תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 19, מאי 2006

מסמך

מערכת הבחירות של דע"ם: הערכת מצב

סיכום מערכת בחירות 2006

יום הבחירות ומספר הקולות שהמפלגה מקבלת בקלפי, מהווים מדד למשקלה האמיתי בציבור. כל מפלגה הרואה עצמה כאלטרנטיבה פוליטית, צריכה לקחת נקודה זו בחשבון. 3,700 הקולות שניתנו למפלגת דע"ם הם עובדה קיימת, שתלווה אותנו עד הבחירות הבאות. הם משקפים את נקודות הכוח, אבל גם את כל נקודות התורפה שבאו לביטוי באותו יום, ושאתן יהיה על המפלגה להתמודד בהמשך.
ההחלטה לרוץ לבחירות התקבלה לאחר התייעצות עם הגרעין הקשה של פועלים החברים בעמותת מען. העמדנו בפניהם את הרעיון של הקמת מפלגת פועלים. הם תמכו בו, ואף הביעו נכונות להצטרף לרשימת המפלגה לכנסת. כניסת פועלים לרשימה של דע"ם הייתה צעד בעל אופי דיאלקטי: מצד אחד הוא השפיע על תודעתו של הפועל, שהתחיל לראות את עצמו כאחראי על ציבור רחב של פועלים, ולא רק כאינדבידואל החבר בעמותה. מצד שני, הייתה לכך השפעה אדירה על המפלגה עצמה, שנאלצה למקד את מסע הבחירות בשאלות הנוגעות להוויתו של הפועל: עבודה, אבטלה ועוני.

הפועלים המועמדים ברשימה לא היו, אם כן, רק קישוט לקבוצה של פעילי שמאל משופשפים, בעלי עמדות מושחזות בכל השאלות הפוליטיות. הם הפכו לגיבורים האמיתיים של מסע הבחירות. דבר זה קיבל את ביטויו כבר מההתחלה, כאשר הפועל אחמד תורכי, מהכפר שעב, היה בין מגישי הרשימה לכנסת. תורכי הוא פועל, חבר מען, ועובד באתר הבניה של האגף החדש של הכנסת. כניסתו לבניין הכנסת בבגדי עבודה, זכתה מיד לתשומת הלב של העיתונות, ותמונותיו התנוססו למחרת בעיתוני הבוקר. חיזוק תדמיתו של הפועל בעיני עצמו ובעיני החברה, לא כסיסמא אלא בפועל, הוא הבסיס עליו עוצבה מערכת הבחירות של דע"ם.

למרבה הצער, האנרגיות המדהימות שיצרה נוכחותם של הפועלים המועמדים, אם כ"שחקנים" בתשדיר הבחירות, ואם באירוע המרכזי של פתיחת מסע הבחירות בתיאטרון אל מידאן בחיפה ב-11 בפברואר, לא הצליחו להדביק את הציבור הערבי, שנותר שקוע באווירה של יאוש וחוסר עניין.
מציאות זו לא נסתרה מעינינו. כבר בנובמבר 2005, חמישה חודשים לפני הבחירות, הוגש לועד המרכזי של דע"ם מסמך בו נקבע, שהפער בינינו לבין הציבור הערבי, ובעיקר ציבור הפועלים, אינו נובע מחילוקי דעות פוליטיים, אלא ממצב של פאסיביות ואכזבה מכל המפלגות. אותן מפלגות שבמשך למעלה מעשור, קראו לתמוך במועמדי מפלגת העבודה לראשות הממשלה, ותמכו ברשות הפלסטינית המושחתת, הוכיחו בכך שהן אינן מהוות אלטרנטיבה. הן לא העמידו שום אג'נדה רלבנטית לציבור שלהן, שהלך ושקע בעוני ובאבטלה. מפלט מהאכזבה שהנחילו לו אותן הנהגות, מצא הציבור הערבי בהתרחקות מהפוליטיקה, בהסתגרות, ובחזרה למסורת ולדת.

זו הייתה האווירה שאפפה את מעמד הפועלים, שכמחצית ממנו כלל לא טרח להצביע, ויצר לחץ שלילי על אותם פועלים שנטו לתמוך בדע"ם. גם בקרב חברי מען נתקלנו בקשת של עמדות שנעו בין הימנעות מהצבעה, החרמה, תמיכה קרה ועד התלהבות. אותם פועלים מעטים, שהבינו את גודל ההזדמנות שנקרתה בפניהם - להקים מפלגה פוליטית, מעמדית חדשה – התקשו לשכנע את חבריהם.
אחוז ההצבעה הנמוך בקרב האוכלוסייה הערבית (שהגיע ל-56%) ובעיקר בקרב מעמד הפועלים, היה, ללא ספק, אחד המכשולים העיקריים במערכת הבחירות שלנו. נשאלת השאלה מה קרה עם יתר המפלגות? כיצד קרה שהן שמרו על כוחם או אף הגדילו אותו? (חד"ש 3, בל"ד 3, רע"ם 4). התשובה לכך נעוצה גם באחוז ההצבעה הכללי הנמוך, שהוריד את מספר הקולות הנחוצים לכל מנדט, אבל בעיקר בדפוסי ההצבעה.

שלוש המפלגות הערביות מייצגות את המעמד הבינוני הערבי. אותו מעמד, שלמרות הדרתו ממרכזי קבלת ההחלטות וממוקדי הכוח של הכלכלה, נהנה במידה זו או אחרת מקרבתו לממסד הישראלי, דרך משרות ממשלתיות, מעמד אקדמי, יחסי מסחר וכו'. חברי הכנסת הערבים מהווים עבורו קשר נחוץ לביסוס עסקיו, ולהתקדמות בסולם המעמדי. חבר לכך דפוס ההצבעה החמולתי, שהמשיך להיות הגורם המכריע בשיקולי הבחירה של ציבור המצביעים הערבי. דוגמא לכך היא המועמד הרביעי של חד"ש, ד"ר עפו אגבארייה מאום אל-פחם. סיסמת הבחירות של חד"ש: "הצביעו לאיש הכפר" הביאה לד"ר אגבארייה לא פחות מ-7,000 קולות באום אל-פחם בלבד. אנשים האמינו, מסתבר, שאם הוא יכנס לכנסת, הוא ידאג להם בבחינת "עניי עירך קודמים".

במערכת הבחירות הזאת הובהר, שפלח האוכלוסיה שעשוי להצביע לנו - נמצא בדיוק בקרב אותו ציבור של פועלים, עניים, שאיבדו את אמונם במפלגות הפוליטיות וכלל לא הלכו להצביע. בשל מספרנו הקטן, עדיין לא הצלחנו להגיע לאותם פועלים באופן כזה שיבנה אמון בינם לבינינו. מחרשה אחת אינה מספיקה על מנת לחרוש את כל השדות. כדי להצליח להפוך את הפרוגרמה של דע"ם לנחלתם של כלל הפועלים, ולזרוע בקרבם את רעיונותינו, עלינו להכשיר מחרשות רבות יותר.

בזירה הישראלית

דפוסי ההצבעה ברחוב הישראלי שונים לחלוטין מאלו של הרחוב הערבי. גם קהל המצביעים של דע"ם שונה לחלוטין. המצביעים הפוטנציאליים שלנו אינם פועלים יהודים. אלו רחוקים מאוד מאיתנו, ומהרעיון של מפלגה פועלית שמאלית. קהל היעד שלנו ברחוב הישראלי היה ציבור המשתייך בדרך כלל למעמד הבינוני, בעל עמדות פוליטיות שמאליות. שכבה זו מוטרדת מהכיבוש, ושואפת להגיע לשלום אמיתי עם העם הפלסטיני.
יחד עם זאת, גם בחברה הישראלית פגשנו מציאות קשה של יאוש ואדישות. השמאל איבד את האג'נדה המהפכנית, שתמכה בהקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים. תחילה אוסלו, ואחר כך האינתיפאדה וההתנתקות, כירסמו באמונה שניתן יהיה להגיע אי פעם להסכם שלום עם הפלסטינים. התופעה הבולטת ביותר בקרב שכבה גדולה של צעירים תל אביבים ויאפים, הייתה הצבעת מחאה למפלגת הגמלאים ולעלה ירוק. שבעת המנדטים בהם זכו הגימלאים, שנגרעו כנראה בעיקר מרשימות מרצ ומפלגת העבודה, מעידים עד כמה המאיסו עצמן מפלגות אלו על הבוחר.

השמאל הרדיקלי, לעומת זאת, מצא את עצמו במערכת הבחירות הזאת בפני דילמה קשה. באופן מסורתי הוא נמנה עם מצביעי חד"ש, בהיותה מפלגה יהודית ערבית. בבחירות 2003 זכתה גם בל"ד בתמיכה של אותו מחנה, כמפלגה ליבראלית המייצגת את הרעיון של מדינה לכל אזרחיה. שתי המפלגות האלו איבדו את האטרקטיביות שלהן, בעקבות תהליך של "ערביזציה" לאומנית שעברו בשנים האחרונות. הויכוח המכוער שהסעיר את חד"ש סביב "המועמד היהודי", וההתעלמות המופגנת של בל"ד מתומכיה הישראלים, גרמו לכך שאותו ציבור בעל עמדות מתקדמות, חש שהוא אינו רצוי בשתי המפלגות. איש שמאל העוסק בתחום העיתונות אמר לנו: "המפלגה שאני רוצה להצביע לה אינה רוצה את הקול שלי". הוא התייחס בין היתר לעובדה, שבל"ד לא טרחה לתרגם את תשדירי הבחירות שלה לעברית.
על כל אלה נוסף גם המצב הפוליטי, שעבר תהפוכות אדירות. קריסת הפת"ח בבחירות האחרונות ועליית החמאס, השאירו את המפלגות הערביות ללא בעל ברית בצד השני. עמדתן לגבי מהלך ההתנתקות החד צדדית נותרה מתנדנדת, כאשר כלפי חוץ הן מגנות, ואילו בהצבעות בפועל, הן דואגות לשמר את מעמדו של שרון נגד מורדי הליכוד. המסר הכפול הזה שמט את השטיח מתחת רגליו של השמאל, שנותר ללא אג'נדה דווקא בתקופה שבה הפתרון הפוליטי נראה רחוק מתמיד.
וכך, על רקע האכזבה העמוקה מחד"ש ובל"ד, שהפכו לבלתי רלבנטיות בזירה הפוליטית, התבלטה דע"ם כמפלגה חדשה, רעננה, בעלת מסר חד, וקבלות על עבודה יומיומית מאומצת בשטח.

ההחלטה להעמיד אישה בראשות הרשימה שיחקה גם היא תפקיד מפתח. בשל המאבקים המכוערים שהתנהלו בין מועמדי המפלגות הערביות, לא התאפשר אפילו לאישה אחת להשתבץ במקום ריאלי. הציבור הערבי עבר על נושא זה לסדר היום, ואילו עבור המצביעים היהודיים הייתה בכך הוכחה נוספת לפשיטת הרגל של המפלגות הערביות. העמדת אישה בראש רשימת דע"ם לא הייתה גימיק. במפלגת דע"ם ובעמותת מען נמצאות הנשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות. המפלגה כמו העמותה מתעניינות, במשך כל השנה ולא רק ביום הבחירות, בקידום מעמדה של האישה הערביה, באמצעות תכניות מגוונות בתחום העבודה והחינוך. לפיכך לא היה כל צורך בשיריון מקום לאישה. האישה שעמדה בראש הרשימה, אסמא אגבארייה, נבחרה לתפקידה באופן טבעי בהיותה המתאימה ביותר.
מבחינת מספר המצביעים, דע"ם נמצאת עדיין בעיצומו של מלכוד הביצה והתרנגולת. עצם הידיעה שלא נעבור את אחוז החסימה מהווה מכשול ומרחיקה בוחרים פוטנציאליים. אילו היינו צפויים להתקרב לאחוז החסימה ללא ספק היו רבים יותר מצביעים לדע"ם, משום שעמדות המפלגה והקמפיין שניהלה היו מאוד אטרקטיביים לשמאל הישראלי, כמו גם למעמד הפועלים הערבי. מצד שני, כדי להגיע לאחוז החסימה, יש צורך באותם "אמיצים" שמוכנים להשקיע את קולם במניה לטווח רחוק.

התקשורת הישראלית מלאה תפקיד חשוב ביצירת דעת קהל אוהדת סביב מפלגת דע"ם. על רקע הקריסה הכלכלית והפערים המתרחבים בין עשירים לעניים, הצטיירה דע"ם בתקשורת בצורה חיובית ביותר, כמפלגה בעלת מסר, המקדמת בניה של מפלגת פועלים. כל רשתות הטלוויזיה נתנו מקום בולט למועמדת המפלגה. תעמולת הבחירות האטרקטיבית שלנו כפי ששודרה בטלוויזיה, הקלה על מתלבטים ועל פליטי חד"ש/בל"ד להכריע לטובת הצבעה לדע"ם.
התקשורת הערבית, לעומת זאת, נהגה בצורה הפוכה לחלוטין. תחילה ניסתה להתעלם מקיומה של מפלגת דע"ם, או להכשיל את מועמדיה בראיונות עוינים. בהמשך, לאחר שהבחינו שהתקשורת הישראלית אוהדת את המפלגה, ומכסה את פעילותה בהרחבה, החל להסתמן שינוי מסוים בעמדתם של כמה מהשדרים המשפיעים על דעת הקהל הערבית. ראש הרשימה, הוזמנה להשתתף בדיון שקיימה רשת אל ג'זירה בנצרת, ושמעה מתחקירנית התכנית את הסיבה: "אי אפשר להתעלם מכך שהפכתם לגורם בזירה".

כיצד נשמור על הישגינו?

מערכת הבחירות האחרונה הקפיצה את דע"ם אל התודעה הציבורית. הצלחנו לבסס את תדמיתה של דע"ם כמפלגה המייצגת זרם בעל מחשבה שמאלית ומעמדית חדשה. הצבנו בראש סדר היום הציבורי את בעיית העוני והאבטלה, לא כתעמולת בחירות, אלא כאג'נדה מעשית עליה אנחנו עובדים כבר שלוש שנים. הצגנו את עמדתנו בצורה מעוררת כבוד מעל כל במה אפשרית. גם עתה, מספר חודשים לאחר הבחירות, אנו ממשיכים להיות מוצפים בבקשות להשתתף בפאנלים ובמפגשים בעלי אופי חברתי ופוליטי.
ברחוב הערבי נפתחו בפנינו אפשרויות לצמיחה חסרת תקדים. קבוצה גדולה של פועלים, נשים וגברים, הצטרפה למפלגה. תהליך קליטתם במפלגה, ידרוש את התאמת המפלגה להרכבה החדש. במסע הבחירות בלטו במיוחד מספר נשים פועלות, שמצביעות על הפוטנציאל המהפכני הטמון בקרב שכבה זו של נשים, ששום מפלגה אחרת אינה מתעניינת בה. גם בקרב הנוער העובד גילינו צעירים בעלי איכויות נדירות ומסירות למפלגה.
אין מדובר עדיין במספר רב של פעילים, אלא בניצנים ראשונים של פועלים מודעים. זה טבעי, משום שכדי לעמוד נגד הזרם, זרם הייאוש והאדישות, יש צורך בכוחות יוצאי דופן. אנו גאים בכך שהצלחנו לגייס את אותם חברים חדשים המוכנים לרתום את חייהם למפלגה ולמשימותיה. בעזרת אותו אוונגארד יהיה עלינו לחרוש את השכונות, לעבור מבית לבית, ולהציג בפני יתר הפועלים את רעיונותיה ופעולותיה של המפלגה.
דבר ידוע הוא, שהממשלות בישראל אינן נוטות לסיים את מלוא הקדנציה שלהן. הרכבה של ממשלת אולמרט אינו מוציא מכלל אפשרות, שגורלה ידמה לקודמותיה. יהיה אשר יהיה תאריך הבחירות הבאות, עד אז עלינו לנצל את הזמן כדי לבנות ולחזק את הקאדרים של המפלגה ואת הזרם החדש שהיא מייצגת, שקולו כבר החל להדהד בבחירות האחרונות.

* הכותב הוא מזכ"ל מפלגת דע"ם

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה