תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 05.01.13

שטחים כבושים

ימי הזעם

לכתוב כדי לשבור את הדפוס

שבוע אחרי שצילמתי את מג'ד שכשהוא מראה את התליון שעל צווארו בו חקוקה דמותו של חברו הטוב עלי ח'ליפה שמצא את מותו מירי חיילים באחת מסמטאות מחנה הפליטים לפני למעלה משנה, חזרתי למקום הקבוע, בשעה הקבועה בה נפגשים צעירי מחנה הפליטים.
רציתי לתת למג'ד את תמונת דיוקנו.

את מג'ד ואת חבריו לא מצאתי.

מכר שעובד במקום אמר לי:" תשאירי אצלי, אני מהמשפחה שלו". השארתי.

עברו ימים ונתקפתי בהלה.

פרטי היכרותי את עלי ח'ליפה וגורלו הכו בי כאילו נוצר דפוס, כאילו יש גלגל המניע שרשרת אירועים במקום הזה בו מעגלי החיים נושקים למעגלי המוות, כאילו הפכתי מבלי משים לחולייה בדפוס העלול לחרוץ את גורלו של מג'ד.

כי גם את עלי ח'ליפה פגשתי רק פעם אחת בשעה של אחר צהריים בדיוק במקום בו פגשתי את מג'ד.
גם את עלי צילמתי ושבתי למסור את התמונה והוא לא היה שם.
וחאלד חברו שעובד במקום הציע שאשאיר אצלו. והשארתי.

והייתה זו התמונה האחרונה של עלי ח'ליפה.

את התמונה שצילמתי הניחו הוריו של עלי על שולחן במרכז סוכת האבלים והציגו את דיוקן בנם לרבים שפקדום באבלם.

ונבהלתי שאולי לא אוכל לעצור את דהירת האירועים, וחשבתי שבסיפור הזה, שהוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, אסור לי לעמוד מהצד, שאני חייבת להתערב ולעשות מעשה.

ואני אין לי מלבד המילים. וכך המילים הן המעשה.

כי בתרבות בה העולם נברא במילים והמציאות נקבעת במילים, חייבת להתקיים אפשרות לשנות בעזרת המילים ולשבור דפוסים בעזרת מילים ואולי גם לכסות ולעטוף ולהגן על מג'ד וחבריו בעזרת מילים מחשבות ותקוות.


ימי הזעם

היומיים האחרונים למבצע עמוד ענן הוכרזו ימי זעם.
מול המחסומים, בתי הכלא ובסיסי הצבא - סמלי הכיבוש בגדה, התקיימו הפגנות סוערות.
בתגובה תקף הצבא את המפגינים בגז מדמיע וברימוני הלם ולא נמנע מירי באש חיה תוך שימוש בתחמושת הרג האסורה בירי לעבר מפגינים בהוראת הפרקליטות הצבאית.

הנערים של קלנדיה אינם זקוקים להכרזה רשמית על יום זעם. הזעם רותח בעורקיהם זה מכבר. שבועות רבים הם מתריסים מול המחסום ותוקפים את היוצאים ממנו לקראתם.
הם עושים זאת שוב ושוב למרות התנגדות הרשות הפלסטינית וכעסם של בעלי העסקים במקום על הפגיעה בפרנסתם.

הנערים של קלנדיה שהובילו את המחאה בימי הזעם כבשבועות שקדמו להם, המחסור והייאוש שעיצבו את בגרותם שמלווים את חייהם הקצרים כצל, צמחו והפכו למנוע של נחישות.
הם, שלא ידעו נחת ורווחה, שרוסקה ילדותם, שהשכול ניבט לעברם מעיני הירויים בתמונות שעל קירות בתיהם הסדוקים, ששוב אין מורא הרובה או הרשות על ראשם, הם שעול משפחה טרם מוטל על כתפיהם, הם החומר ממנו קרוצים מחוללי שינוי, מובילי מאבק ומהפכה. הם אינם פועלים כיחידים אלא בדבוקת אדם.
עבור צעירים אלו מסע הקטל בעזה היה שמן למדורה ולא הגפרור המצית.

בכל אחד משני ימי הזעם הם התגודדו בעשרות, גלשו מהגבעה שבמעלה חומת ההפרדה, ירדו חשופי חזה וגלויי פנים לקראת החיילים, אוחזים באגרופים קמוצים אבנים ובקבוקי תבערה.
הדפו אותם צרורות ירי והם נעלמו מהעין מאחורי ענני גז.
חבריהם הגיחו מעל גגות הבתים, דילגו מגג לגג כשהם מצטרפים למאבק חבריהם שעל הקרקע.
הירי לא פסח עליהם ונתיבי ירי ועשן ציירו פסים באש ובלבן בשמיים המאפירים.

השטח שבין שני המחנות היה כשדה קרב: הרבה ירי, הרבה אבנים, הרבה גז, הרבה עצורים.
וזקנה מצומקת אחת שיצאה מסמטאות מחנה הפליטים נגשה אלי וסיפרה על ילדי המחנה שנעצרו. שאלתי: "הם הילדים שלך?" – "כל הילדים הם הילדים שלי" אמרה ושאלה למה אני, היהודייה, לא אומרת לחיילים שהם עושים מעשים שלא יעשו. צעיר שעמד על יד השיב לה:"היא כן, היא צעקה עליהם והם דחפו אותה בכוח וצעקו עליה בחזרה שתשתוק" - "אז תביאי את החברים שלך מישראל, שיבואו הנה ויראו מה עושים לנו" אמרה והלכה.
אחרי שפסעה מטרים בודדים הסתובבה כמי שנזכרה שיש עוד דבר מה לומר, חזרה, שוב פנתה אלי ואמרה:"תגידי לכל החברים שלך שיבואו הנה....". הבטחתי לומר. אני אומרת.

מתחילת הלחימה בעזה השתלטו החיילים על גג הבניין הפינתי, הפקיעו אותו מבעליו, ניכסו אותו לרשותם ועשו את המקום למוצב ממנו היו צולפים לעבר הנערים. הם שהו שם מבקר עד לילה, לכלכו את שאינו שלהם, או כמו שאמר לי מכר:"הם עושים על הגג את מה שעושים בשירותים".
דרך המלך, הרחוב הראשי המוביל אל ומרמאללה, דמה למקום שהוטל בו עוצר - דלתות בתי העסק כולן היו מוגפות בפקודת חיילים שאיימו על הבעלים שחנות שתישאר פתוחה תרוסס בגז. הרחוב גם נסגר לתנועה לזמן קצוב כשחיילים ברובים שלופים שמרו שלא יעבור מי שאינו מורשה. "שטח סטרילי" בלשונם.

ובדרך שהורקה מאדם, כשקולות הירי הקרוב מחרישים ומאיימים, בתוך האוויר המהול באבק ובגז עמד חלד, הקסום בילדים, כשהוא ממשיך לתור אחרי קונים גם כשאלו אינם, מנסה להרוויח שקל ועוד שקל, למכור חפיסת מסטיק אחת ועוד אחת, כי יש לו לחלד מכסה למכור ולא יעז לשוב הביתה לפני שזו תושלם.
"מתי אתה הולך הביתה חביבי?" שאלתי - "בשמונה או בתשע".
טרגדיה אישית המגלמת את הטרגדיה הכללית ושבה ונבטת במראה של כולנו בשברון לב.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה