תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 20, ינואר 2007

מלחמת מעמדות

ארגונים חברתיים דנים בהקמת אלטרנטיבה איגוד מקצועית

האסיפה הכללית השביעית של עמותת מען


מילות מפתח: מען, איגוד מקצועי

בעיצומה של מלחמת לבנון, ב-29 ביולי 2006, התקיימה בתל אביב האסיפה הכללית השביעית של עמותת מען. בחלקה הראשון של האסיפה, נערך פאנל של אישים ופעילים חברתיים, שדן בצורך ליזום התארגנות איגוד מקצועית חדשה בישראל. העמותה קיימה את האסיפה תחת הסיסמא: "פועלים נגד המלחמה" במטרה לקדם סדר יום שפוי, שיצביע על סדר העדיפויות האמיתי שצריך להנחות את החברה בישראל. עמותת מען התנגדה למלחמה בלבנון וראתה בישראל את האשמה העיקרית לה, אך היא אינה תומכת בחיזבאללה ובסדר היום שהוא מקדם, שאין לו דבר עם דמוקרטיה או זכויות עובדים. כיוון שהצורך באיגוד מקצועי חדש הוא נושא שצובר חשיבות ועניין בקרב ארגונים חברתיים, בחרנו לפרסם חלקים נרחבים מדברי המשתתפים בפאנל. חלקה השני של האסיפה הוקדש לדוחות על פעילויותיה של מען בתחומים שונים: יעוץ משפטי, השמה בעבודה בבניה, בחקלאות ובמסעדות, ומאבק כנגד תכנית ויסקונסין.

אסף אדיב
מנכ"ל מען – עמותה לסיוע לעובדים

אנו מקיימים את הכינוס הזה היום, בשעה שהתותחים בצפון רועמים. כעמותה שמאגדת עובדים יהודים וערבים, איננו יכולים להישאר אדישים להרס הנורא שגורמת המלחמה. יצאנו בקריאה ברורה להפסקת המלחמה. הקריאה שלנו מבוססת על גישה אינטרנציונליסטית שמניחה יסוד איתן לאחדות של פועלים מכל הצדדים.

ההנהגה הישראלית, שנושאת באחריות עיקרית למלחמה הזאת, היא הנהגה שעויינת ובזה לעולם הערבי. ובאותה עת היא גם ריסקה באופן שיטתי את כל מוסדות מדינת הרווחה – מאות אלפי עובדים ישראלים צנחו לקו העוני. חברות כוח אדם השתלטו על שוק העבודה. מובטלים נשלחים לטיפול במסגרת תכנית מהל"ב (ויסקונסין) המתעמרת בהם, ועובדים זרים ממשיכים להיות מיובאים כדי לחסל את כוח המיקוח של העובדים המקומיים ולרצות את הקבלנים והחקלאים.

אנו, במען, חותרים לשינוי חברתי עמוק. אנו עובדים יום יום ושעה שעה, לקראת התארגנות של עובדים, שתתן תקווה לכולם. אנו לא מאמינים שיכולה להיות אלטרנטיבה כזו בלי שהיא תהיה מחוייבת לעמדה של שוויון בין יהודים לערבים, ומבלי שיושם קץ למדיניות המלחמה של ישראל. התארגנות כזאת צריכה להיות קשורה לתנועה האנטי מלחמתית בעולם.

איננו מתיימרים להחליף את ההסתדרות הכללית, שמאגדת בתוכה, גם כיום, מאות אלפי עובדים. יחד עם זאת איננו מוכנים עוד לחכות להסתדרות, שמאבדת מאחז אחר מאחז, לטובת כוחות ההון וההפרטה. כאשר עמיר פרץ, שר הביטחון, שכיהן כמזכ"ל ההסתדרות בעשר השנים האחרונות, מנהל מלחמה רצחנית והרסנית בלבנון, ברור לכל מי שעיניו בראשו, שכדי לבנות תנועה איגוד מקצועית אמיתית, דמוקרטית ויהודית-ערבית, צריך הנהגה אחרת וכיוון חדש באמת.

עו"ד ארנה לין
עורכת דין מהשורה הראשונה של עורכי הדין המתמחים בדיני עבודה בישראל. לין נודעת ברגישותה לצדק ושוויון, ומייצגת עבור מען את הקייס של עובדי הטלוויזיה החינוכית ללא שכר.

בשנות ה-80 התחלתי את עבודתי במשרד האוצר, אצל הממונה על הסחר והסכמי העבודה - בלב לבו של הממסד המעבידי. באותה תקופה, היה גורם אחד - ההסתדרות הכללית. היא הצליחה להשיג הישגים יפים לעובדים, וזאת משום שכמעט כל העובדים היו מאורגנים. הממשלות נתנו כבוד להסתדרות.

25 שנים לאחר מכן, קשה להגזים בעומק השינוי שהתרחש. ההסתדרות תש כוחה. במיוחד לאחר כניסתם של חיים רמון ועמיר פרץ בשנת 1995. לא רק שההסתדרות התמוטטה מבפנים, גם הסביבה הפוליטית השתנתה. הממשלות הפכו להיות יותר ויותר קפיטליסטיות. החוזה האישי והכסף הגדול השתלטו על הכל. מהחינוך שקיבלתי בילדותי אני זוכרת את קדושת המושג "קביעות בעבודה". היום, במקום מקום עבודה מסודר וקביעות, יש חוזים אישיים. העובדים נטשו הסכמים קיבוציים, לטובת הכסף הגדול שהובטח להם. הם לא הבינו את המשמעות של פירוק ארגון העובדים מבפנים. אני מודעת לזה שאני משרטטת את ההיסטוריה של יחסי עבודה בישראל בשלושים שניות, אבל לפעמים חשוב להזכיר את הדברים האלה. ההתמעטות הדרמטית של כוח עבודה מאורגן הביאה לחדירה של תופעות קשות באמת: עובדים זרים, וקבלני כוח אדם.

כדאי לציין, שיש לנו חוקי עבודה טובים מאוד המבוססים על תשתית שנוצרה בשנות ה-50. אבל ההתמוטטות המוסרית במשק בכל מה שקשור לעבודה מאורגנת ולמוסר עבודה היא כזאת, שאינה מאפשרת יותר אכיפה של חוקי עבודה ונורמות של יחסי עבודה.

למה התחברתי ל"מען"? כשעוסקים בתחום הזה כל כך הרבה זמן נתקלים בתופעות מתופעות שונות, חלקן נגועות בהרבה שרלטנות ורמייה, שניסו להכנס לואקום שהותירה ההסתדרות. ב"מען" מצאתי שני דברים שדיברו אלי. האחד, מחוייבות אמיתית לטפל בכל אותם עובדים שקשה לטפל בהם, ושהזכויות שלהם נפגעות בצורה הקשה ביותר. אני לא רוצה שדברי ישתמעו כקריאת תגר נגד ההסתדרות. ההסתדרות תעשה מה שהיא יכולה, והיא עדיין נחוצה בתחום של חתימה על הסכמים קיבוציים עם חברות כוח אדם למשל, או הבנות עם ההמשלה בנושא עובדים זרים, אבל היא לא מתעניינת באמת באנשים שצריכים אותה.

הדבר השני שמצאתי במען, הוא האותנטיות. לא היה לי שמץ של ספק שמדובר פה בניסיון להתארגנות אמיתית של עובדים, ולא באחד מאותם ארגונים מתחזים ובעלי אינטרסים. ברור לגמרי ששוק יחסי העבודה נמצא בשפל המדרגה. אנו עדים למצב הנורא של העובדים הזרים, של עובדי הקבלן, של חוסר אכיפה, אבטלה גואה, וההעדפה המתמדת של האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, שתמיד יעמדו בדרגת עדיפות עליונה, מעל לכל בעיה חברתית. מצב זה מחייב קיומה של התארגנות חדשה ורצינית של עובדים, שתבוא מלמטה. התארגנות כזאת יכולה להצליח רק אם תיעשה על ידי אנשים שהעובדים בראש מעיניהם, ושהם נקיים וישרים. הדרך ארוכה וקשה מאוד, אבל אני שמחה לשבת כאן, ולהיות חלק ממנה.

ד"ר יצחק ספורטא
ספורטא הוא מרצה בפקולטה למנהל באוניברסיטת תל אביב. כמו כן הוא ואחד ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, ואתר העוקץ, שהוא מהאתרים החברתיים המובילים בישראל.

בשנות השמונים, לאחר שסיימתי לימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה, שאלתי את עצמי בשביל מה אני לומד. הגעתי לתחום של לימודי עבודה ובסופו של דבר הגעתי לעניין שלפי הבנתי עומד בלב כל הבעיות החברתיות - הנושא של האיגוד המקצועי.

כשאנחנו קוראים בעיתונים בישראל על איגוד מקצועי זה תמיד מקושר למשהו רע, מפריע. אנחנו תמיד מפריעים למערכת הכלכלית הענקית הזאת שמדברת בהגיון של שווקים אנונימיים. אנשים, מטבע הדברים, תמיד מפריעים שם. לפעמים אני חושב, אולי נעשה שיהיו רק מנכ"לים ונראה מה הם יוכלו לעשות. נראה כמה הם יוכלו להרוויח בעצמם.

כל המחקרים מראים שמצב העובדים טוב יותר כאשר יש איגוד מקצועי – שיוויון, בטיחות בעבודה, פחות עוני. ההשפעה של האיגוד גורפת. הכלכלנים טוענים שהאיגוד מתגמל את אלה שמאוגדים, אבל אלה שלא מאוגדים, סובלים. זה לא נכון. האיגוד עוזר גם לאנשים שאינם מאוגדים. אבל, כדי שזה יקרה, הוא צריך להיות מספיק חזק וגדול. בשנות ה-80 היו 85% מהעובדים בישראל מאורגנים. זו היתה הרמה מהגבוהות בעולם, כמעט כמו בסקנדינביה. בעשרים השנים האחרונות עברה ישראל הסבה. ממדינה קורפרטיסטית, שבה האיגוד, עם כל הבעיתיות שלו, מעורב במדיניות הכלכלית ודורש תעסוקה מלאה, למדינה שבה מי שאומר 'תעסוקה מלאה' רוגמים אותו באבנים.

הבעיה היא שההסתדרות לא היתה בדיוק רק ארגון עובדים. היו לה מטרות ציוניות לאומיות. אני מסכים עם ארנה שהגיע הזמן לקדם ניסיון להתארגנות חדשה. הבעיה היא, שבגלל שההסתדרות היתה כל כך חזקה, לא צמח מנגנון טוב לארגון עובדים מבחינה חוקית, זו בעיה קשה. זה דבר שצריך לפעול כדי לעגן אותו בחקיקה של הכנסת. בשבילי הרעיון הזה הוא באמת הלב של המדינה הדמוקרטית. אם אנחנו רוצים לחיות במדינה דמוקרטית חובה עלינו לפעול כדי שיהיו איגודים מקצועיים חזקים.

עו"ד לילך לוריא
פעילה בעמותת קו לעובד. עוסקת בנושאים של יחסי עבודה במסגרת לימודיה לתואר שני ושלישי באוניברסיטה. קו לעובד הוא ארגון בולט המגן בעיקר על עובדים מוחלשים ומהגרי עבודה.

העמותות השונות ממלאות תפקיד חשוב בקידום זכויות עובדים. ארגון "קו לעובד" למשל, הפיץ בשנת 2005, 40 אלף דפי מידע בנושא ההתארגנות של עובדי השמירה. העמותות עוזרות לעובדים לממש זכויות בסיסיות כמו נגישות לבתי משפט לצורך הגשת עררים. אך לצד ההישגים האלה, היכולת לשנות היא מוגבלת. ניתן להשיג רק את המינימום שמעוגן בחוק. עמותות אינן יכולות להשתמש בכלים ארגוניים של שביתה או של משא ומתן קיבוצי.

השאלה היא מה האלטרנטיבה? הדרך הראשונה - היא מעורבות של ארגונים חוץ ממשלתיים בהליכי חקיקת עבודה. המשולש הקלאסי, המקובל בעולם, של קידום החקיקה בעבודה הוא: מעסיקים, ארגונים חוץ ממשלתיים וממשלה.

הדרך השניה – קידום התארגנויות חדשות כמו מען וכמו התארגנויות שקמות לאחרונה בשוק התקשורת למשל. נדמה לי שכדאי ללכת בדרכן.

עו"ד איתי סבירסקי

מהקליניקות למשפט ליד הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הקליניקות נותנות יעוץ חינם לחסרי יכולת. במסגרת הקליניקות יזם סבירסקי לאחרונה פורום פתוח לארגונים כדי לדון בקידום התארגנות איגוד מקצועית חדשה בישראל.

עבדתי כמה שנים במשרדי עורכי דין שעסקו בתחום של דיני עבודה. בדרך כלל הם יצגו את "הרעים" – המעסיקים. כך נחשפתי לכל תחלואי שוק העבודה. ההתנסות הזאת עוזרת לי לקדם את מה שבאמת מעניין אותי - התארגנות עובדים.

זה נושא שמתחיל לעלות וחייבים ליצור כלים כדי לקדם אותו. בשנים האחרונות מדברים על אכיפה. המומחים אומרים: בואו נמנה יותר מפקחים, בואו נחוקק יותר חוקים שיאלצו את המדינה לאכוף את חוקי העבודה. אבל, האמת היא שארגוני עובדים הם המנגנון היעיל והמשמעותי ביותר להבטחת זכויות העובדים.

הרעיון שלנו הוא ליצור, בשיתוף עם כמה שיותר אנשים וארגונים שעוסקים בתחום, גוף שיחקור וילמד מהם המכשולים שעומדים בפני יצירת ועדי עובדים במקומות העבודה. בפורום שותפים נציגי אקדמיה, נציגי עובדים, ונציגים של התארגנויות עובדים, שאחת מהן היא "מען".

המכשול הראשון שעומד בפני העובדים הוא הפחד. העובדים פוחדים להתארגן. הפחד הזה מאוד חזק. אנחנו יודעים על מקרים של קבוצות עובדים, שניסו להתארגן ורוסקו - אם על ידי פיטורי המארגנים, על ידי פיתוי המארגנים, או על ידי הצרת צעדי העובדים המעורבים.

היסטורית, ההסתדרות אירגנה את העובדים ברמה הענפית דרך הסכמים ענפיים: תחבורה, תעשיה וכו'. אנחנו בפורום מדברים על התארגנות מפעלית. זה קשה יותר, כי מעולם לא נוצרה בארץ תרבות וידע של התארגנות ברמה של המפעל. עלתה השאלה, האם אנחנו באמת צריכים את ההסתדרות? לכאורה, היא זו שיודעת כיצד לחתום על ההסכמים הענפיים שחיוניים כדי לקדם את העובדים. מצד שני, ההסתדרות לא עובדת עם הפועלים. היא הולכת למעסיק וסוגרת מה שסוגרת. בדרך להסכמים האלו אין שום התארגנות מלמטה, אין ועדי עובדים שיאכפו את ההסכמים. משום כך אנחנו חושבים שצריך אלטרנטיבות, גם כדי לעשות דברים חדשים, וגם כדי להמריץ את ההסתדרות לפעול בצורה יותר טובה.

אני מאוד שמח שמען שותפה לתהליך הזה של חשיבה על אלטרנטיבות. גם אני חושב שמען היא ארגון אותנטי מאוד, ושבקרב הציבור שלו אפשר לעשות דברים גדולים.

שבי קורזן
מנכ"לית המוקד לסיוע לעובדים זרים. המוקד מסייע לפועלים זרים שנרדפים על ידי המשטרה או עומדים בפני גירוש.

שיתוף הפעולה בין מען לבין המוקד לסיוע לעובדים זרים מתקיים כבר תקופה לא קצרה והוא פועל יפה. שיתוף הפעולה הזה אומר דבר מאד בסיסי - סולידריות. כמו שאמרו לפני, הדבר המרכזי שמונע מעובדים להשיג את הזכויות שלהם הוא פחד. הדרך להתגבר על הפחד, היא לא להיות לבד – הכוח של הביחד, של שיתוף הפעולה והסולידריות. זה הבסיס לכל התארגנות.

זה חשוב שפועלים יעזרו אחד לשני, ויבינו שיש אינטרס משותף. אנחנו יודעים שהדבר הראשון שמעסיק עושה כדי לשבור את רוחו של הפועל הוא להביא מישהו אחר שיחליף אותו, להפעיל את האדם היותר נואש כנגד האדם הנואש. לפעמים אנחנו שומעים טענות נגד פועלים זרים, שלוקחים כביכול את מקומות העבודה של העובדים הישראלים. מי שלוקח את מקומות העבודה הם המעסיקים, שלא רוצים לשלם את מה שצריך.

המצב הזה לא קיים רק בין פועלים מקומיים לפועלים זרים. הוא קיים גם בין הפועלים הזרים עצמם, תורכים מול רומנים, סינים מול רומנים. ספרתי פועלים שמגיעים מחמישים מדינות, שמדברים שפות זרות, ואינם יכולים לדבר אחד עם השני. חגיגה אמיתית. כל פעם שמישהו מתחיל להסתדר, מביאים במקומו מישהו אחר ומסכסכים ביניהם.

רק כשיש סולידריות ויש הבנה שבעצם אנחנו שותפים, פועלים יכולים להחזיר לעצמם את הכבוד העצמי, את תחושת העמידה. קיימת דוגמא בולטת בבניין. כאשר הממשלה התחילה, בגלל לחצים שונים, לנקוט בצעדים ראשוניים כדי לשפר את האופן שבו מתייחסים לעובדים זרים – ראינו פתאום שמתחילים לקלוט גם עובדים ישראלים בעבודה בבניין. זה מתחיל מזה שסגרו את השמים, והפסיקו לאפשר כניסה המונית של עובדים זרים חדשים. השיטה של החלפת מהגרי עבודה, היא הכוח החזק ביותר שיש למעסיקים. כי היא שוט נגד העובדים הקיימים. ברגע שלא איפשרו תחלופה בלתי מוגבלת, מצבם של העובדים הזרים התחיל להשתפר, ובעקבותיו השתפר קצת גם מצב הישראלים. במוקד ובמען הבנו את המסר – מילת המפתח היא שיתוף פעולה. אני שמחה שנמצאים כאן אנשים ממקומות שונים, ומקווה שזו תהיה יריית פתיחה לעבודה משותפת. אני בטוחה שכאשר נתארגן ביחד – כולנו נרוויח.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה