שוטף ומתמלא: 09.04.08

ארה"ב

שורשיו האפלים של המשבר הכלכלי העולמי

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כלכלה

כדי להבין את שורשי המשבר הכלכלי הנוכחי צריך להיות בוגר בחוג למתמטיקה של אחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית. אולם אל לה לקביעה זו להניא את הקורא מהמשך הקריאה במאמר זה, מאחר שהכותב איננו מומחה למתמטיקה, וידיעותיו בכלכלה גם הן מוגבלות. גם מומחי כלכלה רבים אשר מנסים להסביר את אופיו של המשבר הפיננסי העולמי מודים כי אין הם מבינים דברים לעומקם בגלל מורכבותן של אותן עיסקאות פיננסיות שעומדות בבסיס המשבר. יחד עם זאת, היות שהמשבר הפיננסי מיתרגם למיתון כלכלי, שפירושו גידול בממדי האבטלה, התרחבות העוני, קיצוץ בקצבאות וירידה ברמת החיים, ראוי לנסות ולהבין בכל זאת איך הגענו למצב הזה ומהם גורמיו.

החלק הגלוי והמובן יותר של המשבר הוא התפוצצות בועת הנדל"ן בארצות הברית, בעקבות הקושי של מיליוני אנשים שקנו בתים על בסיס משכנתאות בריבית נמוכה, לעמוד בתשלומי ההחזר. שיטת המשכנתאות האבודות שבהן מדובר (השוק המשני - סאב פריים) מבוססת על כך שגובה ההלוואה הוא בסכום של מלוא ערך הדירה, כלומר ללא כל הון עצמי של הלווה. הלווה פטור מתשלום ריבית בתקופת ההלוואה הראשונה, אך בתמורה הוא מתחייב לשלם ריבית גבוהה יותר מהמקובלת בשוק המשכתנאות בשלב מאוחר יותר, והריבית הזאת עולה בהדרגה. השיטה היתה בנויה על ההנחה לפיה ערך הדירה עולה בהתמדה לאור הביקוש הרב, לכן לא התבקשו הלווים לתת ביטחונות עבור ההלוואה, וכך הרוויח המלווה מהריביות העולות, וגם הלווה הרוויח, מאחר שערך דירתו עלה בהתמדה. הסדר זה התאפשר כמובן בגלל מדיניות הבנק המרכזי האמריקאי, אשר הוריד את הריבית אל הרצפה בעקבות התפוצצות בועת ההיי טק ואירועי ספטמבר 2001.

עד כאן הדברים ידועים וברורים. הבנק המרכזי שחשש ממיתון, פעל לעודד את לקיחת האשראי על ידי הורדת הריבית. בנקי המשכנתאות ניצלו זאת כדי לעודד אזרחים לקנות דירות. הביקוש הגובר לדירות יצר בועה נדל"נית. יותר ויותר אזרחים אמריקאים לקחו משכנתאות בהיקפים שמתברר כי לא היתה להם יכולת לעמוד בהם. הבועה הזאת החלה להתפוצץ כאשר יותר ויותר לווים לא יכלו לעמוד בתשלומי ההלוואות. במצב זה החלו הדברים להסתבך קצת: תופעה זו של קושי להחזיר משכתנאות היתה אמורה לגרום למשבר של הבנקים למשכנתאות שלא ידעו להגן על ההלוואות שנתנו ולא יצרו לעצמם ביטחונות מספיקים, אולם הפעם היו אלו קרנות הגידור שנקלעו לקשיים, ובסופו של דבר לפשיטת רגל עקב הפסדים מצטברים של מיליארדי דולרים. בין קרנות הגידור שנקלעו לקשיים, שתיים שייכות לבנק ההשקעות "בר סטרנס".

קרנות הגידור, העומדות בעין הסערה הפיננסית, אינן בנק, ובוודאי שאינן מלוות כספים. הן דווקא לוות כספים, ובסכומים דמיוניים העולים על הונן העצמי פי שלושים!. תופעה זו מכונה "מינוף". ומי שותף בקרנות הגידור? מי שיכול להשקיע סך של מינימום מיליון דולר, כאשר הונה העצמי של קרן הגידור נאמד בכמה מיליארדי דולרים. וממי לווה קרן הגידור? מבנקים להשקעות, ומבנקים רגילים, שמוכנים להלוות כספים בריבית נמוכה ובתנאים נוחים. ולמה מסכימים אותם בנקים לתנאים אלה? כי ההשקעות בהן עוסקות קרנות הגידור הן מתוחכמות, והן לוות בסכומים אסטרונומיים, עובדה שמגדילה את פעילות הבנקים המלווים.

עשינו הכרה ראשונה עם קרנות הגידור, אולם טרם הסברנו את הקשר שלהן לשוק המשכנתאות. ובכן, את הכסף שקרנות הגידור לוו הן השקיעו באיגרות חוב מגובות משכנתאות בשוק המשכנתאות המשני. כאן החלו הדברים להסתבך, כי הבנקים למשכנתאות איחדו את כלל ההלוואות, וחילקו אותן לכמה קריטריונים, למשל קרן, ריבית, ביטוחים שונים, זמן פירעון קצר או ארוך, והנפיקו איגרות חוב (אג"ח) מגובות לאותן משכנתאות. מי שקנה אותן היו אותן קרנות גידור החולשות על השוק הפיננסי ומחפשות "הזדמנויות" לעשיית רווחים גדולים וגם קלים. ברגע שאותן משכנתאות אינן ניתנות לפרעון, הופכות האג"ח לחסרות כל ערך, וההפסדים גדלים בהתאם.

מדוע הבנק המרכזי נחלץ לעזרה?

הסברה השלטת בארצות הברית מאז ראשית שנות השמונים נשענה על מוסכמה עיקרית, והיא ש"השוק חכם דיו כדי לתקן את עצמו". הסברה הזאת באה להצדיק את אי-התערבותו של הבנק המרכזי בנעשה בבורסה. המנטרה הזאת, שהוכחה שוב ושוב כבלתי נכונה בעליל במשך עשרים השנים האחרונות, באה גם להצדיק את הסרת הפיקוח על השווקים הפיננסיים, דבר שאיפשר את פריחתם של הבנקים להשקעות ושל קרנות הגידור אשר נשארו מחוץ לכל פיקוח.

מי שהנהיג את המדיניות הזאת הוא הנשיא רונלד ריגן, עם היבחרו בשנת 1980, ומאז היא הפכה למהפכה של ממש, או ליתר דיוק לקונטר-מהפכה, מאחר שהיא הסירה את כל אותם הבלמים שהנהיג הנשיא רוזוולט בשנות השלושים לאחר קריסת המערכת הבנקאית אשר הובילה למיתון הגדול.

בניגוד לתפיסה קדושה זו של בלמים על השוק, פעל הבנק המרכזי האמריקאי בשבועות האחרונים באופן אקטיבי ותוך חריגה ממדיניותו בשלושים השנה האחרונות. נוכח המשבר במערכת הבנקאית, פתח הבנק המרכזי קווי אשראי זול לכל הבנקים להשקעות אשר נפגעו ממשבר המשכנתאות, ואשר הודיעו על מחיקת חובות במיליארדי דולרים. המשבר התפשט על פני כל כדור הארץ, ואף התנפץ אל חופי בנק הפועלים, אשר הודיע על הפסדים כבדים לאור השקעותיו באגח"ים מגובים במשכנתאות.

החלטתו של הבנק המרכזי האמריקאי להיחלץ לעזרתו של בנק ההשקעות בר סטרנס, על ידי לקיחת ההפסדי הבנק על עצמו, ובכך לסלול את הדרך לרכישתו על ידי בנק אחר, גרמה לזעזוע עמוק בארצות הברית, שלא נעצר רק במערכת הפיננסית אלא הגיע גם למערכת הפוליטית ובעיקר לקונגרס.

לאור המצב שהשתרר, נשאלה שאלה עקרונית פשוטה מאוד: למה צריך הבנק הפדראלי, המנהל את כספי הציבור, לבוא לעזרתו של בנק פרטי אשר אינו נתון לפיקוחו? הרי הבנק הפרטי הורשה לעשות רווחים דמיוניים במשך שנים, לשלם למנהליו משכורות עתק ולבעלי המניות דיווידנדים שמנים, משום שהוא יכול היה לעסוק במסחר במניות בעלות סיכון גבוה במיוחד, תוך שימוש במינוף, שאף הוא אסור על הבנקים הרגילים הנתונים לפיקוח. כיצד ייתכן אם כן שברגע שהימוריו של הבנק הפרטי לא צלחו, נאלץ הציבור להיחלץ לעזרתו באמצעות הבנק הפדראלי?
התשובה של שר האוצר האמריקאי היתה קצרה ולעניין. איננו באים להציל את הבנקאים של "בר סטרנס", הסביר, אלא למנוע את הקריסה של כל המערכת הפיננסית, שהשלכותיה הן גלובליות. האם טענתו של שר האוצר האמריקאי אמינה, או שהיא באה לתרץ את צעדיו? מאמרם של נלסון שוורץ ויודית קרסוול שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב-23.3.08, הוא אחד מיני רבים המנסה לענות על השאלה. לטענת השניים, מומחים אומרים כי הסיבה העיקרית להתערבותו של הבנק הפדראלי היתה כדי למנוע משבר עמוק יותר, והוא קריסתו של שוק המוכר בשם Credit Default Swaps (CDS), שהוא קשה יותר להבנה. כדי להבין את משמעותו של השם המסובך הזה, נסתמך על איתן אבריאל מ"דה מרקר":
"זה איננו מסובך: CDS מבטיח תשלום במקרה שבו אג"ח מסוימת, שנקבעה מראש, לא תעמוד בהתחייבויות שלה. למעשה זו תוכנית ביטוח: אם אתם קונים CDS על חברת טבע (שהנפיקה אג"ח בדירוג BBB), מובטח לכם על ידי המוכר שתקבלו את הכסף גם במקרה שבו טבע לא תעמוד בתשלומי האג"ח. בתמורה, כמו בביטוח, עליכם לשלם תשלומי פרמיה רבעוניים לכל אורך חיי החוזה - בדרך כלל חמש שנים. סכום הפרמיה נקבע על ידי השוק בהתאם לציפיות בכל הנוגע לאפשרות של פשיטת רגל של טבע, או לאירוע אחר שבגינו לא תצליח לעמוד בתשלומי הריביות או הקרן של האג"ח שהנפיקה. הצד השני של העסקה הוא ספקולטיבי - כדי שמישהו ימכור לכם את הביטוח, הוא צריך להאמין שהחברה לא תפשוט את הרגל. כל עוד האירוע לא קרה - נהנה מוכר הביטוח מזרם הכנסות, בלי שהשקיע דבר".
שוק ה-CDS שמכר ביטוח על אגח"ים, תפח לסכום כולל של 45 טריליון דולר, כסף קל שבא "בלי להשקיע דבר". מתברר ש"בר סטרנס" החזיק "ביטוחים" בסכום של 2.5 טריליון דולר, ומשמעות הדבר היא שללא תמיכתו של הבנק הפדראלי, כל אותם משקיעים ובנקים אשר קנו CDS היו נשארים עם הפסדים כספיים אדירים. ההפסדים היו גורמים לבהלה בשוק, כאשר כל צד דורש את ההחזר על ה"ביטוחים" מהבנקים המבטחים, מה שהיה מביא לקריסה פיננסית מוחלטת.

משבר האמון הגדול

הנפילה הגדולה של הבנקים עקב משבר המשכנתאות גרמה לצמצום ניכר באשראי. הבנקים, אשר נהגו ללוות זה לזה, הפסיקו לעשות זאת, שכן אף בנק לא יכול להיות בטוח באשר לשיעור החובות של הבנק הלווה, ועד כמה הוא מעורב בהשקעות מפוקפקות כמו אג"ח מגובות משכנתא. בחוגים הפיננסיים מסתובבות שמועות על בנקים חדלי פרעון, וכל יום מודיע בנק אחר על מחיקות סכומים של מיליארדי דולרים. חברות ביטוח אשר ערבו לאג"ח של השלטון המקומי, אשר גייס באמצעותן כסף מהציבור, אינן יכולות לעשות זאת עוד, עקב מעורבותן במשבר. כתוצאה מכך, השלטון המקומי אינו יכול לגייס כסף מהציבור ופרוייקטים רבים מוקפאים. ממדיו של משבר האמון הזה הולכים ומתבררים כהרבה יותר רחבים ויסודיים, והוא פוגע בכל המערכת הכלכלית.

המשבר העכשווי הוא המשך של סדרת משברים שראשיתה בשנת 1987 שהאחרון שבה היה נפילת מניות ההיי טק בבורסת הנאסד"ק בשנת 2000. אז איבדו אלפי עובדים את הפנסיה שלהם, שהיתה מושקעת במניות של חברות כמו אנרון, איי.או.אל, וחברות טכנולוגיה אחרות שפשטו את הרגל. משבר הנאסד"ק חשף את העובדה שהמנהלים של אותן חברות מעלו באמון הצבור, שיקרו לו ו"בישלו" את ספרי החשבונות של החברות שלהם. חברות חשובות של ראיית חשבון וגם אנליסטים בבנקים להשקעות שיקרו ביודעין לציבור, וחלקם הועמד למשפט. הציבור איבד את אמונו בבורסה.

למרות זאת, שום לקח לא נלמד. מאז המשבר ההוא, צצו בכל מקום קרנות גידור, ואיתם גדל היקף המסחר בניירות ערך עד שהגיע לסכומים מפחידים ממש. אי-האמון העכשווי נובע מהעובדה שאף אחד לא ממש מבין איך פועלות אותן קרנות גידור, ואיך עובדים אותם "מכשירים פיננסים" בעלי שמות מוזרים כמו CDO ,CDS, SIV, אשר עד לא מזמן לא היו ידועים לצבור כלל. אי-ההבנה בטיבו של מסחר זה, המנוהל על ידי בוגרי אוניברסיטאות כמו הארוורד ואם.איי.טי, יוצר פחד מהלא-נודע. גאוני המתמטיקה האלה, ובראשם מקבלי פרס נובל בכלכלה, יצרו סביבם את הרושם שהמודלים שלהם אינם יכולים לטעות. כך הם משכו מיליונרים להשקיע בקרנות אשר הימרו בסכומי עתק באמצעות המכשירים הפיננסיים שהמציאו.
הטענה המקובלת שהשווקים מתקנים את עצמם ושבפרספקטיבה של הזמן הם פועלים על פי חוקיות מתמטית מדויקת, נמצאה מוטעית. אנליסטים כדוגמת אייבי כהן מבנק ההשקעות גולדמן זקס הוכחו כבעלי אינטרסים וכשקרנים, והגאונים וזוכי פרס נובל הוכחו כרמאים אשר הימרו בצורה חסרת אחריות שגרמה להפלת בנקים וקרנות ביטוח. לא נשאר למעשה על מי לסמוך. אין היום מי שיכול באמת לנבא את עתיד הבורסה ולהבטיח למשקיעים רווחים בטוחים על פי מודלים מדויקים, או את הצמיחה האינסופית של הכלכלה החדשה.

למעשה, כל מה שנותר לציבור הוא לסמוך על הפוליטיקאים. אלא שגם במקרה זה, קיימת בעיה גדולה מאין כמוה. מאז קלינטון, שרי האוצר באמריקה, כולל שר האוצר הנוכחי, באים מתחום הפיננסים, בעיקר מבנקים להשקעות גדולים כמו גולדמן זקס. משם הם נכנסים לתפקידים ציבוריים, ושוב חוזרים לבנקים, שבהם הם ממונים לדירקטורים עם משכורות עתק. ברור שאין להם כל תמריץ להגביל את הבנקים האלה באמצעות חקיקה ופיקוח. הבנקים להשקעות וגם הבורסות של וול סטריט הם מגדולי התורמים לפוליטיקאים, ואין פלא שהאחרונים משרתים יותר את ההון הגדול ופחות את האינטרס של האזרח הקטן.

בחזרה אל שנות השלושים

בן ברננקי, נגיד הבנק הפדראלי הנוכחי, נחשב כמומחה למשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים, ועל כן הפך להיות התקווה הגדולה של המשק האמריקאי, אולי הגורם האחרון שהאזרחים האמריקאים רוחשים כלפיו אמון. החלטותיו האחרונות להזרים סכומי עתק לשוק ולפתוח את קווי האשראי כדי להציל את הבנקים מחוסר נזילות ולמנוע פניקה ציבורית שתוביל למשיכת פיקדונות על ידי הציבור, מראות כי ברננקי אכן הפנים את לקחי משבר שנות השלושים ופועל כדי לקטוע את המשבר הנוכחי בעודו באיבו. אולם יש המפקפקים ביעילות צעדיו של ברננקי, וגורסים שהזרמת אשראי זול לא תפתור אותו, אלא היא מסיגה את אמריקה שבע שנים אחורה, כאשר האשראי הזול זירז השקעות ספקולטיביות.

האמת היא שאין בידיו של נגיד הבנק הפדראלי כלים יעילים לטפל במשבר. מזה זמן רב, הרבה לפני שהמשבר הנוכחי פרץ ועוד לפני המשבר של שנת 2000, הזהירו כלכלנים רבים, וביניהם ג'וזף סטיגליץ, מאופיה הספקולטיבי של הכלכלה. הם הצביעו על כך שמרבית ההשקעות אינן מופנות אל המגזר היצרני, אלא אל ההימורים בבורסה, למשל המשחק בהפרשי המטבע, האג"ח וחוזים עתידיים. לאלה נוספו לאחרונה המכשירים הפיננסיים שהוזכרו לעיל, אשר משכו לתוך המערכת סכומי עתק מכל העולם. הכסף המתגלגל בידי קרנות הגידור והבנקים להשקעות גדול בהרבה מהסכומים שבידי הבנקים המרכזיים, אשר אמורים להציל את המוסדות הפיננסיים האלה מקריסה.

יתר על כן, המשבר הנוכחי נלווה לבעיות מבניות של המשק האמריקאי, שנולדו בעיקר בעקבות המהפכה שהנהיג רייגן, שהסירה את הפיקוח מעל הבורסה, ועמה הסירה גם את כל המגבלות מחברות אשר העדיפו את הרווחיות שלהן על פני עקרון התעסוקה והרווחה של החברה האמריקאית. החברות האמריקאיות העבירו קווי ייצור לסין, וכך נוצר מצב מוזר: ארצות הברית, שכוחה של כלכלתה נשען על יצוא, הפכה ליבואנית מספר אחת בעולם. מצב זה הביא לגרעון ענק במאזן התשלומים, אשר גורם כיום לנפילה הגדולה בערך הדולר. אמריקה הפכה להיות הלווה הגדול של העולם, כאשר סין, יפן וערב הסעודית מממנות את החוב האמריקאי.

גם שוק העבודה האמריקאי השתנה בעקבות הגירתם של המפעלים לאסיה. כוחה של העבודה המאורגנת ירד, ואיתה רמת המשכורות. לכן הונהגה שיטת האשראי שבה משתמשת המדינה כדי לממן את היבוא, גם בשוק הפנימי. האזרח האמריקאי הורגל לצרוך על בסיס אשראי גם דירות, מכוניות, לימודים, טיפולים רפואיים, לא רק מוצרים חשמליים. כל האשראי הזה, שהוא למעשה הלוואות, הפך לאג"ח הנסחרות בין קרנות הגידור ובנקים להשקעות, בתקווה שהצריכה הפרטית תמיד תעלה, ואיתה האשראי הניתן לאזרח ביד חופשית.

הרווחיות הגדולה של קרנות הגידור מאתגרת את מגזרי היצור השונים. שום מפעל או חברה אינם יכולים להתחרות עם רווחי הבנקים, ועל מנת למשוך משקיעים פונים המעסיקים לחיפוש שיטות להכביד את העול על העובדים ולהוזיל את ההוצאות. מקומו של היצור בכלכלה הולך ומצטמצם, הרווחיות שלו יורדת, ועל כן המיתון אורב תמיד בפתח. האשראי הזול היה האחראי העיקרי לצמיחה, כאשר התרחבות הצריכה הפרטית נשענה על כרטיסי האשראי, דבר שלווה בעלייה הגדולה במחירי הנדל"ן. על פי השיטה האמריקאית, אדם אשר בחזקתו דירה או ששילם חלק מהמשכנתא שלו, יכול היה לקחת הלוואה נוספת בסכום של ערך הדירה, פחות חובו על המשכנתא. ככל שעלה ערך הדירה שלו וחובו למשכנתא ירד, כך יכול היה לקחת הלוואה גדולה יותר כדי לממן את הצריכה שלו. החגיגה הזאת נגמרה עכשיו.

המשבר הנוכחי מקיף את הגלובוס כולו. המכשירים הפיננסיים המתוחכמים נעים במהירות האינטרנט ואינם יודעים גבולות. אגרות החוב הממשלתיות של איטליה, גרמניה, ארצות הברית, רוסיה וישראל, הן כלים בלוח המשחק של קרנות הגידור ומחלקות המסחר בבנקים להשקעות. המטבעות והסחורות, החל בנפט וכלה בחיטה, הפכו לחוזים עתידיים מסובכים, ונפלו בידי אלה שמשחקים בלחם של העולם. עליה של שבריר האחוז במחיר אחת הסחורות מתורגם מיידית לרווח של מיליארדים בצד אחד של דלפקי המסחר, וירידה של אותה סחורה מתורגמת אף היא לרווח של מיליארדים בצד האחר. מרוויחים כאשר הערכים עולים וגם כאשר הם יורדים, ככה "מגדרים" סיכונים, ככה לא מפסידים לעולם.

האם זה סופה של השיטה הקפיטליסטית?

כלכלנים ומעצבי דעת קהל בארץ ובעולם שמבקרים את השיטה הנוכחית, יודעים להזהיר מפני פגמיה, ואין כמוהם לגלות את חסרונותיה. המבקרים מתחלקים לשני סוגים: אלה התומכים בכלכלת השוק, ואלה הרוצים לחזור למדיניות הניו-דיל של רוזוולט, עם יותר פיקוח על הבורסה, כדי למנוע את קריסת המערכת הכלכלית כולה. הראשונים סומכים על תבונתו הנצחית של השוק, בעוד האחרונים גורסים שהקפיטליזם הוא בוגדני ובלתי צפוי ויש ליצור כלים לפיקוח שיימנעו את נפילתו. ייתכן ששני הצדדים צודקים, וייתכן שאף אחד מהם לא.

ננסה להסביר מדוע. אחד הנאשמים הראשיים במשבר הנוכחי הוא נגיד הבנק הפדראלי הקודם, אלן גרינספן, שנחשב עד לא מכבר לגורו של כלכלת השוק. גרינספן הוא מי שמנע בתקיפות כל פיקוח על הבנקים להשקעות, ואף קידם חקיקה אשר תשחרר את ידיהם לגמרי. גרינספן הבין שהשיטה הקיימת מושכת כמויות אדירות של הון לתוך השוק, יוצרת רווחים גדולים, ויש בכוחה להזרים אשראי בלתי מוגבל כדי לשמן את גלגלי הכלכלה. לשיטתו, כל ניסיון לרסן את ההון יביא להאטה בהשקעות, ואז לא יהיה כדאי להשקיע בבורסה וההון פשוט ישבות.

חשוב להבין שמה שכונה "המהפכה של רייגן" היה תגובה למשבר כלכלי עמוק שהתפרס על פני כל שנות השבעים, כאשר נוצרה סטגפלציה. ארצות הברית סבלה בעשור זה ממצב של עליה דו ספרתית באינפלציה בשילוב עם אבטלה גבוהה. מציאות זו הושפעה מהחלטת בעלי ההון להכריז על שביתה, בניסיון לכפות על הממשל לשנות את מדיניות הרווחה שאותה נדרשו לממן על חשבון רווחיהם. ארצות הברית פיגרה אחרי יפן והיה צורך לשנות כיוון. השיטה אותה הנהיג רוזוולט מיצתה את עצמה. היא עבדה כל עוד אמריקה שלטה ללא מתחרים בעולם, אולם ברגע שאירופה ויפן השתקמו, נוצרה תחרות והמשק האמריקאי הפסיק להיות המוביל.

כתוצאה מכך, אין כיום כוח פוליטי המסוגל להחזיר את הגלגל אחורה. אין אף פוליטיקאי אמריקאי שמסוגל להשתחרר מכבלי התרומות הזורמות מוול סטריט, אין תעשיין שיכול להיגמל מכוח העבודה הזול בסין, אין חברה שמוכנה להחזיר את קווי היצור הביתה, ואין מי שיכול לחזור ולחסוך כדי לממן את הצריכה שלו. למעשה, אין דרך חזרה, אך אין גם דרך קדימה. כי לאחר שחברות ההיי טק הכזיבו, פנה ההון לשחק עם האשראי עצמו, ולאחר שזה הכזיב, לא נותר עוד הרבה מקום לספקולציה.
העולם כולו רועד, כי משבר האשראי הוא למעשה משבר שמוביל בהכרח למיתון. אין כלכלה ללא אשראי ואין אשראי אם לא קיים אמון בין הציבור לבין הבנקים, בין הבנקים לבין החברות ובין הבנקים לבין עצמם. האמון הזה הולך ואוזל, הוא נגרס בגלגלי כלכלת השוק אשר התחילה בגריסתם של העובדים, המשיכה בניצולם על ידי שיטת כרטיסי האשראי, בלעה את חסכונות הפנסיה בזמן נפילת הבורסה ב-2000, והיום היא פשוט בולעת את עצמה ומבקשת מהמדינה שתבוא לעזרתה.

השיטה הכלכלית הנוכחית פשטה את הרגל. הבעיה אינה נעוצה בבנק ההשקעות בר סטרנס, אלא בשיטה שיצרה את בר סטרנס. הכלכלה הגלובלית שאותה יצר הקפיטליזם המפותח הפכה להיות הקברן שלו. היא פשוט רחבה מדי, גדולה מדי ומשולבת מדי מכדי שתנוהל על אותו בסיס צר שמאפיין את השיטה הקפיטליסטית - לקנות בזול ולמכור ביוקר כדי לגזור קופון. מתברר שהשאיפה לרווח אינה מבטיחה חופש ודמוקרטיה, ובנוסף היא גם לא מצליחה להבטיח תנאי קיום מינימלי. הצרכים הבסיסיים של האנושות - חינוך, בריאות, דיור, עבודה ואף אמנות הפכו מקור לרווחים. הכול נמדד ברווחיות שלו ומה שלא רווחי נזנח.

השיטה הקפיטליסטית שיכללה את עצמה, והביאה לחידושים מפליגים. היא אכן היתה מהפכנית בכל תחום, איחדה את עולם ושינתה את פניו, אולם היא עצמה נשארה שבויה בידי הרווח כקנה מידה יחיד של הצלחה. אכן, אנו מתקרבים אל תקופת שנות השלושים, אל אותו משבר ענקי אשר שינה את פני האנושות וגרם למלחמת עולם. אז כמו היום, הפאשיזם מסתתר בקרן זווית, אולם החברה האנושית עדיין זוכרת את הזוועות שלו. אין כיום פתרון בתוך השיטה עצמה, ועל כן לא תהיה ברירה אלא להתאים את המחשבה האנושית, את פילוסופיית החיים ואת הפוליטיקה אל הזמנים החדשים. בפרפרזה למשפט שהביא לניצחונו של קלינטון "זה הכלכלה, טיפש", ניתן לומר את המשפט הבא: "זה לא הכלכלה, טיפש, זו השיטה עצמה".


www.etgar.info/he/article__215/������������_������������_����_����������_������������_������������
19.11.2017, 21:11