפחות במימון אשראי הציבור והפרטת השירותים הציבוריים: פנסיה, חינוך, בריאות, תרבות ותחבורה. על כך יש להוסיף, כי ישראל הנה מדינה הנושאת על גבה עול של תקציב ביטחון מנופח, שתכליתו להצדיק את הכיבוש ואת מלחמותיה. מסיבות אלה נטלנו חלק במאהל רוטשילד, הקמנו את מאהל נצרת וקראנו להפלת הממשלה, קריאה שלא התקבלה אצל מנהיגי המאבק.

בתום הקיץ עלה בידי הממשלה, שכיבתה את השריפה בכרמל, תחת ביקורת ציבורית חריפה, לכבות גם את השריפה הזו באמצעות וועדת טרכטנברג וחוסר ניסיונה של התנועה בתרגום דרישותיה להישגים. האי-בשלות הפוליטית הובילה למשגים של הנהגת המחאה. הסיסמא – "העם דורש צדק חברתי" לא תורגמה לתביעה להפלת הממשלה, נהפוך הוא - הציפייה מן הממשלה לעבוד בשביל המוחים, אך חיזקה את יציבותה והובילוה להקים וועדת שרים ואת וועדת טרכטנברג. המסר המרכזי וההתמקדות בו, היינו – הממשלה אחראית למחדל החברתי ועל כן יש לפרקה, התמוסס. הציבור שביקש להזדהות עם רעיון אחד וברור לא זכה לשמוע מסר חד-משמעי, כך שבתווך שבין פירוק האוהלים על ידי ההנהגה עצמה ובין הסכסוכים הפנימיים בקרבה, מצא לעצמו יציבות בתוך הסטטוס-קוו עד שוויתר לבסוף על המחאה.

כארגון מהפכני, תנועת המחאה מהווה עבורינו שדה פעולה משמעותי. השנה הצבנו לעצמינו שתי משימות הנוגעות לתנועת המחאה בישראל: שילוב החברה הערבית במאבק והחזרת תנועת המחאה לרחוב. משימות אלה מקורן בידיעה כי לא ניתן להתמודד עם שאלת הצדק החברתי ללא מעורבותם של הערבים בישראל, ללא פתרון בעיית הכיבוש וללא זיקה עקרונית למזרח-התיכון כולו ולמהפכות המתחוללות בו. עם זאת, לא מן האפשר לקיים כל זאת מבלי שתתקיים בפועל תנועת מחאה.

החורף הישראלי העמיד במבחן את הנחישות והניסיון הפוליטי הדל של הפעילים בכל הנוגע להתמודדות עם התדלדלות השורות ודבקות הציבור בסטטוס-קוו שנגדו נאבקת התנועה. כוחה הדינמי של המחאה הקים מהריסות מאהל-רוטשילד את בית-העם, סקווט באישור הבעלים, כשדה פעולה מרכזי אליו נוקזו כל פעולות המחאה של רוטשילד וכיו"ב. בית-העם מהווה מקום מפגש פתוח לפעילויות ששותפים להן יהודים וערבים, ארגונים שונים ויוזמות אינספור. הוא משמש כאינקובטור לשימור אנרגיית החום והתסיסה החברתית וממנו יצאו הפגנות שונות עד ל-23 ביוני 2012, עת שבה דפני ליף והציבה אוהל ברוטשילד ובכך החייתה מחדש את המחאה.

בית-העם הווה עבורינו אכסניה מושלמת, שכן היה פתוח לשיתוף של ערבים ויהודים ולא הסתייג משאלות פוליטיות הנוגעות לכיבוש. בשיתוף פעולה עם בית-העם הצעדנו את הפגנת ה-29 באוקטובר של פועלות החקלאות, הקמנו את קואליציית יום-האישה הבינלאומי ולקחנו חלק מרכזי בקואליציית האחד במאי. לקראת סוף החורף נערכו בבית-העם מפגשי חידוד מסרים ובמרכזם השאלה - כיצד להחזיר את הציבור לרחובות? במפגשים הללו השתתפו מאות אנשים שהביעו עמדות שונות. כמפלגה פוליטית מנוסה, המפעילה ארגון שטח מרושת בפריפריה ובין הכפרים הערביים, סייענו לקידום שובה של המחאה לרחוב. דיברנו בכינוסים והוזמנו לפורומים שונים של קידום המאבק תוך כדי ויכוח.
עמדתנו בויכוח גרסה כי יש לראות ברוטשילד את מרכז המאבק ולא את הפריפריה חסרת הכוח הפוליטי והכלכלי. ההשפעה, כך טענו, צריכה להוסיף ולבוא מהמעמד הבינוני. המעמד הבינוני יכול להיעשות מהפכני, לדברי מארקס, אם יתרושש ויהיה צפוי להפוך לפרולטריון, או אז הוא יגן על האינטרסים העתידיים ולא על האינטרסים הצרים והמידיים שלו.

כמו כן, ראינו צורך בהחזרת ההפגנות לרחוב, כשם שהתקיימו בקיץ שעבר, משום שבהן טמון איום משמעותי על הממשלה. לפיכך, התעקשנו על הטבעת מסר ברור, אחיד ופשרני. לא התעקשנו הפעם על הקריאה החד-משמעית להפלת הממשלה, משום שהתנועה כבר לא היתה ברחוב ועיקר המאמץ נסוב על השבתה לרחובות, מתוך האמונה שעצם נוכחותה ברחוב תהווה איום על קואליציית 94 החכי"ם. מכיוון שאין אופוזיציה בכנסת, הופך הרחוב לאופוזיציה. כך גדלה האפשרות לרדיקליזציה, שהרי הציבור אינו מקבל מהממשלה את מה שביקש וזו אף מגדילה לעשות ומחשקת עצמה במפלגות נוספות ובכך יוצרת גוש מונוליטי המונע שינוי פנימי בכנסת. הויכוח על-אודות הסוגיות הללו התנהל עם גורמים רבים שאינם חברים במפלגות פוליטיות, שאינם נוקטים עמדה פומבית ברורה ביחס לשאלה – ימין או שמאל, אך כן מזוהים עם תפיסת ישראל כמדינת לאום, או עם תפיסת העולם של תנועת המחאה הספרדית אשר דוחה במפגיע את הפוליטיקה.

לאור הויכוחים הללו החלטנו לנסות לאחד את חלקיה השונים של תנועת המחאה. יצאנו בקריאה פומבית וזימנו בשיתוף עם בית-העם פגישות עבודה אשר הניבו את קואליציית ה-2 ביוני. תוך כדי ויכוחים פרסונאליים, פוליטיים ועקרוניים, הובלנו את הקואליציה בדרכי חתחתים אל יום ההפגנה, תוך שמירה על שלמותה ומתוך התעקשות שלא להחרים אף משתתף. אולם התביעה להטיל צנזורה על הנאומים, בחסות תנועת דרור ישראל, יצרה קונפליקט. מנימוקים לא ענייניים סרבו המארגנים להעלות את הנציגה שלנו לבמה וכך פורקה הקואליציה בהפגנה שהיתה יריית פתיחה מתוכננת לקיץ. בעקבות זאת, בחרנו לחפש לנו שותפים חדשים למאבק, אבל סרטון וידאו בן חמש דקות שצולם בתום ההפגנה ובו נואמת אסמא אגברייה-זחאלקה בספונטניות וכעס, הביע בדיוק רב את מסריה של דעם כלפי תנועת המחאה ואפשרויותיה בישראל, הופץ ברשת וזכה ל-17,000 צפיות שהניבו קשרים חדשים ותמיכה של ציבור רחב יחסית לרעיונות המובעים בו. באותה עת הוזמנו לשתף פעולה עם דפני ליף שהחליטה לחזור לזירה.

שלושה שבועות לאחר מכן, כשליף הביאה אוהל לרוטשילד, חזרה המחאה לרחוב. כמאה פעילים ליוו אותה, במה שהיה אמור להיות ניסיון מנומנם להחזיר את קיץ 2011 הבלתי נשכח. עימות אגרסיבי של המשטרה עם פעילים ומעצרה האלים של ליף, הופצו באמצעי התקשורת וכך שבה המחאה לסדר היום. למחרת עלתה יוזמת פייסבוק של אנשי 14J שבעקבותיה הגיעו אלפים רבים לרוטשילד וביחד צעדו כולם אל אבן-גבירול. כוחו של ההמון הזועם ביטא את דחיית מדיניותה של הממשלה – החל מיוקר המחייה, עבור דרך הגזענות כלפי זרים וערבים וכלה בכיבוש. סוף השבוע הסוער בתל אביב יצר דעת-קהל אוהדת כלפי המחאה, בעיקר בגלל השתלחות המשטרה באנשי המחאה.

סיכום: היכן הפוליטיקה/הפועלים/הערבים/הכיבוש?

הטענות הגורסות "זה לא פוליטי, זה חברתי" או "מה הטעם להפיל את הממשלה אם מי שיבוא במקומה לא יוביל לשינוי", חושפות את החולשה הגדולה של תנועת המחאה בישראל כמו גם את זו של תנועות המחאה ברחבי העולם. כאשר מיגל קטאניה, דוקטורנט לפיסיקה, ומפעיליה המרכזיים של 15M הספרדית, נשאל מה מיחד את תנועתו, השיב כי אין בה היררכיה, אין בה מנהיגות ברורה וכי פעלה בשיטת הדמוקרטיה הפעילה. אולם העדר המנהיגות מצביע גם על אי-יכולת להתוות דרך. באשר לפוליטיקה, הוסיף מיגל, כי ביום הראשון בכיכר סול חשבה תנועת המחאה כי הנה כה גדולה עד כי ביכולתה להפיל את הממשלה. הוא לא התייחס בדבריו לעובדה שהממשלה הספרדית אכן נפלה, כשבמקומה עלתה ממשלת ימין, אותה ממשלה שהופלה שנים לפני כן בעקבות מסכת שקריה בעניין הפיגוע במדריד ומדיניותה הכלכלית הדורסנית. בדבריו של קטאניה ניתן לקרוא את הסלידה מן הפוליטיקה ואת האמונה התמימה כי ניתן לשנות את השיטה הכלכלית, החזקה והמאורגנת במוסדות פיננסיים המגובים בממשל, משטרה וצבא, מבלי להתמודד מולם בשדה הפוליטי ושם לרכוש את אמון הציבור.

זוהי ההחמצה הגדולה של תנועת המחאה בישראל ובעולם. בסופו של יום עומדת תנועת המחאה למבחן ההשפעה בקלפי. בספרד היא העלתה את הימין, כי נזהרה מלהעמיד מתוכה אלטרנטיבה; במצרים תנועת השישי באפריל והשמאל הפוליטי לא התארגנו לכדי מימוש המהפכה שהציתו הם-עצמם; ובארצות הברית תעמוד למבחן תנועת האוקיופיי אל מול תנועת מסיבת התה בנובמבר, כאשר יעמדו האמריקאים בפני הבחירה – אובמה או רומני הרפובליקאי השמרן.

כבכל משטר דמוקרטי, בכדי ליצור שינויים בתקציב המדינה ובמדיניות הכלכלית יש לפעול למען שינוי החוקים, התקנות והתכניות הממשלתיות העצמאיות, וזאת ניתן להשיג אך ורק באמצעות נציגים, נבחרי הציבור, בכנסת ובממשלה.
עם זאת, גם אם "שנה עברה ושום דבר לא השתנה", עצם קיומה של המחאה גורמת לפעיליה לעבור שינוי פוליטי. הפוליטיזציה או לכל הפחות ראשיתה של התעניינות פוליטית, היא הדלק של תנועת המחאה, הכוח שמסייע בידה לנוע לאחר ההתנעה הספונטנית. הכוחות החדשים שעומדים לרשות תנועת המחאה מאפשרים לה להתקדם במהירות וביעילות בתגובה ליוזמות השליליות של הממסד. הדבר ניכר בדרכי פעולתה היצירתיות, באנרגטיות שלה, בביטוי החופשי והחדשני. הולדת רעיונות חדשים המציתים את דמיון המחאה, יכולה להיות מתועלת לכוח השפעה של ממש. בד-בבד, ניכר כי את הבשלות לפוליטיקה ניתן להשיג רק תוך כדי המשך קיומה של התנועה ותוך כדי מעורבות פעילה בה.

הפועלים - הדרך השלישית

אחת הטענות הבעייתיות של אנשי המחאה מנוסחת בזו הלשון: אל תתייגו אותנו, איננו ימין ואו שמאל. לטענה מקוממת זו מתווספים אימוץ והזדהות עם כל רעיון של שינוי המציאות. ראינו, לדוגמה, כיצד מילאה המחאה תפקיד חשוב בהעלאת התודעה והעצמה של העובדים. סוגיית עובדי הקבלן עלתה במלוא העצמה בקרב פעילי המאבק והביאה את ההסתדרות להכריז על שביתה כללית. הטענה הקובעת "לא ימין-לא שמאל" קשורה בכך שהשיח הכלכלי-פוליטי העולמי, מאז 1990, נתון בין שני זרמים מרכזיים, שניהם קפיטליסטיים. בארצות הברית: דמוקרטים ורפובליקאים, בישראל: הברירה בין ליכוד לבין עבודה (או קדימה), בעולם הערבי: ציר התמיכה בארה"ב ולעומתו ציר הרשע, וכך גם במישור האידיאולוגי: לאומי לעומת איסלאמי.

חרף יכולותינו הצנועות, לא הסתפקה מפלגת דעם בניתוח תיאורטי גרידא ולא המתינה באפס מעש עד אשר תצוץ לה הדרך השלישית, אלא התחלנו, הלכה למעשה, ביצירתה של זו. דעם הקימה את ארגון העובדים מען, במטרה לארגן את מעמד הפועלים. אותו מעמד מודר, מנוצל, ונטול חשיבות בעיני המפלגות הערביות "הלאומיות" ובעיני הציבור בישראל, עד לא מזמן. פעלנו בקרב פועלים ערבים ויהודים שעניינם לא נכלל בסדר היום של המפלגות הקיימות. תופעה זו אינה מוגבלת לישראל. בכל מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל, כולל הגדה המערבית ועזה, בין אם מדובר במדינה פרו-אמריקאית או מדינת "סירוב", נמצאה אותה תופעה שבה ניצבו ה- 99% אל מול ה-1%.
אסיפה כללית של מען שנכחו בה פועלים פלסטינים ממחצבת סלעית, נציגי המכללות לאמנות: מוסררה, החזותי ומנשר, עובדי מפעל המיצים ג'אנה, נהגי משאיות, פועלות חקלאות ערביות, מהווה סימן דרך להולדתה של דרך שלישית בפוליטיקה, זו החוצה גבולות ולאומים.

הערבים

שאלת תנועת המחאה וזיקתה לערביי ישראל מהווה לפיד בוער לדרכנו. כמפלגה יהודית-ערבית, הפועלת בשתי הזירות, אנו קוראים לצעירים הערבים ליטול יוזמה ולטאטא אל מחוץ לזירה הפוליטית את "הפוליטיקה הישנה". משמע, פוליטיקת החמולות, העדות השונות, השחיתות בתוך המועצות המקומיות והמשרות המחולקות על פי מפתח מפלגתי ומשפחתי. אנו פועלים בקרב נוער במטרה לנערו מהאדישות ואומרים בפה מלא: על הדור הצעיר מוטל להנהיג את הרחוב הערבי ולחבור למחאה, במקום להסתכל מן הצד. צדק חברתי, שחרור מהשחיתות, הניצול, העסקה קבלנית, פגיעה בחינוך ובבריאות, עוני ופיגור, הם הנושאים הבוערים הנידונים במחאה ולהם כתובת אחת – לא החברה הישראלית, אלא הממשלה הישראלית. לכן, עלינו לשלב יחד את כל הכוחות הפועלים לשם הפלת שלטון הימין ולהביא לשינוי החברה הישראלית, כך שתתאים לכולם ללא פריבילגיות ללאום, מגזר או מעמד.

הכיבוש

לדברי סטפן הסל, הדור הצעיר ברחבי העולם חש כי זו העת לשינוי. בישראל, לדידו, יש לקחת בחשבון גם את הקולוניזציה של השטחים הפלסטיניים. על המוחים בישראל לדעת שדרישותיהם מוצדקות, אך חייבת להיות התקדמות גם ביחס לכיבוש. אם לא ינתן מענה לכך, לא תעלה תנועת המחאה בישראל על הדרך הנכונה. יש, לדבריו, לכונן את הצדק החברתי יחד עם הפלסטינים, שכן גם הם רוצים בשלום ובביטחון.
דברי הסל שלעיל נמסרו במכתב וידאו ששלח לכנס פעילי מחאה בישראל, מהווים סיכום של העמדה המוגבלת אותה נוקטת תנועת המחאה בישראל ושותף לה גם מעמד הביניים. למעשה, מדובר כאן בברירה עקרונית – להסתפק במחאה או לחולל מהפכה.

שינוי חברתי מהפכני דורש שינוי אידיאולוגי, לא רק בתחומי השיטה הכלכלית שביחס אליה קיימת הסכמה רחבה באשר למגרעותיה וכישלונותיה, אלא גם בתחום זכויות האזרח והשוויון בין בני אדם באשר הם (כאשר בישראל עולה ביתר שאת שאלת הכיבוש הממושך, המצור והסבל שנגרם לעם הפלסטיני בעזה ובגדה המערבית). אם התשובה להפרטה-לממשלה-לעירייה, היא אכן מהפכה, ובה אכן חפצה התנועה, הרי שנדרש ממנה להעלות על סדר היום את התביעות הללו. הדרך לשינוי תעבור ביצירת אלטרנטיבה פוליטית וזעזוע המפה הפוליטית בישראל, באותו האופן שבו חוו פעילי המחאה, במוצאי שבת ה-24 ביוני, בית ספר מזורז למהפכנות ושינוי התודעה הציבורית. העתיד שנגזל מדור שלם, מעם שלם ומקבוצות אוכלוסיה שונות, יבנה מחדש רק במידה שניקח אנחנו את המושכות לידיים ונסמן באומץ ובגאווה, הן ליהודים והן לערבים, שפנינו לכינונה של חברה חדשה, הבנויה על שותפות אמיתית, יצירתית, ומבוססת על שלום, שוויון וצדק חברתי.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה