תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 01.07.13

שטחים כבושים

ליצור תחושת נרדפות

"ליצור תחושת נרדפות" הוא שם קוד לפעילות צה"ל שמטרתה להפוך את חיי הפלסטינים לגיהנום עלי אדמות, תוך שימוש בטרור נפשי ופיזי הגוזרים על אוכלוסייה שלמה חיים של פחד.
הדברים מסופרים בעדותם של חיילים "שוברים שתיקה" ומתועדים בארכיון הארגון: www.shovrimshtika.org

מעיד האחד,"חלק מהתפיסה של ליצור אצל המבוקשים תחושת נרדפות כל הזמן, שאתה צריך להסתובב בשטח, להגיע ממקומות מפתיעים, לגרום לאוכלוסייה תחושה של חוסר נחת. זה חלק מהעניין, מבצעית הוא נחוץ".

ואומר אחר, "לפעמים צריך לעשות משהו, לפעמים גם יש פלוגות מסלול צריכות להתאמן. ואז מחפשים איזה שהוא בית שנראה, בתצ"א (תצלום אויר) נראה נוח מהיבטים מבצעיים... ואז נכנסים לבית בלילה ועושים נוהל של סגירה על בית, מפזרים חוליות מסביב וצועקים לאנשים שייצאו החוצה ומוציאים אותם החוצה ובודקים מי בבית וזהו. כשהמטרה היא א' אפשר לקרוא לזה שיבוש לא ספציפי. ליצור איזה שהיא תחושת נרדפות, מצב שבו הצבא נכנס לכפרים ועושה אימון בידוק והרבה פעמים זה פלוגות מסלול שעושים דברים כאלה".

הדרכים ליצירת תחושת הנרדפות כוללות בין השאר סיורים אלימים בתוך כפרים ועיירות בכל שעה משעות היום כטוב בעיני המסיירים, התפרצות באישון לילה לבתי משפחות ומעצרי שווא של בוגרים וקטינים. משותפת לכולן גסות הלב, מחיקתו של האחר והעובדה שמטרת הפעילות היא הטלת אימה על האוכלוסייה ללא כל צורך מבצעי או הגנתי, אפילו לא לשיטתם.

אחמד חאלד עבד אלראוף חמד בן ה-19 הוא אחד מני רבים שנפלו קרבן למעצר שווא.
אחמד נולד וגדל במחנה הפליטים קלנדיה. ברביעי ביוני, 2013, גזר עליו בית המשפט הצבאי בעופר שישה-עשר חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 1,500 שקלים ושמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.
במחנה פליטים כולם מכירים את כולם, והשמועה עושה לה כנפיים בסמטאות הפתלתלות ואוחזת בגרונם של כל דרי מחנה.

אבל הסיפור של אחמד אינו נפתח ביום המעצר אלא לפני שנים, בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה, ביום בו השיג המוות את אביו. "הוא היה איש טוב, לא היה לו עסק עם אף אחד, פשוט הלך ברחוב. היו אז הילדים זורקים אבנים והחיילים ירו. ירו לו בגב", סיפר מכר שהיה עד ראייה.

בן שמונה היה אחמד כשהתייתם מאביו וכבכור הבנים במשפחה קשת יום נאלץ מגיל צעיר לשאת בעול פרנסת המשפחה. מכרים מספרים על ילד טוב ש"תמיד היה עוזר לאמא שלו".
גם ביום המעצר, ב- 1 בינואר 2013, היום שבו ציינו במחנה הפליטים 48 שנים לייסוד הפתח, לא היה אחמד בין החוגגים אלא עמד על משמרתו ליד דוכן הפלאפל ועבד. אחמד גם לא היה בין עשרות הצעירים שיצאו עם סיום העצרת למחות נגד הכיבוש ורגמו באבנים את המגדל המבוצר.
החיילים יצאו ממתחם המחסום וירו לעבר המפגינים כדי להדפם. אחדים חצו את הכביש לעבר שדרת החנויות שבחזית מחנה הפליטים וחזרו כשהם מובילים מספר עצורים. אחד מהם היה אחמד, שניצוד בעודו אוחז בסנדוויץ נגוס למחצה. צילמתי.
אחמד הועבר למחנה המעצר בעופר והואשם בהשלכת אבנים ובקבוקי תבערה.
האמנתי שהתמונות שבידי הן מפתח להוכחת חפותו. הפצתי ברבים את הצילום המעיד שאחמד לא לקח חלק באירועי היום ההוא והגעתי לבית המשפט כדי לתת לעורך הדין את התמונות ולומר שאשמח לבוא ולהעיד על כך שאחמד עמד בצד ההפוך לזה ממנו נזרקו האבנים ושבאותו היום בכלל לא נזרקו בקבוקי תבערה. אבנים כן.
אז היכתה המציאות בפני. עורך הדין עידכן אותי על תפנית בעלילה, ושבכתב התביעה שונה התאריך בו זרק אחמד את בקבוק התבערה לארבעה-עשר בנובמבר 2012 (חודש וחצי לפני האירוע שתיעדתי), ופגע ברגלו של קצין, שביום המעצר היה נוכח בקלנדיה וזיהה את זה שפגע בו על פי החולצה שלבש עם הכיתובית FOX (סיפורי בדים?!).
התביעה דרשה לגזור על אחמד שלוש שנות מאסר. עורך הדין הגיע לעסקת טיעון עם התביעה.

כותבת חוה הלוי שתיעדה את שהתרחש בין כותלי בית המשפט:
"הוא הואשם והודה שבעת הפרת סדר המונית על יד מחסום קלנדיה, הוא זרק כוורת של זיקוקים (כך במקור) לעבר חיילי צה"ל. זאת אומרת, לפני כן היה שם סדר מופתי וכל אחד ידע את מקומו. מכבסת המלים הזאת מדגימה איך השפה מייצרת תודעה; אם קוראים להפגנה הפרת סדר, ברור שזה רע, כי הרי כולם יודעים שסדר זה טוב, ואם אין סדר, יש למהר ולהשיב את הסדר על כנו. ואכן, חיילי צה"ל מיהרו למחסום קלנדיה והשליטו שם סדר ובין עושי הסדר היה גם קצין בשם רפאל דב מלחי שנפגע לדבריו מהזיקוקים. איך הוא נפגע? מה קרה לו? יש איזו תעודה רפואית?
לא. במקומה יש קושי ראייתי להוכיח שהייתה פגיעה. הקצין מלחי העיד שהוא נפצע אבל לא היה צורך ללכת בשביל זה לטיפול רפואי."

על פגיעה בלתי-מוכחת, יפוצה הקצין שלא נזקק לטיפול רפואי בסך של אלף שקלים שיבואו מכיסו של זה שפגע או לא פגע ברגלו.

ומאז המעצר מהדהדים בראשי הביטוי"ליצור תחושת נרדפות" ומשפט שאמר לי תושב מחנה הפליטים דהיישה: "אין אצלנו (בפלסטין) משפחה שאין אצלה מישהו שיושב בכלא או שישב בכלא". ובזמן הארוך שחיכיתי מחוץ לבית המשפט עד שאיפשרו את כניסתי, ראיתי בתוך המכלאה המרושתת שהיא המבואה לבית המשפט, עשרות בני אדם כבויים מחכים לפגוש את יקירם העומד לדין והרגשתי שזה כלא בתוך כלא בתוך כלא, והרגשתי שדרכם של האנשים האלו לשרוד היא גבורה, וההתנגדות הפסיבית הזו אולי אף קשה יותר ותובעת יותר תעצומות נפש מהתנגדות אקטיבית.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה