תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 27.11.07

לחם ושושנים

הכוח הבלתי נראה

לחם ושושנים 2, תערוכת מכירה

פסאיל קדח, פועלת חקלאית בת 28 מכפר מנדא, היתה בין המבקרים בתערוכת "לחם ושושנים", שהתקיימה בבית הספר "מנשר" בדרום תל אביב. היא הגיעה בשבת אחה"צ, 10 בנובמבר 2007, יחד עם קבוצה של 16 פועלות, המאורגנות בעמותת "מען". פסאיל עובדת כפועלת חקלאית במשתלה לגידול פרחים. עבורה ועבור מאות נשים כמוה, מארגנת עמותת "מען" את התערוכה זו השנה השניה. בכסף שייאסף ממכירת התמונות, תממן העמותה את הקמפיין, שנמשך כבר שלוש שנים, לפתיחת מקומות עבודה לנשים ערביות בחקלאות. הערכות ראשוניות של המארגנים מראות שסך המכירות יגיע לסכום שבין 40-50,000 דולר. מסכום זה ינוכו 25% שיינתנו בחזרה לאמנים התורמים.

וופא טיארה בערב "בית העם" בתערוכת לחם ושונים, צילום: הדס רשף

קבוצת הנשים בלטה בתוך זרם המבקרים של למעלה מאלף מאתיים איש, שזרמו לגלריה במשך כל היום. חלקם באו לצפות ורבים באו לקנות. היא הזכירה לקהל שבא לחגוג את האמנות, שמאחורי כל "שושנה", מסתתר סיפור הרבה פחות זוהר של "לחם".

350 עבודות של 300 אמנים, מילאו כל פינה בקירות הגלריה. בין האמנים בלטה נוכחותם של 46 אמנים ואמניות ערבים. מארגני התערוכה, מ"במת אתגר" ו"מען", סיפרו שעבודותיהם של האמנים הערבים זכו להתעניינות רבה במיוחד מצד האספנים.

ניר נאדר, רכז פעילות "מען" בתל אביב, והרוח החיה מאחורי התערוכה, אמר לקהל שנאסף לארוע הפתיחה "תכלית הפרוייקט איננו צדקה, אלא הכנסה פעילה של נשים למעגל העבודה". הוא הזמין את ופא טיארה, פועלת חקלאית לשעבר, והיום פעילה של העמותה, לשאת את דבריה:

"בשם למעלה ממאה פועלות חקלאות מכפר קרע, באקה אל-ג'רביה וכפר מנדא, אני מודה לכל האמנים והאמניות שתרמו את עבודותיהם לתערוכה. התמיכה שלכם בפרויקט מוכיחה שאינכם מסתגרים, ואינכם נרתעים ממחוייבות לחברה. במיוחד נוגעת ללבנו התמיכה שאתם נותנים לנו, פועלות החקלאות הערביות, הכח הבלתי נראה מאחורי הירקות, הפירות, והפרחים שמגיעים לשולחנכם.

"במעשה שלכם אתם תורמים למאבקנו נגד האבטלה. אל תשכחו ש- %83 מהנשים הערביות אינן עובדות. זהו הגורם מספר אחד לעוני בקרב הערבים בישראל. לא קל לפתוח מקומות עבודה מאורגנים לנשים, בגלל יבוא העובדים הזרים הזולים והמנוצלים. צריך מאמץ אדיר לשכנע מעסיק להעסיק פועלות מקומיות בעשרים שקל לשעה, כאשר הוא יכול להעסיק פועל תאילנדי ב-13 שקל לשעה.

"יש טענה שהנשים הערביות לא רוצות לעבוד. אנחנו ההוכחה שנשים ערביות רוצות לעבוד, אם רק ישלמו לנו את מה שמגיע לנו. איננו רוצות להיות כוח עבודה זמני ולא מאורגן, שמשתמשים בו או זורקים אותו לפי הצורך. אנחנו רוצות שיכירו בעבודה שלנו, ושיתנו לנו תמורה.

"העבודה חשובה לנו קודם כל בשביל הפרנסה, זה נכון, בלי זה לא נצא מהעוני. אבל מעבר לזה, העבודה פותחת בפנינו עולם חדש, מוציאה אותנו מהבידוד של הבית, וגורמת לנו להיות פחות עצבניות ויותר שמחות. אנחנו רוצות לחם קודם כל, אבל גם שושנים. אין סיבה שנקבל כמובן מאליו את הדיכוי אותו אנחנו חיות".

ופא דיברה בעברית אל הקהל שעמד סביבה במעגל שמילא את הגלריה, והאזין לדבריה בהתרגשות. היא זכתה לתשואות ממשוכות.

קיר מהתערוכה צילום: גלית הינון

דיויד גלסמן הוא איש היי טק, ואשתו, עורכת דין. שניהם חובבי אמנות ואספנים בשביל הנשמה ("לא ביזנס"). בתערוכה הקודמת קנה גלסמן שש עבודות. השנה הוא מתעניין בשלוש עד שש עבודות. גלסמן חושב שהרמה של התערוכה היתה טובה מאוד. "איפה אפשר לראות מגוון ועושר כזה, של 350 עבודות מרוכזות במתחם אחד? אולי במוזיאון". אבל, גלסמן מדגיש, שהוא מעריך גם את הרעיון שמאחורי התערוכה: "התערוכה הזאת מבטאת שלושה נושאים חשובים לי מאד: קודם כל, התמיכה בנשים. שנית, הזדמנויות שוות לערבים במציאת מקום עבודה, שזה בכלל בעיניי משהו מקודש. שלישית, העובדה שהמארגנים נותנים 25% מערך הקניה לאמנים עצמם. זה משהו שהלהיב אותי מאוד. אני בקי בתערוכות שמתקיימות על ידי עמותות שונות, עמותות הרבה יותר עשירות מ"מען" שעלויות התפעול שלהן מאד מנופחות. שם האמנים נדרשים לתרום את עבודותיהם ללא כל תמורה. לפני שנה ביקרתי במשרדי "מען", וראיתי אנשים שעובדים בחסכנות יעילה, בצניעות, ובהמון אמונה במטרה".

צד נוסף, יוצא דופן, ב"לחם ושושנים" הוא השתתפותן של אמניות ערביות. ראניה עאקל, תושבת כפר קרע, השתתפה גם בתערוכה בשנה שעברה. השנה היא החליטה להכין סדרה של שלוש עבודות במיוחד לתערוכה (שלושתן ניקנו). בשלוש העבודות חוזר המוטיב של סנונית, שהיא סמל החופש, ושל החגורה האדומה שסבתא שלה היתה מלפפת סביב מותניה. "החופש שלנו כלוא בתוך הקפלים של החגורה הזאת, ועלינו לשחרר אותו", הסבירה ראניה לקהל שהקשיב לה ובחן את עבודותיה. ראניה מלמדת ילדים אמנות במרכז "מען" בכפרה. כאמנית, היא אמרה חשוב לי להשפיע על החברה בה אני חיה, ולהיות שותפה למפעל חברתי כמו זה שמקיימת עמותת "מען".

ח'תאם יונס, מורה במקצועה, מתגוררת בכפר עארה. ח'תאם היא אמנית בראשית דרכה: "התרגשתי מאוד למצוא את עבודותיי תלויות כשוות בין שווים לצד אמנים ידועים ומפורסמים. הרגשתי ביום הזה שאני אמנית. מצאה חן בעיני האמנית שהציגה שטיח מקלחת מצוייר (שרי גולן). זה היה חדש לי והפתיע אותי. החלפנו בינינו טלפונים".

בתוך "הבועה התל אביבית" ישנם קולות רבים של משוררים ואמנים, שתורמים בדרכם לבניה של שפה תרבותית וחברתית חדשה. עבור במת אתגר, שיזמה את האנתולוגיה "אדומה", והשתתפה בארגון התערוכה, מדובר בשיתוף פעולה שמתפרש על פני שנים רבות, במעגל שהולך ומתרחב.

דנה יעקב, הגיעה לאמנות לפני 15 שנה מרקע חרדי, ועברה מהפך אישי במהלכו עזבה את הדת: "אני מוצאת המון דמיון בין האשה החרדית לאשה הערביה. שתיהן מכוסות וחייהן אפופי איסורים". דנה מספרת: "כשמארגני התערוכה אמרו לי שהתערוכה נעשית למען פועלות, לא היה לי שום ספק שאני חייבת לתרום. כאשה שבאה מהעולם החרדי, אני עוסקת הרבה מאד בצד החלש של הנשיות. מצד שני הנושא של פועלות קרוב מאוד ללבי. היום אני מתפרנסת מציור ומהוראה, אבל השנים שבהן התפרנסתי משטיפת חדרי מדרגות ונקוי בתים חקוקות בי".

מיכל היימן דברה עם הקהל על עבודה שלה מתוך הסדרה: "על מה את חושבת?", שיצרה בתקופה שבין 1978-1983. היא נתקלה בעבודות כאשר מיינה את הארכיון שלה בשנת 2003. "על מה את חושבת?" # 11", הוא צילום משנת 1979. רואים בו מדרכה ברחוב לילנבלום, ושלושה אנשים. אדם אחד קורא מפיסת נייר, ולידו אדם אחר מתקתק במכונת כתיבה ישנה. אלו היו שרותים נוטריוניים שניתנו ברחוב, אולי הסכם גירושים. לידם, בריחוק מה, יושבת אשה. "מה שמשך את תשומת לבי," מסבירה היימן "היו שני הגברים הפעילים לעומת האשה היושבת בצד, רחוקה מכל הפעלתנות, מנותקת".

"צילמתי הרבה נשים במצב הזה," אומרת היימן "למרות שאיש לא נתן לי אישור לצלם את הנשים הללו ברגעים של טראומה או משבר, ועכשיו מאוחר לבקש. לכן חשבתי, שאולי, אם אני אחזור אליהן עכשיו, למקום של הטראומה, מהזווית המגוננת של הפסיכולוג, שאומר לך 'על מה את חושבת?', אולי אוכל לעשות תיקון. אולי אוכל הפעם, מהצד של האמפטיה, לא להפקיר את המצולם".

העבודה ששימשה כמעט כלוגו של התערוכה, היא עבודתה של הדס רשף, בוגרת טריה של המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל. היא עמדה מול הקהל לצד תמונתה ואמרה: "לפני כשלושה חודשים, כאשר ניר [נאדר] פרסם את עבודתי בגלריית 'בית העם', גלריית הפועלים לאמנות ושירה ב-YNET, הוא ציוות אליו שיר מקסים. אתחיל ממנו:

נגמר הלחם / נידאא' ח'ורי
נִגְמַר הַלֶּחֶם
הֵחֵל הֶעָפָר
הִתְחַלְנוּ לִזְלֹל,
לְהַכּוֹת אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה
נִגְמְרָה הַנּוֹכְחוּת
הֵחֵלָּה הַהֵעָדְרוּת

בחרתי כאן לעשות עבודה המבוססת על ציור של ז'אן פרנסואה מיה (Mille) משנת 1857. מיה שייך לזרם הריאליסטי, שפעל באירופה במאה ה-19, וביקש למקד את תשומת הלב באדם הפשוט ובסבלותיו. הציור מתאר שלוש נשים כורעות על מנת לאסוף את שארית התבואה שנותרה בשדה, לקראת חשיכה.

בעבודה שלי הרמתי את הנשים הפועלות ממצב של כניעה ודיכוי, למאבק על כבוד. הנשים עומדות, מחוזקות, לוחמות, מקודמות כמאה שנה אל פוסטר כמו סובייטי-סוציאליסטי. מצד שני, הן אינן שלמות וההעדרות נוכחת. שאריות העבר מונצחות, קבועות". "end"

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה