גליון 25, יוני 2008

מלחמת מעמדות

הפועלים המצרים מציבים אג'נדה חדשה

מאת אסמא אגבארייה
מילות מפתח: אבטלה, איגוד מקצועי, העולם הערבי


אל-מחאלא אל-כוברא, 7 באפריל 2008, מפגינים מחוץ לתחנת משטרה תובעים את שיחרורם של 150 עצורים, ביניהם ילדים רבים שנעצרו במהלך הפגנת הפועלים. צילום: פר ביורקלנד

הדרך משדה התעופה הישן אל בית המלון חושפת תמונה: בניינים חדשים מסתירים מבנים ישנים, צפופים, כמעט קורסים. מכוניות ישנות ממשיכות לקרטע על הכביש בכוח האינרציה ומכוניות מפוארות חוצות אותן בהתנשאות. שלטי חוצות ענקיים מפרסמים תאגידים בינלאומיים. כל אלו דרים בכפיפה אחת עם מסגדים היסטוריים בעלי ארכיטקטורה מדהימה ביופייה, עדות לזמנים היסטוריים אחרים שבהם היתה מצרים מרכז אסלאמי תרבותי ולא עוד מדינת עולם שלישי, מדינה שבה תאגידים מכל רחבי העולם נוהרים לנצל את כוח הידיים הזול שלה. זה היה המפגש הראשון שלי עם קהיר - אהבה ממבט ראשון.

לא היה זה טיול תיירותי. מה שהביא אותי ואת עמיתתי סאמיה נאסר למצרים היה גלי השביתות במפעלי הטכסטיל שהחלו בעיר "אל-מחלא אל-כוברא", פרצו בדצמבר 2006 והם מזעזעים את משטרו של חוסני מובארק. ב- 2007 התחוללו 580 שביתות והפגנות בהן היו מעורבים בין 300,000 ל-500,000 עובדים. בשנת 2008 אנו צפויים לעלייה בהיקף המאבק בשל העליות במחירי המזון.

"אל-מחלא אל-כוברא" היא עיר תעשייתית ובה כ-500,000 תושבים. העיר שוכנת בדלתת הנילוס צפונית לקהיר ומרכזת את מרבית מפעלי הטכסטיל במדינה. המפעל המוביל את מאבקי הפועלים במצרים נקרא Misr weaving and spinning company . הוא נוסד בשנת 1927 והוא מעסיק 27,000 פועלים. כיום, נחשב המפעל לאחד מהגדולים בעולם. מאז דצמבר 2006, הפועלים האלו ובתוכם נשים רבות, מחוללים גלי שביתות בעלי אופי מיליטנטי. אף אחת מהשביתות לא היו "חוקיות". אחת מהגדולות שבהן התרחשה בספטמבר 2007, כשהשתלטו על המפעל ודרשו מההנהלה לקבל בונוסים שהובטחו להם מאז דצמבר 2006. דרישה נוספת של הפועלים היתה לקבל את חלקם ברווחי המפעל בסך כולל של 200 מיליון לירות מצריות. הם דרשו את פיטוריו של המנכ"ל, כמו גם הסכמה לבחירות חדשות של ועד העובדים משום שלטענתם, תוצאות הבחירות שנערכו בנובמבר 2006 זויפו. דרישתם נענתה באופן חלקי: הפועלים קיבלו את הבונוסים המגיעים להם, המנכ"ל הושעה והועמד לחקירה באשמת שחיתות, אולם תביעתם בעניין העלאת השכר וקיום בחירות חדשות לא נענו.

מצרים מונה 40 מליון תושבים. יותר מ- 40% מהם חיים מתחת לקו העוני. היכן בדיוק נמתח הקו? האו"ם קבע רצפה של 2 דולר ליום, כך שעליות המחירים חורצות מכת מוות למיליונים. הפועלים בעיר אל-מחלא הובילו את התגובה לעליות המחירים עליות ששחקו עד דק את שכרם המגוחך ממילא, כך שהוחלט על שביתה שמועדה נקבע ל-6 באפריל.

כאות סולידאריות עם פועלי הטכסטיל, הוציאה קבוצה של 70,000 צעירים מצריים הגולשים באתר החברים "פייס בוק", קריאה לציבור הרחב: "הישארו בבית" ב-6 לאפריל. ואכן, באותו היום, רחובות קהיר היו שקטים. מפלגות שונות ניסו לרכוב על גלי הקמפיין ולהכריז על שביתה כללית ואפילו על מרי אזרחי. הפועלים עצמם התנערו מקריאות אלה.

המשטרה חזתה את הצפוי ואנשיה נכנסו לעיר שלושה ימים קודם לכן. הם תפסו את המפעלים "הבעייתיים", ליוו את הפועלים למכונותיהם ואיימו במעצר על מי שלא יעבוד. באותו זמן, הציע המשטר גזר לשובתים בדמוי "הבטחות" להעלאות בשכר. במצב הזה נאלצו הפועלים לדחות את השביתה. אולם, דיכוי השביתה לא מנע את העימותים, ובשעות אחר הצהריים של ה-6 באפריל פרצו ההפגנות. מספר המפגינים הגיע ל20,000 או יותר. ביניהם נראו פועלים ומשפחותיהם, מובטלים, ואנשים שחיכו בתורים ללחם. תוצאות ההפגנה: שלושה מפגינים נהרגו מפגיעות השוטרים, עשרות נפצעו ומאות נעצרו.


קהיר, אפריל 2008, משמאל לימין: סאמיה נאסר ואסמא אגבארייה זחאלקה מעמותת מען עם סאבר ברקאת ומחמד עבד אל-סלאם

אנחנו הגענו לקהיר כשבועיים לאחר ה-6 באפריל. המצב באל-מחלא היה עדיין מתוח, המשטרה הסתובבה בכל פינה ולא ניתן היה להיפגש עם הפועלים. בכל זאת, הצלחנו להיפגש עם אחדים מהם ועם מנהיגים, פעילים פוליטיים וחברי איגודים מקצועיים בקהיר, בניסיון להבין את המשמעות וההשלכות של תנועת הפועלים החדשה שצמחה.

מקורן של שביתות הפועלים הוא בצלילתה של מצרים אל תוך תהליך הגלובליזציה. בתחילת 1991 חתמה המדינה על הסכם עם IMF עם הבנק העולמי, כך שנפתח תהליך הפרטה של בתי חרושת, בנקים בתי מלון ואפילו בתי מסחר. הכלכלה המצרית ותעשיית הכותנה והטכסטיל היו שייכת למגזר הציבורי, ירושה מימיו של גמאל עבד אל נאצר. ניסיונות ההפרטה שהחלו בין השנים 1991 ו- 2002 היו הססניים ואף הוקפאו בשנים 2002 עד 2004. אז, מינה מובארק את אחמד נזיף לראשות הממשלה. הדבר נתן דחיפה עצומה למכונת ההפרטה: בשנה הראשונה לכהונתו הפריט נזיף 17 מפעלים.

למרות זאת, תעשיית הכותנה והטקסטיל שייכת ברובה, עדיין, לסקטור הציבורי. מפעל הטכסטיל,WSCM טרם הופרט, אך החשש מהפרטות ופיטורים עודנו קיים והוא יוצר עצבנות בקרב הפועלים. בנוסף לכך, המחאה מתרכזת סביב נושאים אחרים שהעיקריים בהם נוגעים למשכורות הנמוכות, להבטחות הבלתי ממומשות לבונוסים, (שרק באמצעותם מצליחים הפועלים להעלות אוכל על השולחן), להעלאת מחירי הלחם ומצרכי היסוד וכן ביקורת גוברת על שתוף הפעולה שבין ועד העובדים של המפעל השייך לאיגוד המקצועי Egyptian Trade Union Federation (ETUF) ובין מפלגת השלטון של מובארק National Democratic Party (NDP).
מתקיימים ניסיונות אמיצים להקים ועדים אלטרנטיביים בתוך המפעלים. אם ניקח למשל את נושא המשכורות, פועל במתפרת MWSC, מרוויח 80 דולר לחודש עם בונוסים, שעות נוספות ו"שיתוף ברווחים". מכיוון שהאו"ם מגדיר עוני כהכנסה של 2 דולר ליום לאדם, ופועל מצרי צריך להאכיל בממוצע 3.7 נפשות, אזי ההכנסה לנפש למי שמרוויח 80 דולר היא בעצם 0.72 דולר לאדם ליום. צריך להגיע ל-224 דולר כדי להרים את הראש מעל קו העוני. 28% מהעובדים במצרים מועסקים במגזר הציבורי (6 מתוך 22 מליון) וההכנסות בו (כמו גם במרבית המגזר הפרטי) הן הרבה מתחת ל-224 דולר.

שמענו גם על רופאים שצריכים להשלים את הכנסתם בלילות כנהגי מוניות. עד היום פועלים שתקו הן בגלל דיכוי החירויות במשטרו של מובארק והאסור על התארגנות מחוץ לאחוד הרשמי והן בגלל האילוץ להעדיף את הקביעות בעבודה על אי הוודאות של המפעלים המופרטים. אבל, עליית מחירי המזון הבסיסי לא השאירה מקום להבלגה. מחיר הלחם והגרעינים עלה ב-48%, פירות וירקות ב-20% ועופות ב-146% (!)

בין המנהיגים שפגשנו היו חברים ב"ועדת התיאום לזכויות ולחירויות האגוד מקצועיות והפועליות" Workers’ Coordination Committee ועדה זו היא ועדה של ארגוני שמאל המספקת ייעוץ והדרכה לפועלים בשביתותיהם. פגשנו גם אנשי מפלגת "אל-תג'מוע", מפלגת אל-כראמה הנאצריסטית, "ועד הסולידריות עם האיכרים למען רפורמה אגררית", "רופאים ללא זכויות", מהנדסים נגד הדיכוי ואחרים.
לא אסתיר את התרגשותנו כאשר ישבו מולנו ותיקי מנהיגי השמאל שהשיבו לשאלותינו הרבות בצניעות ובסבלנות רבה. עלא כמאל, פעיל קומוניסטי צעיר שהתנדב לארגן את מפגשינו נדהם לגלות שיש בכלל היענות לפגוש אותנו. במצרים אין זה דבר של מה בכך. הרי אנחנו ייצגנו את מפלגת דע"ם ועמותת מען שבהן פועלים זה לצד זה ערבים ויהודים. בעשור האחרון חרגה "התנועה נגד הנורמליזציה" מכל פרופורציה והחלה להחרים אפילו ערבים החיים בישראל. היא שמה את כל מי שחי בישראל באותו מחנה עם הציונות - יהודים וערבים כאחד - רק גלל הפספורט הישראלי שברשותם.

צלה של אוירה זאת לא נסתר מעינינו כבר במפגש הראשון. כאשר הצהרנו שהגענו כדי להביע סולידאריות עם פועלי מצרים, אמר לי אחד מותיקי השמאל, שביקש לא להזדהות: "לא תהיה זאת משימה קלה. אני קומוניסט ואינטרנציונליסט. אשמח לשוחח עמכם אבל לא בטוח שלאחרים יהיה זה קל. האלימות שמפעילה ישראל לאחרונה, והשיח הלאומי והאסלאמי הגובר, יצרו בלבול בשורות השמאל. בעבר היינו יותר חדים ומדויקים, היינו מבחינים בין ציונות ליהדות, אך היום המצב השתנה".
למרות המשקעים השונים, הקרח נשבר מהר מאוד, כי המכנה המשותף גבר. זה לא מקרי: התעוררות הפועלים כפתה שיח חדש ומאחד.

מצאנו הסכמה אופטימית שהמאבקים שהחלו באלמחלא, המתפשטים למגזרים חדשים, מניחים את היסודות לתנועת אגוד מקצועי חדשה. מצרים, כך נאמר לנו, עוברת חבלי לידה לקראת הקמתה של תנועה חברתית ופועלית חדשה.
תנועת הפועלים הזו היא ספונטנית. היא מתאגדת סביב תביעות קונקרטיות להשגת זכויות כלכליות כמו העלאת השכר וחופש ההתאגדות והיא מולידה מתוכה את מנהיגיה הטבעיים. היא לא נשלטת בידי אף אחד מהכוחות הפוליטיים הקיימים, גם לא השמאליים.

שיח חדש

המנהיג הבולט בוועדת התיאום, סאבר ברכאת, אמר לנו: "תוצאות מדיניות ההפרטה היו הרסניות כלפי העובדים והעניים. בין השנים 1996-2006 הוצאו בכפיה 750 אלף פועלים לפנסיה מוקדמת, תמורת סכום חד פעמי של 20-30 אלף לירות (3,700,-5,500 דולר). מסוף שנות התשעים החלו אפילו להחזיר לפאודלים אדמות שהופקעו בימי נאצר. בין 2003-2005 גורשו רבים מהפלאחים העניים מאדמותיהם, משום שלא יכלו לעמוד בתשלומים שונים ונותרו ללא פרנסה. בלית ברירה, הם החלו לפקוד את הערים הגדולות, לחיות בשוליהן, מה שהוסיף לאבטלה ולסבל".

ההפרטה היתה בומרנג משום שהפועלים חשו כי אין להם מה להפסיד ולכן, נשבר מחסום הפחד מן המשטר. חמדי חוסיין, אחד ממנהיגי הפועלים באלמחלא, נפגש איתנו בקהיר. הוא אמר לנו: "אפשר לומר שמאז 1994 ועד דצמבר 2006 תנועת הפועלים קפאה. בכל אותה תקופה לא צמחו קאדרים עם מודעות פוליטית וארגונית שיהיו מסוגלים לארגן שביתה. אבל הכל השתנה בדצמבר 2006. נוצרה תופעה חדשה של פועלים מיליטנטים אבל חסרי רקע פוליטי. גם נשים בלטו בתוכם. בדרך כלל, הם אינם שייכים לכל ארגון או מפלגה פוליטית כך שהיה צורך להתחיל מחדש: לייסד ועדי עובדים פעילים במטרה לחנך את העובדים, לקיים הרצאות ואף לארגן קורסים למנהיגים".

ברכאת מוסיף: "מאז תחילת שנות ה-2000 התחלנו לחשוב על הקמת איגודים מקצועיים עצמאיים. "ועדת התיאום" (בערבית, "אל-לג'נה אל- תנסיקייה") היא תרגום מסוים של רעיון זה. היא נוסדה ב-2001, הרבה לפני גל השביתות. אני אישית עזבתי את איגוד הפלדה לאחר שמונה שנים שבמהלכן כיהנתי כמזכ"ל האיגוד. הגעתי למסקנה שאין לאיגודים האלה תקנה. העלנו סיסמא למען בניית איגודים דמוקרטיים עצמאיים ממפלגת השלטון, מבעלי העסקים ומכל המפלגות הפוליטיות. יחד עם זאת, ברור לנו שהאגוד יצטרך להתמודד גם עם הבעיות של העדר חופש הביטוי".

תנועת הפועלים כפתה המציאות המצרית שיח פוליטי חדש. עיקר המאבק על השלטון התמקד בין משטרו של מובארק לאחים המוסלמים, לכן, מה ששלט בכיפה היה השיח הלאומני והאסלאמי. שמענו על דיכוי סופרים ליברלים ועל מהומות בנושא הרעלה. עכשיו אפשר לומר כי נפל דבר. מאז שהרימו הפועלים את ראשיהם, אי אפשר יותר להתעלם מהם. הם שמו את עצמם על המפה ובכל הכוח.
החשיבות של תנועת הפועלים החדשה שהחלה להתגבש מאז 2006 היא בכך שהיא מנערת את כל הכוחות הפוליטיים הקיימים וחושפת את מהותם. החל במשטר של מובארק, האחים המוסלמים וכלה בכוחות השמאל על כל הסתעפויותיו. מעמד הפועלים כפה אג'נדה חברתית חדשה, ושם אותה במרכז השיח הציבורי.
עד כה, הכוחות הפוליטיים היו כפופים למשוואה "המשטר מול האחים המוסלמים". המשוואה הזאת כבלה את ידי השמאל המסורתי, כמו למשל מפלגת אל תגאמוע, שחששה להימצא באופוזיציה, בצד אחד עם האחים המוסלמים ומצאה את עצמה, מניה וביה, תומכת בשלטון של מובארק שמדכא את העם.

תנועת "כפאיה" (די!), הליברלית, קראה תיגר בשנת 2004 על המשוואה הזאת ויצאה בהפגנות נגד שלטון היחיד של מובארק. התנועה דעכה ככל שדעך הלחץ האמריקאי על מובארק לדמוקרטיזציה. "כפאיה" שיקפה שכבות זעיר בורגניות ואינטלקטואלים שתבעו בעיקר זכויות פוליטיות. הנושא החברתי כלכלי אינו באג'נדה שלה, ולכן היא לא היתה מחוברת למצוקות היום יום של האוכלוסייה.
היתרון של תנועת הפועלים הנוכחית הוא בכך שתביעותיה לפרנסה הוגנת ולזכות ההתארגנות והבעת הדעה החופשית, יש בהן כדי לאחד את כל השכבות החברתיות לא על בסיס אג'נדה דתית, אלא על אג'נדה דמוקרטית רחבה. היא מתאימה לפועלים, לפקידים, לרופאים, למהנדסים, ולכל שכבות העם המתמודדות בד בבד עם השלכותיה ההרסניות של מדיניות ההפרטה ועם שלילת החירויות הדמוקרטיות.
זה בדיוק מה שמפחיד את המשטר של מובארק לכן הוא גייס את כל כוחותיו לטובת דיכוי תנועת הפועלים. הוא מבין ש"אל-מחלא אל-כוברא" הפכה לסמל המייצג את כל מצרים. זו הסיבה שתגובתו היתה קשה ומרה. אך יחד עם זאת, בשאיפתו להיאחז בשלטון, מובארק לא יכול להתעלם מהאירועים ונאלץ לשנות את השיח שלו ולהתייחס שוב ושוב למצב הכלכלי. עד כמה הוא מודאג ממרי הפועלים תעיד העובדה שביום האחד במאי הוא הכריז על העלאת השכר ב-30%.
גם האחים המוסלמים הופתעו מעוצמת התנועה. לאחר שניסו לגמד את אירועי ה-6 באפריל ואף הצהירו כי לא ישתתפו בשביתה, הם נאלצו לחזור בהם ואף לטעון כי הם הם המנהיגים של תנועות הפועלים.

הפועלים רואים בגלובליזציה בעיה כלכלית ופוליטית, בעוד שהאחים המוסלמים רואים אותה מהפריזמה האידיאולוגית, כבעיה תרבותית. הגלובליזציה "רעה" לא משום שהיא מפריטה ומרוששת את העובדים אלא משום שהיא מייצגת את המערב, את הכפירה ואת המתירנות האסורה באסלאם.

מסיבה זאת בדיוק, מעדיף המשטר את הקיצוניות של האחים המוסלמים ואת תפיסתם הדתית והעדתית. זו, אינה מאיימת על אושיות המשטר הכלכלי וגם אין היא מסוגלת לאחד את כל העם מאחוריה. בנוסף לכך, היא תנועה אנטי-דמוקרטית בעליל ואין היא מציגה אלטרנטיבה למשטר הקפיטליסטי ולהפרטה. יתר על כן, המשטר משתמש באחים המוסלמים כדי להפחיד את האנשים מפני המערב ומערכיו כשהדמוקרטיה היא אחת מהם.

תנועת האחים המוסלמים, המקדשת את הסדר הכלכלי הקיים, נתפסת בעיני הפועלים כחלק מהבעיה. בשיר סאקר, נציג מ"ועד הסולידריות עם האיכרים" אומר לנו: "הם עם המעסיקים נגד העובדים ועם הפאודלים נגד האיכרים. התעמולה שלהם משחקת תפקיד שגורם לדה-מורליזציה בקרב תנועת ההתנגדות של האיכרים".

הזדמנות לשמאל

ההתעוררות הפועלית הפתיעה לא רק את המשטר אלא גם את תנועות השמאל השונות. השמאל במצרים כולל קשת רחבה של נאצריסטים לאומיים וארגונים סוציאליסטים על גווניהם השונים. הם פעלו מאחורי הקלעים אך ככוח מאורגן הם נעדרו מהזירה. המעניין היה שאף אחד מארגוני השמאל שנפגשנו עמו לא הכחיש זאת, להיפך.

המפלגה הקומוניסטית במצרים איננה חוקית, אבל לפני 30 שנה אנואר סאדאת הקים מפלגה בשם אל-תג'מוע והודיע לשמאל שמפלגה זו תהיה "שלהם". ללגאליות הזאת היה מחיר. השמאל הקומוניסטי ההיסטורי העדיף את הלגאליות החלקית בחסות השלטון שאיפשר לו לפעול בתוך ה"תג'מוע", על פני בניית מפלגה שמאלית אופוזיציונית. במשך שלושים שנות קיומה המפלגה הפכה להיות פחות ופחות אטרקטיבית ורלבנטית בעיני הצבור, דבר שהתבטא למשל בירידה האלקטורלית שלה מ-5 מושבים בשנת 2000 ל-2 בלבד ב 2005. (לשם השוואה, לאחים המוסלמים 88 מושבים ולמפלגת השלטון 311). ירידה משמעותית היתה גם בתפוצת עיתון המפלגה, "אל אהאלי", מ-120,000 ל-30,000. אבל האירועים האחרונים פותחים אופקים חדשים לתנועה שהחליטה לפעול בשני ראשים. הראש הלגאלי, הלא הוא "אל-תג'מוע" והראש הבלתי לגאלי תחת שמה של המפלגה הקומוניסטית.

בהתבוננותנו על זירת השמאל במצרים, ראינו קשת רחבה של ארגוני שמאל סוציאליסטי שבחרו להישאר מחוץ ל"אל-תג'מוע" בגלל קרבתו הרבה למשטר. אולם, בגלל העדר תנועת פועלים, נאלץ השמאל הזה שרצה להישאר רחוק מהמשטר של מובארק, לתחום את פעולתו רק לזירה ולשיח הלאומי. בשנת 2000 הוא תמך באינתיפאדה הפלסטינית, אך מהר מאוד מצא את עצמו תומך בתנועת החמאס, שאין לה ולא כלום עם תנועת שמאל מתקדמת, בטענה שהיא נחשבה למחזיקת דגל ההתנגדות.

עתה ניתן לומר שמאבק הפועלים יוצר גישה חדשה, שאינה לאומית גרידא או איסלאמית. היא מאפשרת בנייתה של אלטרנטיבה שלישית, שמאלית ואינטרנציונליסטית. מאז החלה ההתעוררות, מורגש כי הכוחות השמאליים מתאוששים וזוקפים את קומתם מחדש, מה גם שתנועת הפועלים מהווה את הסביבה הטבעית לפעולתם. כיום, תנועות השמאל פעילות בוועדת התיאום ובוועדות אחרות ומנסות לבנות מפלגות שמאל חדשות ולגליות.

ההישג החשוב ביותר של תנועת הפועלים החדשה במצרים בא לידי ביטוי בכך שהיא שמה את מעמד הפועלים על המפה, גם במישור המצרי המקומי, אך גם בעולם הערבי ובעולם בכלל. היא שברה את המשוואה "או לתמוך במשטר הלאומני או בהתנגדות האסלאמית" ויצרה שיח חדש הרחוק מהשיח הלאומני או הפונדמנטליסטי האסלאמי. היא הראתה שיכולה להיות בחירה שלישית, אלטרנטיבה לאיסלאם הפונדמנטליסטי מצד אחד ולדיקטטורות הערביות מצד שני.


www.etgar.info/he/article__243
22.09.2017, 12:09