תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 27.11.07

חלוקת ירושלים

חלוקת ירושלים (והשלום) לא עומדים על הפרק

מאת מיכל שורץ
מילות מפתח: ירושלים, כיבוש

על רקע ההכנות לועידת אנאפוליס, מתרבות השמועות על נכונותו של אולמרט לחלק את ירושלים על בסיס מתווה קלינטון משנת 2000. עפ"י מתווה זה החלוקה תיעשה על בסיס דמוגרפי. שכונות בעלות רוב ערבי לערבים, ובעלות רוב יהודי ליהודים. לכן, המקומות הקדושים לאיסלאם (הר הבית), כפרים ערבים ומחנות פליטים שנכללו בתחום המוניציפלי של ירושלים המורחבת יועברו לרשות הפלסטינית. התנחלויות יהודיות בירושלים רבתי, והמקומות הקדושים ליהודים (הכותל), ישארו בידי ישראל. בעיר העתיקה ישארו הרבעים הארמני והיהודי בשליטת ישראל, והרבעים הנוצרי והמוסלמי יועברו לרשות. כמו כן, ירושלים המזרחית המקורית (שיח' ג'ראח, הר הזיתים, ואדי ג'וז וסילואן), תישאר בשליטת ישראל.

צילום: תומר אפלבאום

באשר למדינה הפלסטינית, עפ"י מתווה קלינטון, היא תקום על 94-96% משטח הגדה המערבית, תהיה מפורזת, ותכלול גושי התנחלות גדולים בגדה, תמורת שטחים חלופיים בתוך הקו הירוק שיינתנו לרשות הפלסטינית. זאת, בנוסף לריבונות פלסטינית בעזה ומעבר בטוח בינה לבין הגדה. עפ"י המתווה, עם ביצוע התוכנית יסתיים הסכסוך הישראלי פלסטיני.
ח'אתם עבד אל-קאדר, יועצו של הנשיא מחמוד עבאס, ואיש פתח, אישר לאל-סבאר ב-24.10.07, שאכן מתנהל מו"מ בין הצדדים בנוגע לירושלים. כמו כן אישר עבד אל-קאדר, כי המו"מ מתנהל פחות או יותר עפ"י מתווה קלינטון, למרות שה'שם המפורש' לא הוזכר. לדעת עבד אל-קאדר המו"מ מעורפל וישראל אינה מוכנה להצביע על שכונות ערביות שעליהן היא מוכנה לוותר. "עד כה לא ראינו שום פריצת דרך", הוא סיכם.

מעניין כי התקשורת הערבית והפלסטינית בקושי מתייחסת לנושא, ככל הנראה משום שאין עליו קונצנזוס בדעת הקהל הערבית והאיסלאמית. התקשורת הישראלית, לעומת זאת, מטפלת בנושא באופן אינטנסיבי, במיוחד לאור הערותיו של אולמרט בכנסת, בשתי הזדמנויות, כי אין חובה שהעיר ירושלים תכיל כפרים כמו וולג'ה או אום טובא. אפילו חה"כ הימני אביגדור ליברמן הצהיר על הסכמתו להעביר שכונות ערביות מסויימות לרשות, במסגרת חילופי שטחים. כל זה גרם לסערת רוחות בקרב הימין, שיצא חוצץ כנגד חלוקת ירושלים. כצפוי בלט בנימין נתניהו, שכבר רכב פעם אחת על הגל של "פרס יחלק את ירושלים" הישר אל כיסא ראש הממשלה בשנת 1996.
השמאל, לעומת זאת, מיהר לתמוך באולמרט, לאחר שהשתכנע שהוא יחלק את ירושלים, ובכך יקרב את חיסול הכיבוש של 1967. מאיר מרגלית, חבר מרצ ופעיל ב"ועד נגד הריסת בתים" אמר לאל-סבאר ב-23.10.07, כי האו"ם ומוסדות אירופיים שונים לוקחים ברצינות רבה את הכוונה להוציא שכונות ערביות מתחום ירושלים, והם נערכים לפצות את התושבים הערבים שישארו לפתע מחוץ לירושלים, ומחוץ לרשימות מקבלי הקצבאות שמהן נהנו עד כה.

אלא שכל ההמולה הזאת מקדימה את זמנה. ראשית, הסיכויים של ועידת אנאפוליס נראים קלושים. עד כה בעיית ירושלים אינה כלולה בסדר היום של הועידה, והאפשרות שהועידה תצא בהכרזה על חלוקת ירושלים כלל אינה עומדת על הפרק. שנית, חלוקת ירושלים בתנאים הנוכחיים, לו עמדה על הפרק, הייתה ממיטה אסון על התושבים הפלסטינים שינותקו ממנה, ושמה קץ לאפשרות של חלוקה על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, חלוקה שרק היא יכולה להיות בסיס לשלום יציב. בנוסף, למרות הרגישות של הנושא, ישראל יוצרת בירושלים פרובוקציות, החל מחידוש החפירות בשער המוגרבים ועד העלאת הנושא של אזור אי.1. אלה מעכירות את האוירה לקראת הועידה, ומעמידות סימני שאלה באשר לכוונותיה האמיתיות.

הסכנה הדמוגרפית

הרעיון להתפטר משכונות ערביות צפופות בשולי ירושלים המורחבת תמורת הסכמה לספח את גושי ההתנחלות הגדולים לישראל, ובראשם מעלה אדומים, אינו חדש. מזה זמן רב ישראל רואה בתושבים הפלסטינים שסופחו לירושלים נטל תקציבי, משום שהם נהנים מקצבאות הביטוח הלאומי ומביטוח רפואי. אולם ישראל חוששת בעיקר מהשינויים הדמוגרפיים, המובילים בהדרגה לאובדן הרוב היהודי בירושלים.

המגוחך הוא, שהמאזן הדמוגרפי הירושלמי, שכל כך מדאיג היום את מנהיגי ישראל, הוא תוצאה ישירה של החלטה ישראלית לספח לירושלים 70 אלף דונם אחרי מלחמת 1967. השטח שסופח משתרע מפאתי רמאללה עד מבואות בית לחם, וכולל כפרים ומחנות פליטים שמעולם לא נכללו בתחום המוניציפאלי של ירושלים. בתקופה הירדנית, השתרעה ירושלים המזרחית על שטח של 6,000 דונם בלבד.

דו"ח של מכון ירושלים לחקר ישראל שפורסם בסוף אוקטובר, מצביע על כך ששיעור הגידול של האוכלוסיה הערבית בירושלים הוא כפול מזה של האוכלוסיה היהודית. על פי הדו"ח, בקצב הזה, עד שנת 2020 ירד שיעור היהודים בירושלים מ-64% ל-60%, בעוד ששיעור הערבים יעלה מ-34% ל-40%. אולם שאיפה להתפטר ממספר פלסטינים גדול ככל האפשר בירושלים לחוד, וחלוקת ירושלים בפועל לחוד. החלוקה מעלה בעיות פוליטיות, תכנוניות ואנושיות סבוכות ביותר, כפי שטוען המכון.

צילום: תומר אפלבאום

הבעיה הפוליטית ברורה. תמורת קבלת שכונות ערביות יהיה על הפלסטינים להכיר בסיפוח רצועת ההתנחלויות האדירה המקיפה את ירושלים מכל עבר, החל מגבעת זאב, פסגת זאב ונווה יעקב בצפון, דרך מעלה אדומים במרכז, ועד גילה והר חומה בדרום, בנוסף להתנחלויות בלב שכונות ערביות צפופות כמו שייח' ג'ראח וסילואן. הכרה כזו תביא את הקץ לדרישה הפלסטינית המהווה קונצנזוס, והיא החזרת כל מה שנכבש ב-1967, כולל בירושלים המזרחית, כתנאי לשלום בר קיימא.

שנית, אם תחולק ירושלים, הפלסטינים שימצאו את עצמם מחוצה לה ינותקו לא רק מהקצבאות, אלא גם מקרוביהם, ממקומות עבודתם, מבתי הספר, מבתי החולים, מהשווקים, מהמסגדים, ולמעשה מכל מארג חייהם ומרכז קיומם, ויצטרפו אל השיירה הארוכה של המובטלים והעניים הנואשים שנותרו מהעבר השני של חומת ההפרדה. לו מצאו פלסטינים אלו מהצד השני מדינה פלסטינית מתפקדת בעלת כלכלה כלשהי, הדברים היו נראים אחרת. אולם במצב הנוכחי ניתוקם מירושלים יקרב את מצבם למצבם של תושבי עזה לאחר הנסיגה. לא פלא שהם דוחים את הרעיון מכל וכל.

שלישית, ב-40 שנות כיבוש, יצרה ישראל בשטח עובדות בלתי הפיכות: בנתה מערכת של התנחלויות וכבישים לאורך ירושלים המורחבת ולרוחבה, הוסיפה עליהם את חומת ההפרדה, במטרה למנוע היווצרות רצף גיאוגרפי פלסטיני. היא הצליחה למעלה מהמצופה. עתה הפכה החלוקה לבלתי אפשרית בפועל, אלא אם כן מישהו מוכן לקבל ריבונות פלסטינית על שטח מפוצל ובלתי רציף, שכדי לנוע בו צריך לנסוע במינהרות, גשרים, כבישים מפותלים ועוקפי התנחלויות לפלסטינים בלבד. מצב זה הופך את חלוקת ירושלים (ואת הקמת המדינה הפלסטינית), ללא ריאלית.
מכון ירושלים לחקר ישראל, שהיה בזמנו בין הראשונים שתמכו בהוצאת שכונות פלסטיניות צפופות מחוץ לירושלים, מזהיר כיום בפני הקשיים המעשיים בביצוע התוכנית, שואל מה יהיה גורלם של התושבים שיוצאו ממנה, ומה יהיה מצבם המשפטי. האם יורשו לגור בתוך ישראל או לעבוד בתוכה, למשל? המכון מזהיר מכך שהעולם ימשיך להטיל את האחריות לגורלם של התושבים על ישראל, כפי שקרה לאחר הנסיגה מעזה.

צעדים מתגרים

בתוך כל הסערה הפוליטית הזאת ממשיכה ישראל במעשים מתגרים, בעיקר באזורים שהיא החליטה באופן חד צדדי שישארו בידיה גם במסגרת הסדר קבע, ובמיוחד באזור אי.1 השייך למעלה אדומים, ובכותל המערבי. בעוד החפירות באזור הכותל ושער המוגרבים מעוררות התנגדות פלסטינית עזה, הרי התוכניות באזור אי.1 מעלות את חמתם של האמריקאים.
שער המוגרבים: בראשית אוקטובר אישרה ועדת השרים של ירושלים את חידוש החפירות הארכיאולוגיות באזור שער המוגרבים. פחות מחודשיים קודם לכן, באוגוסט, אישרה ועדת התכנון והבניה של מחוז ירושלים את הקמתו של גשר חדש שיאפשר כניסת יהודים להר הבית דרך שער המוגרבים, במקום זה שהתמוטט ב-2004 בעקבות רעידת אדמה וגשמים עזים. זאת, למרות דרישת יונסקו מישראל לא לעשות דבר באזור רגיש זה ללא תיאום והסכמה עם הוקף, ולמרות שאותו נושא עורר התנגשויות בין כוחות הבטחון למתפללים מוסלמים בירושלים בראשית השנה.
מי שעצר באופן זמני את ביצוע ההחלטות היה השר לענייני תרבות, מדע וספורט, ג'אלב מג'אדלה, שדרש לדון בעניין בשנית בפורום ממשלתי. אולם אי אפשר להאמין כי התזמון של שתי ההחלטות, אשר נראות כנסיון לקבוע עובדות בשטח, ערב ועידת אנאפוליס הוא מקרי.
יש לציין, כי בכל הנוגע להר הבית הציע קלינטון במתווה שלו, שמה שנמצא מעל האדמה יהיה שייך לווקף האסלאמי, בעוד שהחפירות מתחת לשטח, או החיפושים אחר הבית השני או שרידים מתקופתו, ישארו בשליטת ישראל. את הרעיון הזה דוחים הפלסטינים מכל וכל, ובמיוחד לאור הנסיון שנצבר עם מנהרות ישראליות שנחפרו בקרבת הר הבית, ואשר מסכנות את יציבות הבתים באזור, ונסיון אחד לפחות לחפור לכיוון הר הבית בעצמו.

אזור אי.1: האזור מחבר בין מעלה אדומים לירושלים, ומשחק חלק נכבד בנסיונות הישראלים לספח את מעלה אדומים לירושלים, ולקטוע את הרצף בין רמאללה לבית לחם. לאחרונה החליטה ישראל שתי החלטות הנוגעות לאזור. האחת היא החלטתו של שר המשטרה אבי דיכטר מסוף ספטמבר, להעביר את מטה המשטרה של הגדה המערבית לאזור אי.1. קדמה לה החלטה מה-24.9 על הפקעה של 1,408 דונם מפלסטינים במטרה לסלול כביש לפלסטינים בלבד, שיחבר בין ירושלים הערבית ליריחו במקרה שאזור אי.1 ומעלה אדומים יסופחו לישראל.
בעבר תכננה ישראל להקים באזור אי.1 3,500 יחידות דיור, תחנת משטרה, בתי מלון ומפעלים, כחלק מהתוכנית לספח את מעלה אדומים לירושלים. במהלך ביקורו של אריאל שרון בארה"ב באפריל 2005 זעם הנשיא בוש על התוכנית, שלדעתו מונעת רצף טריטוריאלי פלסטיני במדינה העתידית, מה שגרם להקפאת העבודות. ההחלטה החדשה בעניין תחנת המשטרה, עוררה גם היא את זעמה של קונדוליסה רייס, שזימנה אליה את השגריר הישראלי ותבעה ממנו הסברים.

הסדר קבע? לא עכשיו

במצב שנוצר, הסדר קבע, חלוקת ירושלים ושלום אמת אינם עומדים על הפרק. הדרישה של אולמרט להגיע בועידת אנאפוליס להצהרה כללית ובלתי מחייבת, ולהמשיך אח"כ את המו"מ ללא מסגרת זמן, אומר ח'אתם עבד אל-קאדר לאל-סבאר, אינה מקובלת על הפלסטינים. מירון בנבנישתי, סגן ראש עיריית ירושלים בעבר, אומר אותו דבר בצורה פחות דפלומטית: "אולמרט יודע שהפלסטינים חלשים, ושהמו"מ אינו רציני, ולכן הוא אינו ממהר להגיע להסכם, והוא מפריח מילים בעלמא".
את סיכויי ההצלחה של ועידת אנאפוליס מסכם ח'תאם עבד אל-קאדר: "אינני אופטימי במיוחד, כי שלושת הגורמים העיקריים בועידה אינם מוכנים להגיע להסדר. אנחנו הפלסטינים איננו מוכנים בגלל מצבנו הפנימי. איננו מגיעים לועידה מאוחדים. אולמרט הוא ראש ממשלה חלש ביותר, והססן; ובוש, בניגוד לקלינטון, אינו מעוניין בשלום, אלא דואג רק לשלום מפלגתו בבחירות הבאות".

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה