תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 06.04.13

זכויות אדם

לראות את סאמר עיסאווי

ביקור ראשון

סאמר עסאווי גוסס בבית חולים קפלן, כאן, על יד הבית. תמר התקשרה ואמרה, בואי נלך אליו, בואי ננסה להביא לו פרחים.
היא הפכה עולמות לברר באיזו מחלקה הוא, לשווא. אבל הלכנו נחושות להגיע.

תמר ממיסת לבבות מקצועית. אני רק מילאתי פי מים וצילמתי. בעדינות.
בכניסה, מאבטחת אתיופית חייכנית אמרה לנו איפה מבררים על מקום אשפוז של מישהו. בקבלה.
בקבלה פקידה עניינית חזרה על השם עסאווי, ואמרה לנו איפה הוא מאושפז ואיך להגיע. בחורה צחקנית שישבה מאחור אמרה שיש לה יומולדת, תמר רצתה לתת לה פרח אחד, אבל היא סירבה בעקשנות.
ככל שהתקרבנו למחלקה, התעבה האוויר במסדרונות בתחושת הקרבה לאדם דגול. אחנא מעכ, יא סאמר! צעקתי בתוכי, והיה נדמה לי שהוא שומע.
בדלפק האחיות, שאלנו איפה חדרו.
"מי אתן?"
"חברות של המשפחה."
"יש לכן אישור?"
"לא. אנחנו פשוט רוצות להביא לו פרחים."
עגמומית קלה עמדה על פני האחות. היא קמה פתאום, ורמזה לנו ללכת אחריה.
היא פתחה את דלת החדר היחיד שהיה סגור, ויצאה עם סוהר במדים, ועל פניה מבט של, "עשיתי כמיטב יכולתי, מכאן והלאה אתן בידיים שלהם."
הסוהר חזר על שאלותיה של האחות. הוא קצת התרגז, אבל החיוכים של תמר ממיסים אפילו אבן.
"אתן לא יכולות להיכנס. צריך אישור. מי אתן? לאיזה ארגון אתן שייכות?"
"לשום ארגון, אנחנו רק רוצות להביא לו פרחים."
עוד סוהר, אחד חייכן, הגיח מהחדר.
"למה באתן?"
כל מה שיכלתי אני לומר היה שפשוט נשבר לנו הלב.
"איך אתן יודעות עליו בכלל?"
"שמענו בתקשורת." היתממנו.
אני המשכתי לשתוק, כי תמר טובה בדיבורים אתם לאין ערוך ממני. וכל אותה העת כבר היה הארנק בידי מוכן ומזומן לשלוף את תעודת הזהות.
הסוהר הקשוח המשיך לשאול שאלות, תמר ענתה תשובות לעניין, הוא הלך להתקשר למישהו, ובעודו מדבר במכשיר הקשר עם איזה מפקד או אחראי או משהו, תמר המשיכה לדבר עם הסוהר החייכן. העיניים שלו הסגירו אמפתיה.
כששב הסוהר הקשוח הוא אמר, "טוב, אין לכן אישור." אבל תמר התעקשה להמשיך ולנסות לפחות לתת לו את הפרחים. אני פלטתי, "אללה ירחמו," וקיוויתי שהוא שומע אותנו.
אני חושבת שהוא שמע, אני חושבת שהוא יודע שהיו שם שתי נשים דוברות עברית שניסו לבקר אותו ולתת לו פרחים.
אחנא מעכ, יא סאמר! אחנא מעכ!

ביקור שני

הפעם, הדלת הייתה פתוחה כשהגענו. בחדר ישבו שלושה סוהרים סביב מיטה מול החלון המואר. שמיכה קלה, לבנה, הסתירה רגליים שלא הגיעו לקצה המיטה. נשאבנו שתינו, תמר ואני, פנימה. הם לא הבחינו בנו. תמר נקשה קלות על הדלת הפתוחה, שני סוהרים קמו מיד, וסימני שאלה על פניהם, ואנחנו כבר היינו חצי חדר בפנים.
סאמר הזדקף במיטה והביט בנו בעיניים רכות ונוצצות. הוא נד קלות בראש לכל אחת מאיתנו, וחייך מתוך זקנו העבות. מפגשי המבטים הרגישו כמו מגע של לחיצת יד אמיצה. אנחנו יחד. למרות הכול.
הוא צלול, הוא נראה טוב וחזק, הוא מחייך, הוא יודע שהרבה אנשים שאינו מכיר חרדים לחייו ומייחלים לשחרורו.
כל זה ארך לא יותר מדקה, וכשהסוהרים קמו, אנחנו לקחנו צעד אחורה. תמר הסתובבה, הביטה בי, הרימה בוהן לאות "עשינו זאת", קרצה קצת, וחיוך מאוזן לאוזן עמד על פניה.
הסוהרים היו מנומסים וענייניים, ועמדו על כך שנצא מהחדר. ותמר התחילה עם הנדנודים שלה - נו, תנו לו את הפרחים, יש גם מכתב תמיכה ועידוד, בחייכם...
והסוהרים: מי אתן? מה אתן? תראו תעודות! אי אפשר, אסור להעביר לו דבר, צריך אישור....
וסוהר אחד מתקשר, שני מביט בנו במבט אוהד וממלמל משהו כמו, כל הכבוד לכן, אבל..., תמר ממשיכה לנדנד, הפרחים על הרצפה, ואנחנו יודעות שסאמר שומע, וודאי גם מבין את כל מה שנאמר מחוץ לחדר. ושהוא שמח. הסוהר שהתקשר לממונים עליו, נכנס לחדר וסגר את הדלת, שתמר ניסתה לשמור פתוחה, תעודות הזהות שלנו בידו. הסוהר השני המשיך לענות בסבלנות על נדנודיה של תמר, שיכניסו לו את הפרחים, אולי רק את המכתב, אולי רק שיקריאו לו.....

הסוהר הראשון יצא מהחדר ואמר בפסקנות שאין אישור. אבל תמר לא מוותרת. היא ניגשה לרופא צעיר נעים סבר, ושאלה אם הוא מטפל בעסאווי, והתחילה לנדנד גם לו, שיכניס את הפרחים, יקריא לו את המכתב וכולי וכולי. הרופא נראה איש נחמד ועדין, גם עיניו הסגירו אמפתיה. אנחנו לא יודעות אם הוא עשה משהו עם המכתב. הפרחים נשארו על דלפק הרופאים והאחיות במסדרון עם אחד מעותקי המכתב.
וזה לא כל כך חשוב - לא המכתב ולא הפרחים - מתת המבט ותשומת הלב יקרה מפז היא. ואנו מקוות שתשומת הלב שלנו לסאמר תזכה לתשומת לבכם אליו. הוא הפרטנר, רבותיי, וכן חבריו האסירים שובתי הרעב. אבל צריך קצת-קצת ראייה לטווח ארוך כדי להבין את זה. יש פרטנר. הוא גווע לאטו מרעב ומדיכוי, ואנחנו צריכים אותו חי, צלול ומנהיג.

זהו. כשראה הסוהר את תמר מדברת עם הרופא, הוא קרא לה הצדה, אמר לה שלא נבוא שוב, שאסור לרופא לדבר אתה גם, וכולי וכולי.
זה קצת מפחיד. אני לא אמיצה כמו תמר. ואני מקווה מאוד לפגוש באחד הימים הקרובים את סאמר עסאווי בביתו שבעסאוויה. ממש לא רחוק מכאן.
אופירה גמליאל

לראות את סאמר עיסאווי

מוקדש לידיד יקר, למשפחתו ולעמו הכלואים בכלא עזה.

סאמר עיסאווי, אסיר פוליטי, שוכב גווע בבית חולים בישראל.
סאמר עיסאווי, ממשוחררי עסקת שליט, שובת רעב למעלה ממאתיים וחמישים יום, ניזון מנוזלים ומלחים בלבד. גופו של סאמר עיסאווי הולך ומאבד את עצמו.
שלטונות ישראל הציעו לסאמר עיסאווי להיות מגורש לרצועת עזה בתמורה להפסקת שביתת הרעב.
סאמר עיסאווי סרב: "אני ירושלמי וירושלמי אשאר", השיב.
וטוב עשה סאמר עיסאווי שסרב.
עזה אינה ארץ גזירה. בעזה בני העם שלי כלאו בני עם אחר בתנאי מצוקה ומחסור, נישלו אותם מזכויותיהם, ומנהלים את חייהם ומותם. אבל עזה אינה מושבת עונשין.

את סאמר עיסאווי ראינו שוכב במיטה, בבית החולים שבו הוא ספק מאושפז ספק כלוא.
שתי נשים באנו לחדרו של סאמר עיסאווי. שתי נשים ישראליות מטעם עצמן, בשם צו מצפונן ומקול דם לִבּן.

בעיניים שחורות וגדולות הביט בנו סאמר עיסאווי, ובתשומת לב ודממה הקשיב לדברי התמיכה והידידות. וידענו שעיניו צופות לעומקם של דברים שמעבר למראה העיניים ושהוא מאזין לאשר מעבר למשמע האוזניים.

כי לראות את סאמר עיסווי פירושו לראות את כל הכלואים בבתי הכלא הצבאיים, את אלפי האסירים הפוליטיים הקרויים ביטחוניים והמכונים טרוריסטים - מילים המכסות ומלבינות את פשעי הכיבוש וחונקות את שרידי התקווה.

כשסיפרתי למכר ממחנה הפליטים קלנדיה ביום שקדם לביקור שאנסה לבקר את סאמר עיסאווי, הוא אמר, "גם אם הם ישחררו אותו, הגוף שלו בטח כבר לא חי".
"אולי הגוף לא, אבל מה עם הנשמה?" שאלתי.
"צודקת", הסכים.

את הגוף המכוסה בשמיכה לא ראיתי, אבל את נשמתו של סאמר עיסאווי ראיתי והיא חיה ובוערת.

לא שמענו את קולו של סאמר עיסווי. מעל ראשי סוהריו השמענו מילים של סולידאריות, דאגה וחיזוק. סאמר עיסאווי הביט בנו – האורחות הלא צפויות – המבט המופתע התחלף במבט של הבנה וידידות, חיוך רפה עטה את פניו, וראשו נד לעברנו כמו היינו מכרות ותיקות המחדירות קרן של תקווה לעלטת ימיו.

את התקווה הזאת של סאמר עיסאווי ושאר החולמים על חירות עמם אסור להרוג. את התקווה הזאת חובה לטפח, כי היא המרקם והבסיס שעליו יבנה עתיד כולנו.
תמר פליישמן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה