תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 19, מאי 2006

זכויות אדם

ליקוי בריאות מסוכן

על החלטת בג"צ לאשר את חוק האזרחות

במקום שיש גזענות חובה להצביע עליה. עיניים שהן עיוורות לשנאה גזענית, ואוזניים שאינן מבחינות בנימות של סקסיזם, הומופוביה או שנאת הזר, הן ליקויי בריאות נפוצים ומסוכנים. וכשם שהתופעה נפוצה, כך נפוצים התירוצים של הלוקים בה.
פסק-דינו האחרון של בית-המשפט העליון, בהרכב של 11 שופטים, שאישר את חוק האזרחות והכניסה לישראל, נגוע בגזענות ובעיוורון לגזענות. שישה שופטים ובראשם השופט חשין צידדו בחוק. חמישה קראו לבטלו. רק שניים מחמשת המתנגדים לחוק התייחסו (בזהירות) למניעים הגזעניים שמאחוריו.

ראשיתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל בינואר 2002, אז הורה שר הפנים דאז, אלי ישי, למחלקה המשפטית במשרדו למצוא דרכים לצמצום מספר הלא-יהודים, ובפרט הערבים, המתאזרחים במדינת ישראל, וזאת כדי להגן על "הצביון היהודי" של המדינה. חודשיים לאחר מכן מצא השר ישי עילה להקפיא את כל בקשות איחוד המשפחות שהגישו אזרחי ישראל הערבים ותושבי מזרח ירושלים: בפיגוע בחיפה לקח חלק אדם, שאחד מהוריו היה במקור תושב שטחים. למותר לציין, שהחשוד היה בכל מקרה אזרח מלידה מכוח היותו בן של אזרח.
במאי 2002 זכתה מדיניות ההקפאה של שר הפנים בגושפנקה של החלטת ממשלה. בהתאם להחלטה זו, לא תתקבלנה בקשות חדשות לאיחוד משפחות של תושבי השטחים. ההחלטה מתייחסת גם לבקשות תלויות ועומדות שכבר אושרו. לפי הנהלים המחמירים שנהגו עוד קודם לכן, גם לאחר שבקשות כאלו אושרו, לא קיבל בן-הזוג תושב השטחים מעמד קבע בישראל, אלא לאחר תקופת מבחן ממושכת, במהלכה הוסדר מעמדו על-ידי סוגים שונים של אשרות זמניות. החלטת הממשלה קובעת שמעמדו של אדם כזה לא "ישודרג". דהיינו, לא תינתן לו אשרה טובה מזו שהחזיק קודם לכן (למשל, כזו המאפשרת קבלת זכויות סוציאליות), לא כל שכן מעמד קבוע בישראל.

לישיבת הממשלה הביא משרד הפנים מצגת: המצגת כללה תחשיבים לגבי מספר הפלסטינים שעלולים לזכות במעמד בישראל דרך איחוד משפחות; אופנים בהם מנוצל ההליך לרעה, כביכול, כדי לאפשר הגירה פלסטינית לתחום ישראל; והעלויות בתחום קצבאות הביטוח הלאומי של התאזרחות פלסטינים בישראל.
ביולי 2003 שריינה הכנסת את החלטת הממשלה בחוק. החוק נוטל משר הפנים ומהמפקדים הצבאיים את שיקול הדעת להתיר שהיה של תושבי השטחים בישראל. החוק חל לכאורה על כל סוגי הכניסה לישראל, אבל מטרתו הברורה היא למנוע מתן מעמד קבע במסגרת של איחוד משפחות.

החוק כולל שורת חריגים. האינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל יכולים לגבור על האיסור, והחוק מתיר כחריג כניסת פועלים. חריג אחר מתייחס לשהייה בישראל של משתפי פעולה. חריג נוסף נוגע לכניסה לצרכים רפואיים. גם כניסה לישראל לצרכים זמניים אחרים היא אפשרית – והכול בכפוף לשיקול הדעת של הרשויות. החוק גם מאפשר את המשך השהיה בישראל של בני-משפחה שבקשותיהם אושרו לפני החלטת הממשלה. למרות שהצעת החוק נומקה בטעמים ביטחוניים, הדיונים בועדה עמדו בסימן "האיום הדמוגראפי".
חוק האזרחות והכניסה לישראל חוקק כ"הוראת שעה" לתקופה של שנה, שהוארכה לאחר מכן בהחלטות של הכנסת. עם הזמן הוכנסו בחוק תיקונים. הוחלט לפטור מהוראות החוק קטינים מתחת לגיל 14, שבחזקתו של הורה ישראלי. אושר מתן אשרות זמניות, לצורך איחוד משפחות, לתושבי שטחים גברים שגילם מעל 35, ולתושבות מעל גיל 25. במרבית המקרים לא יהיו הרשויות רשאיות ליתן היתר שהיה בישראל למי שהשב"כ קבע שיש לו "מסוכנות חמולתית", כלומר שבן זוגו, הורהו, ילדו, אחיו, אחותו או בן זוג של אחד מכל אלה "עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל". בעוד כחודש יפוג תקפו של החוק והוא יאושר שוב, כנראה תוך כדי הגמשות נוספות. אם הדיבורים על יוזמה של הממשלה החדשה לחוקק חוק הגירה אכן ימומשו, יתכן וסעיפי החוק, כולם או חלקם, ישולבו בחוק ההגירה.
ארגונים לזכויות אדם, חברי-כנסת ואזרחים שנפגעו מהחוק עתרו כנגד חוקתיותו. העתירות, כאמור, נדחו. נשיא בית-המשפט, אהרון ברק, נשאר בדעת מיעוט. בפסק-דינו קובע ברק כי הזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית. הזכות אינה מוזכרת במפורש בחוקי היסוד של מדינת ישראל, אולם היא מעוגנת בזכות לכבוד האדם, משום שרוב בני האדם מממשים עצמם במסגרת המשפחה. הזכות החוקתית לחיי משפחה כוללת את זכותו של האזרח לממש את חיי המשפחה בתוך המדינה גם אם בחר בבן-זוג זר. מרבית שופטי ההרכב הסכימו עם ברק בנקודה זו. מרבית השופטים הסכימו עם ברק גם בכך שהזכות לשוויון, שאף היא אינה נזכרת בחוקי היסוד, גם היא זכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד. ברק, כמו גם מרבית השופטים האחרים, קבע שהחוק פוגע בזכויות אלו. הזכות לשוויון נפגעת כי התוצאה של החוק (גם אם לא כוונתו), מפלה בין האזרחים היהודים של המדינה לבין אזרחיה הערבים, משום שבפועל כמעט רק האחרונים נישאים לתושבי השטחים.

הקביעה שנפגעות זכויות חוקתיות אינה מספיקה לביטול החוק. יש להראות שהפגיעה לא נעשתה לתכלית ראויה, או שהאיזון שנעשה אינו ראוי. בעניין חומת ההפרדה קיבל ברק כאמינה את הטענה לפיה מדובר בחומה ביטחונית ולא פוליטית, למרות שידוע וברור לכל מי שעיניו בראשו שהחומה נועדה לספח שטחים לישראל. באותו אופן ממש עוצם ברק גם כאן את עיניו נוכח המטרות הדמוגרפיות של החוק והרוח הגזענית הנושבת ממנו, ומקבל את הגרסה הביטחונית במלואה (אם כי, כפי שנראה בהמשך, הוא לא סבור שהיא מצדיקה את הפגיעה החמורה בזכויות האדם).
לפי גרסה זו, תושבי השטחים מהווים קבוצת סיכון מיוחדת. קשריהם לאוכלוסיית השטחים הופכים אותם ליעדים קלים לגיוס על-ידי ארגונים פלסטיניים – בין מתוך ההזדהות ובין בהיותם חשופים ללחצים. תעודת זהות ישראלית, המאפשרת מעבר חופשי בין השטחים לבין ישראל, הופכת את המחזיק בה לנכס יקר ערך עבור הארגונים הצבאיים הפלסטיניים, בייחוד בעידן חומת ההפרדה.

כיצד החשש הביטחוני הזה מתיישב עם מתן עשרות אלפי אישורי כניסה לישראל לפועלים פלסטיניים, שהמשק הישראלי מעוניין בניצולם? או עם האפשרות להתיר כניסה למטרות זמניות? כיצד הוא מתיישב עם מתן אשרות לבני זוג מסויימים כל עוד לא ניתן מעמד קבע? התשובה המפולפלת היא שמי שמחזיקים היתרים זמניים (כגון פועלים) נתונים לפיקוח רב יותר, ותנועתם מווסתת יותר מאשר מי שמחזיק תעודת זהות קבועה.
בית-המשפט ביקש לברר אם יש תשתית עובדתית לטיעון הביטחוני. כמה מתושבי השטחים שקיבלו מעמד בישראל היו מעורבים בפיגועים? נתוניה של המדינה היו פתטיים: 26 בני זוג כאלו נחקרו בחשד למעורבות בפיגועים – לא נמסר באיזה סוג מעורבות מדובר ומה היו תוצאות החקירה. לגבי 42 נוספים היה חומר מודיעיני ביטחוני שלילי, שהביא להפסקת הליכי איחוד המשפחות בעניינם. וזאת מתוך כ-130,000 תושבי שטחים שקיבלו מעמד בישראל מאז שנת 1994 מכוח איחוד משפחות.
כדרכו בעניין חומת ההפרדה, מעדיף ברק לפסול את החוק לא בשל מטרות פסולות, אלא בשל פגיעה בלתי-מידתית בזכויות האדם. וכלשונו: "תוספת הביטחון המושגת מזניחת הבדיקה האינידיבידואלית וממעבר לאיסור גורף, גוררת אחריה פגיעה כה קשה בחיי המשפחה והשוויון של אלפים רבים של אזרחי ישראל, עד כי אותו מעבר אינו מידתי. דמוקרטיה אינה נוהגת כך. דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מנתקת את אזרחיה מבני זוגם ואינה מאפשרת להם לחיות חיי משפחה; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מעמידה בפני אזרחיה את האופציה לחיות בה בלא בן זוג, או לעזוב את המדינה כדי לחיות בחיי משפחה תקינים; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מפרידה בין הורים לילדיהם; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ועל ידי כך מפלה בין אזרחיה באשר להגשמת חיי המשפחה שלהם. אכן, דמוקרטיה מוותרת על תוספת מסוימת של ביטחון כדי להשיג תוספת גדולה לאין שיעור ממנה של חיי משפחה ושוויון. כך נוהגת דמוקרטיה בתקופות שלום ורגיעה. כך נוהגת דמוקרטיה בתקופות לחימה וטרור. דווקא בתקופות קשות אלה מתגלה כוחה של הדמוקרטיה".
השופטת פרוקצ'יה, לעומת זאת, אינה מהססת להטיל ספק באמינותו של הטיעון הביטחוני. נוכח ההיסטוריה החקיקתית ונוכח הוראות החוק, שהן גורפות רק במה שנוגע לאיחוד משפחות, היא קובעת, מתערערת אמינותו של הטיעון הביטחוני, וקשה להשתחרר מהרושם שניתן משקל רב לשיקולים דמוגרפיים.

השופטת פרוקצ'יה מזהירה את בית-המשפט מללכת בדרכו של בית-המשפט העליון האמריקאי, שאישר, בהחלטה שנחשבת, כלשונה, "לאחת מן האפיזודות האפלות ביותר בהיסטוריה החוקתית של מדינות המערב", את הכנסתם להסגר של רבבות אזרחים אמריקאים ממוצא יפני בתקופת מלחמת העולם השניה. ההיגיון שעמד מאחורי החלטה זו דומה מאוד להיגיון הביטחוני שהציגה המדינה במקרה הנוכחי: החשש שהנאמנות של אותם אזרחים לעמם תגבר על נאמנותם למדינתם, כשלא ניתן לדעת מראש מיהו שיחצה את הקווים.
השופטת חיות מביאה אזהרה דומה מפני חקיקה פוגענית שיסודה בהיסטריה: "אימת הטרור, ככל אימה, עלולה להיות מורה-דרך מסוכן למחוקק המבקש להתמודד עם מחולליה. היא עלולה לגרום לדמוקרטיה לעבור על מידותיה ולהיסחף לקביעת 'שוליים רחבים' לצרכי ביטחון, תוך פגיעה בלתי ראויה ובלתי מידתית בזכויות אדם של אזרחים ותושבים המשתייכים לקבוצת מיעוט במדינה". אף השופטת נאור, שהצטרפה לעמדת הרוב, מזהירה עצמה שיש להיות קשובים למסרים ששולחת אלינו ההיסטוריה. בהסתמכה על פסק-דין בריטי שפסל מעצרים מינהליים במסגרת המאבק הנוכחי בטרור, היא מציינת כי "במבט מפוכח ובראיה לאחור, אמצעים שננקטו בתקופת נפוליאון ובשתי מלחמות העולם נמצאו ככאלו שהופעלו שלא לצורך ובאופן אכזרי".

השופט ברק מזהיר מפני הרטוריקה המעמידה את הזכות לחיי משפחה מול הזכות לחיים של אזרחים שהם פוטנציאלית בסכנה להיפגע בפיגועים: המשטר חייב לקחת סיכונים, גם לפגיעה בחיים. כך, במאבק בתאונות דרכים (ניתן היה להציל את קרבנותיהן על-ידי איסור גורף על נהיגה ברכב) – וכך במניעת פיגועים. אולם השופט ברק עוצר צעד אחד לפני מתן ההסבר מדוע הממשלה בחרה לאסור איחוד משפחות עם פלסטינים, ולא אסרה שימוש בכלי רכב. הסיבה, כמובן, היא שאת המחיר על איסור נסיעה בכלי רכב ישלמו כל בני החברה, בעוד שאת מחיר איסור איחוד המשפחות משלם רק מיעוט לאומי מקופח. וברקע הדברים עומדים רקב גזעני ורוח של שנאה.
האזהרה מפני הגזענות נגד "מלוכסני עיניים" ששטפה את ארה"ב בימי מלחמת העולם והשתלטה גם על בית-המשפט נשמעה, אם כן. כך גם האזהרות מפני החלטות לא מפוכחות, הניתנות בתנאים של היסטריה ציבורית. ואף על פי כן מרבית השופטים מצטרפים לפסק-הדין של השופט חשין, שכל כולו הוא שיקוף של הלכי רוח שכאלו, ומבוסס בעיקרו על התלהמות לאומנית.
תושבי השטחים הכבושים, שישראל יצרה במשך השנים זיקה הדוקה בינם לבין שטחה, עד כדי כמעט סיפוח דה-פקטו, הופכים לתושבי מדינה (או "ישות עוינת") זרה. צה"ל שולט בהם – אך מבחינת השופט חשין הם "נתיני אויב". מלחמה (או "מעין מלחמה") מתחוללת בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, והמלחמה היא מלחמה קיומית, מלחמה על החיים עצמם. לא מדובר בהתבוננות אובייקטיבית בסיכסוך בין שני הקולקטיבים, והכרה בכך שאדם פלסטיני צפוי לחוש סולידאריות עם עמו (ממש כמו אסתר בארמון אחשוורוש או פולארד בארצות הברית). מדובר בהכרזות שעושות דמוניזציה לציבור שלם. לא ישראל היא שכבשה את השטחים, אלא "שרויים אנחנו במלחמה שאסרו עלינו הפלסטינים". במלחמתם אין הפלסטינים בוררים באמצעים שפלים, רצחניים וחסרי רחמים – והכול בתמיכת האוכלוסיה הרחבה (ומה הדין לגבי הציבור בישראל?).

מכאן, קצרה דרכו של השופט חשין לקבוע שהחוק מונע משיקולי ביטחון, שיש לתת להם משקל מוחלט לצורך ההגנה על עצם חייהם של תושבי ישראל. טיעוניו הם טיעונים ביטחוניים, אבל הרוח העולה מפסק-דינו היא רוח רעה. גזענות אינה משנה את פניה כאשר היא מסתתרת תחת מעטה של טענות ביטחוניות, או כאשר היא צומחת על רקע של עימות אמיתי בין שני קולקטיבים לאומיים. אדרבא, עימותים מעין אלו הם המזינים את הגזענות, ומהווים כר פורה לשנאה ולהחלטות היסטריות הרומסות את זכויות האדם.
פסק-דינו של בג"ץ ניתן ב-14.5.2006, ביום השנה ה-58 להקמת מדינת ישראל ולחתימת מגילת העצמאות. מדינת ישראל, נקבע שם "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות..." ותעניק לתושביה הערבים "אזרחות מלאה ושווה [..] על יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה". תחת רטוריקה מרשימה זו הנהיגה ישראל באותה עת מדיניות של טיהור אתני, ושמה את אזרחיה הפלסטיניים תחת משטר צבאי. שנים עברו, ועצי הבאובב של הגזענות מבקעים את הכוכבית עליה אנחנו חיים, ולא מותירים מקום אפילו לרטוריקה ריקה.

*עו"ד יוסי וולפסון עובד במוקד להגנת הפרט במזרח ירושלים

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה