תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 07.12.07

מלחמת לבנון

מי ניצח במלחמת לבנון?

מי ניצח במלחמה האחרונה בין חיזבאללה וישראל בקיץ 2006? שאלה זו ניצבת בליבה של מחלוקת חמה, אבל לאו דווקא בין ישראל ובין הערבים, אלא בין הערבים לבין עצמם ובעיקר בין הלבנונים. מבחינת ישראל הרפתקת הדמים הלבנונית כבר הוכרעה כאשר "ועדת וינוגרד" הגדירה את תפקודו של ראש הממשלה אהוד אולמרט כ"כישלון". אך מאז ישראל כבר רצה קדימה לקראת ועידת אנאפוליס, שסומנה כתקווה האחרונה לחידוש המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים לקראת הסדר הקבע. בלבנון, לעומת זאת, השאלה ממשיכה לבעבע, כמו המצב הפוליטי כולו. אוהלי המחאה שהציב חיזבאללה באמצע ביירות, מהווים תזכורת תמידית לכך שהמדינה על סף מלחמת אזרחים. האירגון מאשים את ראש הממשלה, פואד סיניורה, בבגידה ולא מכיר בלגיטימיות של ממשלתו.

לדעת פואד סיניורה, חטיפת החיילים ע"י חיזבאללה בקיץ 2006 הייתה צעד ששירת אינטרסים איראניים, והמיט אסון על הלבנונים. לחסן נסראללה דיעה שונה: המלחמה סיפקה ניצחון "אלוהי" על ישראל, בשל הפגיעה האנושה בכוח ההרתעה שלה. אך נסראללה וסניורה לא ניצבים לבד בויכוח. סוריה ואיראן, חגגו את הניצחון על ישראל, בעוד סעודיה ומצרים המגובות על ידי צרפת וארה"ב, תמכו בגירסת סניורה. הויכוח הידרדר לכדי מאבק כוחות על השליטה בלבנון: מי ישלוט – האם תהיה זו הקואליציה שבמרכזה השיעים ובראשם נסראללה, או הברית השלטת בממשלה, המונהגת ע"י הסונים שבראשם עומד סעד חרירי? האחרון, נזכיר, הוא בנו של רפיק חרירי שנרצח ב-14 לפברואר 2005, על פי החשדות בידי סוכנים סורים.

בלבנון, קואליציות ובריתות הן דבר מסובך כי אין הן כוללות זרמים פוליטיים בלבד. הגורם העדתי-דתי משולב עמוקות בהסדרים הפוליטיים. כשהצרפתים עזבו ב-1943, הם הגיעו עם המנהיגים המוסלמים והנוצרים להסכם בלתי כתוב הידוע כאמנה הלאומית. השלטון במדינה חולק על פי מפתח עדתי-דתי. אך נוצרים רבים היגרו, והמוסלמים ששיעור הילודה בקרבם גבוה, הפכו לרוב. כדי לשקף את השינוי הזה, שונתה חלוקת הכוחות בהסכם טאיף ב-1989, אך העדתיות נותרה המפתח. על פי המפתח הנשיאות שייכת לנוצרים המרונים, את רשות הממשלה מקבלת העדה המוסלמית הסונית, ואת ראשות הפרלמנט העדה השיעית (עם יכולת להטיל וטו על חקיקה). הנוסחה הזו הופכת מסובכת עוד יותר בשל המחלוקות הפנימיות בתוך כל דת-קבוצה אתנית, ובמיוחד בקרב הנוצרים. לבנון גם מחולקת לאזורי שליטה על פי מפתח עדתי-דתי, וכל קבוצה מחפשת בני ברית חיצוניים כדי להתגבר על יריבתה.

הסכסוך העדתי הגיע לשיאו בסוף נובמבר 2007, עקב סיום כהונתו של הנשיא המרוני, אמיל לאחוד, ב-24 לחודש. הקבוצות היריבות לא הצליחו במשך זמן רב להסכים על זהות היורש. עד שבהתערבות צרפתית וערבית אינטנסיבית הגיעו הפלגים להסכמה על מועמדותו של מישל סולימאן, רמטכ"ל צבא לבנון. אלא שכדי לאשר את מועמדתו יש צורך בשנוי החוקה, וחיזבאללה ומישל עאון דורשים בתמורה ויתורים פוליטיים מפליגים, ביניהם הדחתו של ראש הממשלה, פואד סניורה. היעדר ההסכמה, כפי שנראה, מעורר שוב סכנה של מלחמת אזרחים.

לנשיא הלבנוני יש סמכויות נרחבות, אין זה רק תפקיד סמלי. בין היתר הוא המפקד העליון של הכוחות הצבאיים, יש לו יד במינוי ראש ממשלה, סמכויות חקיקה, והוא יושב בראש דיוני הממשלה. הוא נבחר ישירות על ידי הפרלמנט. בסיבוב הראשון של ההצבעה נדרש רוב של שני שליש כדי שיבחר, אך אם נדרש סיבוב שני, רוב רגיל יספיק לבחירתו.

הפרלמנט נבחר בבחירות כלליות. לכל קבוצה יש מכסה של חברי פרלמנט, שמסתכמים בכחצי לקבוצות הנוצריות וחצי למוסלמיות (חלוקה זו אינה משקפת את המציאות הדמוגרפית העכשווית בלבנון). משום שהפרלמנט בוחר את הנשיא, התוצאה של הבחירות הכלליות היא קריטית. כרגע, למשל, לחיזבאללה יש מספיק מושבים בפרלמנט כדי לסכל את את הרוב הנדרש לבחירת הנשיא בסיבוב הראשון.

תיאורטית לא הייתה צריכה להיות בעיה, העדה הנוצרית המרונית המונהגת ע"י הפטריארך שלה יכולה הייתה בקלות להגיע להסכמה על מועמד, ולהציגו בפני הפרלמנט אשר ברוב של שני שליש אמור לאשר את ההחלטה. אלא שהעדה המרונית עצמה מפולגת. האיש החזק שלה, הגנרל מישל עאון, כרת ברית עם חיזבאללה עוד לפני המלחמה, וכעת הוא טוען לכתר הנשיאות. יריביו המרונים, לעומת זאת, שותפים לקואליציה הסונית השולטת בממשלה עם רוב דחוק, נמוך מאוד משני השליש הדרושים לשם העברת ההחלטה.

לפרשת בחירת הנשיא מימד פוליטי רחב הרבה יותר, המאיים על גלישת לבנון למלחמת אזרחים. כדי להבין זאת, אנו צריכים לחזור שבע שנים לאחור, לתקופה בה לבנון נהנתה מעשור נדיר של יציבות. הקונצנזוס סביב לבנון באותה תקופה כלל את סעודיה, סוריה ואפילו איראן. בשנת 2000, קרו שני אירועים שריסקו את הקונצנזוס. במאי ישראל הסיגה את חייליה מהחלק הדרומי של לבנון. בנובמבר התקיימו בחירות בארה"ב, וג'ורג' בוש נבחר כנשיא.

נסיגת ישראל ב-2000 טרפה את הקלפים

כשראש הממשלה הישראלי, אהוד ברק, החליט להסיג את צבאו מלבנון במאי 2000, מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, פירש זאת כניצחון, אך הוא לא לקח בחשבון את ההשלכות לטווח הרחוק. ראש הממשלה של לבנון באותה העת, רפיק חרירי, היה בן ברית קרוב של סעודיה, שם הוא התעשר. לפני נסיגת ישראל, היה חרירי סובלני כלפי 'ההגנה' הסורית על אדמתו הכבושה. אבל לאחר הנסיגה הישראלית, נשחקה גם ההצדקה לנוכחות הסורית. בנות הברית של ארה"ב החלו, מצידן, לפקפק בלגיטימיות של "ההתנגדות" השיעית המזויינת, חיזבאללה.

העניינים הגיעו לשיא ב-2004 כשהנשיא הפרו-סורי, אמיל לאחוד עמד לסיים את הקדנציה שלו. סוריה תמכה בהעברת תיקון לחוקה, שהעניק ללאחוד 3 שנים נוספות. רפיק חרירי התפטר במחאה. חודש לאחר מכן, מועצת הביטחון של האו"ם העבירה את החלטה 1559, שקראה לצבא הסורי לסגת מלבנון ולפירוק חיזבאללה מנשקו.

מאז התגלגלו האירועים בלבנון בקצב מסחרר. חרירי נרצח בהתנקשות. הפגנות מחאה המוניות במחאה על הרצח הובילו את סוריה להסיג את צבאה מלבנון באפריל 2005. חודש לאחר מכן ניצחה הקואליציה האנטי סורית, בראשות סעד חרירי, בנו של רפיק אל חרירי, בבחירות לפרלמנט. הקואליציה תפסה את השליטה על בית המחוקקים כשהיא זוכה ב-72 מתוך 128 מושבים. פואד סניורה נבחר לראשות הממשלה. למרות הצטרפות חיזבאללה לממשלת סניורה, הלחצים על הארגון להתפרק מנשקו לא פסקו. למרות ההכחשות של נסראללה, יש הרואים בחטיפת החיילים הישראלים שהובילה לפרוץ המלחמה בלבנון, פרובוקציה של חיזבאללה שנועדה לעורר תגובה ישראלית חזקה מספיק שתצדיק את המשך קיומו כמליציה.

כעת, נמצאת לבנון במצב של ואקום חוקתי וללא נשיא וממשלה משותקת, לאחר שאמיל לחוד סיים את כהונתו החוקית, וקיים חשש הולך וגובר מהתפרקות המדינה. ב-9 בנובמבר פרסם לראשונה "אל חיאת", פרטים על הסדר הנשיאות אותו הציעה צרפת לסוריה. לפי ההסכם המוצע, הפטריארך המרוני, נסראללה בוטרוס ספיר, יציע רשימה של מועמדים מתוכם ייבחרו סעד חרירי (הסוני) וראש הפרלנט, נביה ברי (השיעי) את המועמד המוסכם. סוריה עדיין לא נתנה את הסכמתה, משום שהיא דורשת כתנאי מקדים את נרמול היחסים עם המערב. בעיקר דורשת סוריה, את ביטול הטריבונל הבינלאומי החוקר את החשד למעורבות סוריה בהתנקשות ברפיק חרירי. בינתיים, כאמור, עלה שמו של מישל סולימאן כמועמד אולם בכך לא נפתרה הבעיה.

הסורים חוששים שועדת החקירה תתמקד בראשי המשטר שלהם. הם אינם מעוניינים שבשאר אסד יסיים כמו סלובודן מילוסביץ'. חיזבאללה מצידו, מבין כי אחרי סוריה יגיע תורו, ועל כן התנגדותו הנחרצת לכל התערבות מערבית בענייני לבנון. חסן נסראללה הוקיע את הצעת הפשרה הצרפתית. לבנונים רבים מאשימים אותו בכך שהוא מייצג את האינטרסים של איראן, שמתנה את אישורה בהקלת הסנקציות כנגד התוכנית הגרעינית שלה. גורלה של הנשיאות הלבנונית, קשור כעת בגורלם של הממשל הסורי ובת בריתו של חיזבאללה, איראן.

השאלה המרכזית, אם כן, היא האם הנשיא הלבנוני החדש יכיר בהחלטות מועצת הביטחון 1559 (פירוק חיזבאללה מנשקו), ו-1757 (חקירת רציחתו של חרירי). לאחוד דחה את שתיהן. בלא הסכמתו של הנשיא, הסכמת סניורה להחלטות היא בלתי חוקתית. עכשיו, בעידוד אמריקאי, סניורה מאיים לכנס את הפרלמנט, ולבחור נשיא ברוב רגיל, תוך התעלמות מהדרישה לרוב של שני שלישים בסיבוב הראשון. צעד כזה עלול להביא את החיזבאללה להכריז על הקמת ממשלה אלטרנטיבית.

חיזבאללה טוען שאילו היו מתקיימות בחירות כלליות ולא על פי מפתח עדתי, הארגון היה מנצח בהן, משום שהשיעים מהווים כ-45% מאוכלוסיית לבנון. אך, בחירות כאלה, יחלקו את המדינה באופן בלתי הפיך, מפני שהנוצרים והסונים הם המחזיקים בכח הכלכלי.

לידי מי תיפול לבנון? לידי סוריה ואיראן או לידי אמריקה וצרפת? כל הצדדים אומרים שהם מעוניינים בנשיא עליו יסכימו הכל. הבעיה היא שאמריקה ואיראן אינן מסכימות על שום דבר.

ה-24 בנובמבר, התאריך בו שאלת הנשיאות אמורה להיפתר, נפל יומיים לפני כינוסה של ועידת אנאפוליס. תוצאות הועידה תלויות במידה רבה במה שיקרה בלבנון. נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ניצב בפני מצב דומה לזה של מקבילו הלבנוני, פואד סניורה. החמאס השתלט על עזה ומסרב להכיר בלגיטימיות שלו. אבו מאזן וסניורה שייכים שניהם למחנה המזוהה עם ארה"ב, בעוד חמאס, כמו חיזבאללה, קשור למחנה סוריה ואיראן.

ההישג המשמעותי היחיד של ועידת אנאפוליס היה השתתפותה המגומגמת של סוריה, וגם זאת לאחר לבטים קשים. להחלטתה של סוריה להשתתף בסופו של דבר, יש קשר הדוק להסכמה על מישל סולימאן כמועמד. אולם הנסיון של האמריקאים והישראלים לגמד את סוריה וליצור חזית רחבה נגד איראן, מסביר את הקיפאון הקיים בכל זאת בזירה הלבנונית. ההסכמה על מועמד מהווה צעד קדימה, אולם הדרישות של חיזבאללה מהוות בהחלט שני צעדים אחורה.

המאבק על הנשיאות בלבנון משקף מאבק רחב יותר, והסכמה בין הצדדים בלבנון תלויה בהסכמה אזורית רחבה הרבה יותר. הציר האמריקאי-ישראלי יצטרך להגיע להסכמה עם הציר הסורי-איראני. במציאות הנוכחית זה נראה בלתי אפשרי. אמריקה מדממת בעיראק ולא יודעת איך להחלץ משם. מצבה שונה לחלוטין מזה של שנת 2003, כשחשבה שתוכל להפיל ולהמליך משטרים. מאז מזה"ת מידרדר לקראת סדרת מלחמות אזרחים, שכבר פרצו בשטחים הכבושים ובעיראק. מה שיקרה בלבנון יהווה סימן לבאות. אם תפרוץ שם מלחמת אזרחים, היא עלולה בקלות להתפשט אל מדינות ערביות אחרות.

פתחנו בשאלה מי ניצח במלחמת לבנון. כיום ברור שבמלחמה הזו היו רק מפסידים. המלחמה הייתה ביטוי של משבר עמוק הפוקד את המזה"ת כולו. כל מי שמבקש לדעת מה צופן בעתיד לאזור, כדאי לו שיביט מקרוב על המתרחש בלבנון, משום ששם יבחנו כוונותיהם של כל מי שגורל האזור נתון בידיהם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה