תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 19, מאי 2006

פוליטי

חמאס - פתח: מאבק על השלטון

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש, עזה

יורים ובוכים, רוצחים ומתנצלים. ישראל שבה ומחסלת משפחות שלמות על נשיהן, זקניהן וטפן ומבקשת סליחה. האם ניתן לסלוח למנהיג מפלגת העבודה, עמיר פרץ, שמיישם בפועל את מדיניותו של שרון אדריכל הנסיגה מעזה והפיכתה לגיהנום. עזה אכן הפכה לגיהנום. ענני מלחמת אזרחים כבר מקדירים את האופק ומאיימים להפוך לסופה שתשטוף את מה שישראל לא הצליחה להרוס בטרם נסוגה.

המתקפה הצבאית של ישראל על עזה הינה חלק מאסטרטגיה מודעת המכוונת לכפות בידוד על ממשלת החמאס ולמנוע בכל מחיר את יציבות שלטונה. ההצהרות על סיום ההודנא ששיחרר החמאס לאחרונה בעקבות הטבח המזעזע בחוף הצפוני של עזה הן בדיוק מה שכיוונה אליו ישראל: להעמיד את החמאס מול שתי אפשרויות - כניעה וקבלת שלושת התנאים של ישראל, או כניסה לעימות מלא שבו תשלם הנהגת הארגון מחיר יקר.

מאז נחתם הסכם קהיר בסוף שנת 2004 לאחר מות יאסר ערפאת, מנסה החמאס להימנע מעימותים עם ישראל. יותר מכל רוצה חמאס להמשיך את ההודנא לתקופה של 60 שנה, כפי שהתבטא אחד ממנהיגיו. השקט שחמאס מייחל לו כולל גם הימנעות מכניסה למגרש הפוליטי, שהרי הוא אינו מקבל את היוזמה הערבית, דוחה משא ומתן עם ישראל, ואף מסרב להכיר בבלעדיות של אש"ף כמיצג הפלסטינים.

ואולם, העימות ההיסטורי בין חמאס וישראל, הפך לשולי מול העימות המרכזי עם תנועת פתח. זו האחרונה עושה כל שביכולתה כדי להשיב לעצמה את השלטון שחמק מידיה בהליך הדמוקרטי. העימות עם ישראל רק הגביר את הפופולריות של חמאס והפך את הארגון לכוח המשמעותי ביותר בזירה, דבר שסייע לו למשוך את השטיח מתחת לרגליה המקרטעות של הרשות הפלסטינית בהנהגת תנועת הפתח. אולם היום, כאשר חמאס מנסה לייצב את שלטונו, הוא עומד בפני אופוזיציה שממלאת בדיוק את התפקיד אותו הוא מילא לפני שעלה לשלטון.

אולם, הרושם שמצטייר, כאילו תנועת הפתח הפכה לאופוזיציה של ממש, אינו מדויק. למרות היותה מיעוט באסיפה המחוקקת, הפתח ממשיכה למלא תפקיד שלטוני, באמצעות מוסד הנשיאות בראשות אבו מאזן. בנוסף היא שולטת במוסדות אש"ף, שהפך כבר מזמן לגורם משפטי בכל ההסכמים עם ישראל.

הנשיא הפלסטיני נהנה משליטה על מנגנון הביטחון הממלא תפקיד מרכזי בשליטה על הרחוב, מה שמותיר את ממשלת חמאס ללא מנגנון ביטחון, וללא מקורות מימון. זוהי ממשלה משותקת, שאינה מסוגלת לעשות דבר מלבד להבריח כספים ממקורות עלומים כדי לשלם את משכורות עובדיה. כנראה שזאת הסיבה לכך שהיא מגלה הבנה לפעולותיהם של הארגונים הרדיקליים כמו הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממיות.

פעילים בארגון מודים, שהקלף היחיד שנותר בידי חמאס הוא חזרה ל"משבצת הראשונה", כלומר לשרוף את כל הקלפים ולהיכנס לעימות טוטאלי עם ישראל.

בניסיון למנוע את האסון הממשמש ובא, התאחדה תנועת האסירים סביב מסמך עקרונות, שניסה למזג בין עמדת פתח לחמאס. המסמך אינו קובע מה הבסיס להתמודד עם התנאים הפוליטיים המורכבים, וגם אינו נוקט עמדה לגבי ההכרה בישראל או קיום משא ומתן עמה. תגובתו הראשונה של אבו מאזן למסמך הייתה מסוייגת. ואולם, כאשר התברר שארגון החמאס דוחה את המסמך על הסף משום שיש בו מעין רמז להכרה בישראל, עלתה קרנו בעיני הנשיא. מסמך האסירים הפך קרדום לחפור בו בידיו של אבו מאזן המנסה לדחוק את חמאס לפינה. במקום שיאחד בין הפלגים הוא הפך לסלע מחלוקת, עד כדי כך שהאסירים מחמאס והג'יהאד משכו את חתימתם.

אבו מאזן הכניס את המשא ומתן הלאומי למסלול של הקצנה והתנגשות. בישיבת הפתיחה של המועצה המחוקקת ברמאללה, הוא הכריז על פסק זמן של עשרה ימים, שבו נדרשים הצדדים להגיע להסכמה. אם לא תושג הסכמה, הוא יציג את מסמך האסירים לאישור במשאל עם שיערך ב-26 ביולי. חמאס ראה בכך, בצדק, ניסיון הפיכה נגד תוצאות הבחירות, וקרא לכינוס דחוף של המועצה המחוקקת כדי לדחות את ביצוע תוכניתו של הנשיא. למרבה האירוניה, חוששים שני הצדדים מעימות סופי, ולכן דחתה המועצה המחוקקת את האולטימטום של אבו מאזן בעשרה ימים נוספים. פסק זמן זה נוצל על ידי אבו מאזן לפגישה עם ראש הממשלה אסמאעיל הניה בעזה, בניסיון להרגיע את הרוחות.

בזמן שהמנהיגים נפגשים ומשוחחים ביניהם בחדרי חדרים, ברחובות מדברת שפת הנשק. לצד המלחמה בין הצדדים הפלסטינים היריבים, מתנהלת מערכה אכזרית מאין כמוה בין ישראל וחמאס. אלו משתמשים בפגזי תותחים ואלו עונים בטילי קסאם. כך מוצאת עצמה ממשלת חמאס מנהלת מלחמה בשתי חזיתות - הפנימית והחיצונית, דבר שרק מהדק סביבה את הבידוד ממנו ניסתה לחמוק.

אבו מאזן מצדו מכריז שכל מטרתו היא לשבור את הבידוד שנכפה על העם הפלסטיני עקב עמדתו הסרבנית של חמאס. אבו מאזן טוען שאימוץ היוזמה הערבית, שקוראת להכרה בישראל על בסיס סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית, הוא תנאי חיוני להשבת התמיכה הבינלאומית והפוליטית בעם הפלסטיני. אין ספק שיש היגיון בדבריו של אבו מאזן, אולם היגיון זה לא עמד לתנועתו, הפתח, בבחירות. עשור של מחוייבות ליוזמה הערבית ועמידה בכל ההסכמים שכפתה עליהם ישראל, לא הניבו לפלסטינים דבר מלבד יותר דיכוי וכיבוש. העזרה הכספית שהם מקבלים מספיקה אולי לתשלום משכורות השוטרים, אך אינה יכולה לשחרר שיבר אחד של אדמה ולהצמיח מדינה עצמאית.

מה שכואב באמת הוא העובדה שלא מדובר כאן בעימות עקרוני, אלא במאבק על השלטון. פתח רוצה להחזיר לעצמה את השלטון, אותו איבדה בשל שחיתותה. ארגון החמאס רוצה להחזיק בשלטון מבלי להתחייב להסכמים המעניקים לשלטון זה לגיטימיות. הוא רוצה לשלוט ולהתקומם באותו זמן. למגינת לבו של החמאס הרשות הפלסטינית אינה חזית התנגדות, אלא מוסד לניהול ענייני העם הפלסטיני בהתאם למה שהוסכם באוסלו. אין ספק שהאמת מסתתרת היכן שהוא באמצע, כאשר שני הצדדים הניצים מחזיקים בחלקים ממנה, ואינם מסוגלים להגיע לפתרון אמיתי בעימות הפנימי. שום צד אינו יכול לנצח בעימות הזה.

אבל, למרות שהפתח והחמאס אוחזים זה בגרונו של זו, מה שקורה היום בשטחים הכבושים, לאחר נסיגת ישראל מעזה, הוא בראש ובראשונה אחריותה של ישראל. מי שיצר את הגולם של הרשות הפלסטינית, מי שעודד את העמקת השחיתות והשוחד, סגר כל מוצא כלכלי, ואחר כך קם והתנתק ללא תיאום, הוא האחראי לאנארכיה שמתחוללת היום ברחובות עזה. לא רחוק היום שעזה תדמה לסומליה, ולמוקדי אסון אחרים בעולם.

דבר אחד בטוח - מי שיש לו מה להפסיד יותר מכולם היא ישראל עצמה. עם תותחיה ומטוסיה היא חופרת היום בור ענק לתוכו תיפול החברה הישראלית כולה. ישראל התאמצה לחסל כל בן ברית למשא ומתן; ישראל מנסה לפתור בעיה אנושית, פוליטית, כלכלית וקיומית ביסודה - באמצעים "ביטחוניים". בזמן שהיא מונעת מעם שלם ליהנות מחופש, היא פוגעת במו ידיה בכושר עמידתה המוסרי והחוקי, ואפילו בחוסנה הכלכלי והחברתי. ישראל נמצאת במשבר פנימי עמוק, ממנו היא מתעלמת כפי שהיא מתעלמת מזכויות העם הפלסטיני. אין לישראל, ולא יהיה לה פתרון, כל עוד לא תיפתר עד תומה הבעיה הפלסטינית.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה