תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 19, מאי 2006

מלחמת מעמדות

העבודה הלא מאורגנת הורגת

ריבוי תאונות עבודה בענף הבניין

מוחמד עלי חאג' (אבו-שאדי), פועל בניין מכפר כאוכב אבו-אלהיג'א שבגליל, שוכב בביתו, מתקשה להניע את גופו המרוסק, מחובר לצינורות וממעט לתקשר עם הסובבים אותו. אבו-שאדי הוא קורבן של תאונת עבודה. לאחר חודש של אשפוזים בבית חולים וולפסון ולאחר מכן ברמב"ם, הוא נשלח לביתו לתקופת החלמה שספק אם בסופה יוכל לשוב ולתפקד, קל וחומר לחזור לפיגומים.
חודשיים וחצי עבד אבו-שאדי באתר בניה בתל אביב באמצעות חברת כוח אדם. יחד עמו עבדו בנו שאדי, וארבעה פועלים נוספים מכפרו. ביום התאונה הוא עבד ליד מנוף שעסק בהרמת לוחות. הוא נחבט על ידי הלוחות שמשקלן כפול כמה מונים ממשקל גופו, נפל על זיז ברזל, שחדר לגופו בעומק של כעשרים סנטימטר, וקרע את קיבתו. "לא יכולתי לזוז" הוא מספר, "העובדים ומנהל העבודה התקהלו סביבי. פינו אותי במיניבוס, אפילו לא הזמינו אמבולנס" הוא אומר. מדבריו ניתן ללמוד כמה קל היה למנוע את התאונה הזאת: " ניסיתי לצעוק למנופאי, ולסמן לו בידיים לאן להזיז את המנוף. הזרוע של המנוף הייתה קצרה, כך שברגע שהמנוף התחיל להרים את לוחות העץ הם נעו לכיוון שלי במהירות ולא הספקתי לברוח. אם רק היו נותנים לי מכשיר קשר, הייתי יכול לכוון אותו".

חיסכון על חשבון הפועלים

על מנת לתבוע דמי תאונת עבודה יצטרך אבו שאדי לפנות למוסד לביטוח לאומי. במשך חודשים לאחר שימלא את הטפסים המתאימים, הוא יחיה בפחד שמא בקשתו לסיוע לא תתקבל, ואם תתקבל, כיצד תתקיים המשפחה בחודשים שיעברו עד שתאושר הקצבה.

על פי חוק תאונות עבודה זכאי אבו שאדי לתשלום של עד 70% אחוז ממשכורתו בתקופת היעדרותו מהעבודה. אולם, כמו רוב פועלי חברות כוח אדם, תלוש השכר הרשמי שלו נמוך משכרו האמיתי, כחמשת אלפים שקלים בחודש. משום כך הוא יצטרך להסתפק בהכנסה פחותה מזו שמגיעה לו למעשה. לו היה מקבל תלוש המשקף את שכרו האמיתי, הוא היה זכאי, בתקופת התאונה, לתשלום חודשי בגובה של שלושת אלפים וחמש מאות שקלים.

חברות הבניה מנסות להגדיל את רווחיהן בכל דרך. החיסכון באמצעי בטיחות עולה לפועלים בבריאותם ואף בחייהם; חברות הבניה מתנערות ממחויבותן להגן על חיי הפועלים במקום העבודה. למרות שהחוק מחייב הן אינן ממהרות להשקיע באמצעי מיגון, קסדות, פיגומים, מעקי בטיחות ותקנים מקצועיים. המצב מחריף עוד יותר כאשר מדובר בבניה מתועשת באמצעות מנופים, שמעלה את התפוקה ועמה את רמת הסיכון.

דרך נוספת לנפח את רווחי החברות היא העסקה פוגענית באמצעות חברות כוח אדם או קבלנים. הללו אינם משלמים עבור שעות נוספות, פנסיה ותנאים סוציאליים. רוב העובדים מתעלמים מההשלכות של העבודה באמצעות חברות כוח אדם וקבלני משנה, ומעלים בלי דעת או מחוסר ברירה את גופם ובריאותם על מזבח הפרנסה. כאשר מתרחשת תאונת עבודה, חברות הבניה מנסות לגלגל את הבעיה אל העובד עצמו או קבלן המשנה. לעיתים הקבלנים הם קרובי משפחה או בני אותו הכפר, ואין זה נעים לבוא אליהם בדרישות.
ניקולאי ז'ילין מייצג קבוצה של מנופאים שמנסים להקים איגוד מקצועי. לדבריו, אחת הסיבות העיקריות לתאונות עבודה בענף הבניין הוא "ההרגל המגונה של עבודה ללא אתתים באתרי העבודה". כמו במקרה של אבו-שאדי, החברה הפעילה את המנוף ללא אתת, בניגוד לחוק. תפקידו של האתת הוא לכוון את המנופאי בעזרת מכשיר קשר. זהו תפקיד שדורש הכשרה מיוחדת, בה לומד האתת את כללי הבטיחות לעבודה עם מנוף. אבו-שאדי, טפסן בעל ניסיון, מצא עצמו לפתע, ללא הכשרה מתאימה וללא מכשיר קשר, ממלא את מקומו של האתת החסר, מול מנופאי "חלש" כהגדרתם של הפועלים.

פועלי בנין, חברי עמותת מען, המכירים את הנושא מקרוב, מציירים תמונה קשה של אנרכיה בכל הנוגע לבטיחות בעבודת בניין בכלל ועבודה עם מנוף בפרט. מוסטפא אבו-ח'שב, מנופאי במקצועו, וחבר מען, מספר על עבודה המתנהלת ללא אתתים, ועל תקלות המתרחשות מדי יום ולא כמקרה חריג.

מנופאים מתריעים על "אסון כבד שיכול לקרות בכל רגע" (יובל אזולאי, הארץ, 5.3.06). במאמר מתארים המנופאים את התנאים הקשים בהם הם מועסקים. רובם עובדים דרך חברות כוח אדם. יום העבודה מתארך לעתים עד 15 שעות, והשכר נמוך ונטול תנאים סוציאליים. הסיכון העיקרי במקצוע נובע מציוד רעוע וישן, העדר תקנות לבדיקת הציוד, ותנאי עבודה קשים הכוללים ישיבה בתא צפוף וקטן, ללא מיזוג וללא גישה לשירותים. מספר רב של תאונות מסתיימות אך בנס, ללא קורבנות. לפי נתוני משרד התמ"ת אירעו בישראל בשנת 2005, כעשרים תאונות עבודה בהן היו מעורבים מנופאים.

היעדר אכיפה

"ענף הבניה בישראל הוא בין המסוכנים במשק" קובע אתר האינטרנט של המוסד לבטיחות וגהות. 57% מכלל תאונות העבודה הקטלניות בישראל בשנת 2003 התרחשו באתרי הבניה. בתאונות אלו קיפחו את חייהם 34 פועלים. באותה שנה היו מועסקים בענף הבנייה 136,500 עובדים. בשנת 2004 הצטמצם מספר המועסקים בענף ל-129,000 ואחוז התאונות הקטלניות ירד ל-29%. תאונות אלו גבו את חייהם של 19 פועלים. ממוצע ימי ההיעדרות של מקבלי דמי הפגיעה בענף הבניה עמד בשנת 2004 על 41.4 יום לעובד, שהוא הממוצע הגבוה ביותר בכל הענפים.
יתר על כן, בעוד שבמוסד לביטוח לאומי נרשמו בשנת 2004, 6,960 מקבלי דמי פגיעה עקב תאונות עבודה בענף הבניה, משרד התמ"ת מדווח רק על 150 מקרים של תאונות עבודה באותה שנה, שנחקרו מטעמו (מתוך הצעת התקציב של 2006). הפער בין נתוני משרד התמ"ת לאלו של המוסד לביטוח הלאומי הוא עדות לאזלת היד של משרד התמ"ת והיחידה הממונה על אכיפת תקנות הבטיחות מטעמו. בהיעדר תקציבים אין המשרד מצליח לכסות את ענף הבניה, ולכן גם אינו מהווה גורם מרתיע. תמונה עגומה זו אינה עתידה להשתנות בקרוב. הצעת התקציב של משרד התמ"ת לשנת 2006, אינה מבשרת על גידול בערך חייהם של העובדים.
ההשקעה בבטיחות נחשבת ללא עסקית. אולם, ישנן גם גישות אחרות. משה בוטון, מומחה לבטיחות, לגהות ולאיכות הסביבה מציין בעבודת הגמר שלו מחקרים שונים המאשרים את הקשר שבין איכות ובטיחות. מחקרים אלה ממליצים להנהלות לאמץ גישת ניהול המחוייבת לבטיחות של העובדים, כאמצעי להעלאת רמת התפוקה והאיכות (http://www.mozi.co.il).
עמותת מען מייחסת חשיבות רבה לתחום הבטיחות. נושא זה מהווה את אחד הסעיפים החשובים בהסכם ההעסקה שהעמותה חותמת עם חברות ומעסיקים. נציגי העמותה בודקים את רמת הבטיחות בעת ביקוריהם הסדירים באתרי בניה בהם מועסקים חברי העמותה. בשנת 2003 ניתקה מען קשר עם אחת מחברות הבניה בשל היעדר תנאי בטיחות הולמים, ואף דיווחה על כך לרשויות.
אולם המגמה השלטת היום בענף הבנין, העסקה לא ישירה, יוצרת אנרכיה. חברות הבניה הגדולות אינן מוכנות להעסיק עובדים בצורה ישירה, ומעבירות את העבודה לקבלני משנה, לעיתים מיד שניה ושלישית אשר רובם אינם מיישמים את ההסכם הקיבוצי. על התפשטות האנרכיה בשוק העבודה בענף הבנין, משלמים הפועלים בגופם. לאור זאת אין מנוס אלא להגיע למסקנה: חברה שאינה מוכנה להעסיק עובדים באופן ישיר מאותתת לפועלים שהיא אינה מחויבת להגן עליהם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה