תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 22, יוני 2007

מלחמת מעמדות

ה"ויה דולורוזה" של העובדים הפלסטינים

דו"ח בצלם: "מעבר לגבול החוקיות – פגיעה בכבודם, בגופם, ברכושם ובחייהם של פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר", מרץ 2007. 74 עמ'. מחקר וכתיבה – איתן דיאמונד. עריכה: יחזקאל ליין.

דו"ח בצלם עוסק בפלסטינים תושבי הגדה המערבית ועזה המסתננים לישראל כדי לעבוד (שב"חים בעגה הישראלית). חלק א' של הדו"ח נקרא "תלות סגר ומצוקה" ומתייחס לנסיבות בהן נאלצים עשרות אלפי פלסטינים להיכנס לישראל בדרכים לא דרכים תוך סיכון עצמי, כדי לחפש פרנסה. הדו"ח מתאר את התלות המוחלטת של כלכלת השטחים בישראל, תלות שלא הסתיימה עם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, וגם לא בוטלה בהסכמי פאריס (הנספח הכלכלי של אוסלו שנחתם בשנת 1994).

"על מנת לחלץ את המשק הפלסטיני ממצבו העגום תדרש השקעה לא מבוטלת בפיתוח ויצירת מקומות עבודה חדשים. אלא שהשקעה כזו אינה נראית באופק... במצב דברים זה, דומה כי רחוק היום שבו ישתחררו הפלסטינים מהתלות במקורות פרנסה בישראל. בינתיים, אלפי פלסטינים שאין להם דרך אחרת לפרנס את עצמם ואת התלויים בהם, מסתכנים ונכנסים לישראל ללא היתר כדי למצוא בה עבודה" (עמ' 20).

מחברי הדו"ח קובעים כי ראשית כל רע היא מדיניות הסגר שיושמה החל בשנת 1993. מדיניות זו קבעה כי הכניסה לישראל תהיה אסורה לפלסטינים, אלא אם כן ניתן להם אישור מיוחד. עד אז היה מצב הדברים הפוך. הכניסה לישראל היתה מותרת, למעט לבעלי "עבר בטחוני". משם והלאה, להוציא פרק זמן קצר בין השנים 1997 ועד לפרוץ אינתיפאדת אוקטובר 2000, הפכה הכניסה החוקית לישראל לבלתי אפשרית.

מספר העובדים הפלסטינים שנעצרים על ידי כוחות הביטחון הישראלים בשל שהות בלתי חוקית הוא עצום. הדו"ח מתאר את דרך היסורים שהם עוברים בנסיון לעקוף את המחסומים, הגדרות ושאר המכשולים. בשנת 2005, תפס משמר הגבול 148,417 שב"חים. במחצית השנה הראשונה של 2006 נעצרו על מג"ב לא פחות מ-51 אלף שב"חים.

הדו"ח מפורט, מתועד, ומלא בדוגמאות חיות. מוחמד ג'נימאת, תושב סוריף במחוז חברון (יליד 1987): "הישראלים לא נותנים היתרי עבודה, בטח שלא לגברים בגילי. החלטתי להסתנן לישראל כדי לעבוד גם אם זה יעלה בחיים שלי. אין לי ברירה". עסאם שאהין, אב לשלושה מבית לחם (יליד 1974): "בכל פעם ששוטרי מג"ב תופסים אותנו הם מעכבים אותנו לארבע שעות לפחות. לא בכל פעם הם מכים אותנו, זה תלוי במצב הרוח שלהם. אבל תמיד הם מורים לנו להתפשט ועורכים עלינו חיפוש. במיוחד כשמזג האויר קר מאד וגשום הם מורים לנו להוריד את המכנסיים ואת המעילים והחולצות ואנחנו נשארים עם הבגדים התחתונים למשך שעות... אני חושב שהמטרה של החיפוש והורדת הבגדים היא ללעוג לנו ולצחוק עלינו כשאנחנו רועדים מקור".

בדו"ח יש עוד עשרות עדויות מזעזעות, שמובילות כולן למסקנה אחת: מדובר במדיניות שנועדה לשכנע את הפועל הפלסטיני, שאינו נרתע ממעצרים וקנסות, להפסיק לנסות להיכנס לישראל.

הדו"ח מצייר תמונה של מצב בלתי אפשרי שאין לו פיתרון בתנאים הקיימים. כיוון אפשרי שיכול לתת תקווה הוא התארגנותם של הפועלים. אך הדו"ח כלל לא מתייחס לתפקיד שיש (או שאין) לאיגודי העובדים בשני צידי המתרס. אי האיזכור של ארגוני העובדים, המחוייבים להגנה על כבודם ועל זכויותיהם של העובדים, ללא תלות בלאומיותם ובמעמדם החוקי, מותיר אותנו במבוי סתום. הדו"ח נותר פסימי, ויוצר תחושה שאין מוצא מהכיבוש ההורס את חייהם של הפועלים הפלסטינים והופך את החיילים הישראלים לבהמות. אני מצידי מוצא בעדויות המובאות בדו"ח, וגם בפגישות שקיימתי בתקופה האחרונה עם פועלים שחיים מציאות זו, המון כוח ואנושיות שיכולים להתגבש לכוח חברתי שהוא הוא הגשר לפתרון.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה