שוטף ומתמלא: 01.01.09

מסמך

הסוציאליזם והניסיון הסובייטי

יעקב בן אפרת הוא מזכ"ל דעם – מפלגת פועלים

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: איגוד מקצועי, ארה"ב, סוציאליזם

השאיפה לסוציאליזם, שיושג על ידי ארגון מעמד הפועלים במסגרת מפלגה מהפכנית, מהווה אבן יסוד בפרוגרמה של מפלגת דעם. הסוציאליזם יושג במהפכה חברתית עמוקה שבלעדיה לא ניתן להעביר את אמצעי היצור מידי בעלי ההון לכלל החברה. המהפכה החברתית שנדרשת תהיה חייבת להתמודד עם כל חולייה של החברה המודרנית, המקדשת את הרכוש הפרטי כזכות יסוד, וכתנאי יסוד לחופש.

המשטר הפרלמנטרי ומוסדותיו: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, מהווים אמצעי לשימור שלטונה של הבורגנות על החברה, ולהגנה על האינטרסים הכלכליים שלה. השפעת ההון על השלטון, גדולה לעין שיעור מזו של דעת הקהל. במקום שתהיה ביטוי לרצון העם, הופכת המערכת הפוליטית בארצות המערב הקפיטליסטיות לצינור, דרכו מצליחים בעלי ההון לקבוע את סדר היום הציבורי. הם קונים פוליטיקאים, מממנים את המפלגות המשרתות אותם, וממליכים ומורידים שליטים. כל עוד מצליחה השיטה הזו לייצר יציבות יחסית, הופכת המשימה של שינוי מהותי בחברה לבלתי ניתנת לביצוע.
השינוי החברתי המהותי, שהוא הבסיס למהפכה החברתית, לא יתחולל בתנאים רגילים אלא במצב שבו השיטה הכלכלית-חברתית הנוכחית תגיע למשבר עמוק. במצב של משבר קיומי, יאבדו ההמונים את האמון במשטר הקיים ובנציגיו, הפערים בין עשירים ועניים יוקצנו והמשטר יאבד לחלוטין את הצדקתו המוסרית. משבר כזה יצור קונצנזוס חברתי חדש סביב הצורך לשים קץ למשטר הקודם, ולבנות במקומו משטר אלטרנטיבי. במצב של כאוס ואי ודאות, מופיעים תמיד משיחי שקר בנוסח פשיסטי, או לאומני-דתי המנסים לגייס את ההמון החרד לגורלו להרפתקאות הרסניות. הגורם שיכול לקדם אלטרנטיבה חיובית ופרוגרסיבית במציאות של משבר, המנוע של המהפכה החברתית, הוא מעמד הפועלים המאורגן באיגודים מקצועיים או במפלגות שמציגות פרוגרמה אלטרנטיבית. הפרוגרמה הסוציאליסטית הופכת בתנאים כאלו לרלוונטית יותר מתמיד.

הקונצנזוס החדש שיצוץ עם המשבר המהפכני יהיה בנוי על ההבנה שהמשטר הקפיטליסטי בצורתו הדמוקרטית הפרלמנטרית הגיע לסוף דרכו, משום שהוא אינו מסוגל לספק יותר את הצרכים הבסיסיים של החברה, כמו תעסוקה, בריאות, חינוך ודיור. ההון הגדול שוב אינו מעוניין להשקיע במגזר היצרני, שאינו מפיק עבורו את הרווח המצופה. צורות המשבר יכולות להיות שונות ממקום למקום ומזמן לזמן: מלחמות, מיתון כלכלי, תחרות פראית בין המדינות הקפיטליסטיות עצמן, עליית פשיזם ולאומנות, ועד שחיתות שמתפשטת בכל רמות השלטון הפוליטי.

עד כמה אנחנו קרובים היום למהפכה הסוציאליסטית? מה הפרוגרמה המתאימה שעלינו להציג כאלטרנטיבה למשטר הקיים? שאלות אלה מעסיקות היום את רוב המפלגות והארגונים שמאמצים את התפיסה הסוציאליסטית ופועלים בקרב מעמד הפועלים. לאף אחד אין תשובה על השאלה הראשונה, ויחד עם זאת, בהסתמך על הניסיון ההיסטורי, ניתן לקבוע שהנתונים מצביעים על כך שהמשטר הקפיטליסטי עומד בפני משבר עמוק המאיים על קיומו. הסימנים לכך ברורים עד כדי כך שגם מומחים קפיטליסטים בולטים ובעלי חברות ענק, מזהירים מהתוצאות ההרסניות של מה שמתחולל היום בכלכלה העולמית.
לפני 17 שנים חזה העולם בהתמוטטות המשטר הסוציאליסטי וניצחון הקפיטליזם. המשטר הקפיטליסטי נכנס אז לתקופת התרחבות, כשהוא נשען על המהפכה הטכנולוגית. זו איפשרה לו לאחד את השוק העולמי ולפתוח את רחבי הגלובוס להשקעות ההון. האפשרויות הבלתי מוגבלות שנפתחו, היוו מנוע ראשי ליצירת חברות חדשות וצמיחה מואצת של הסחר העולמי. אולם, תקופה זו הגיעה לקיצה. ההוכחה לכך נמצאת בצמיחה של הון ספקולטיבי, ששולט היום על הכלכלה העולמית ומוביל למשבר אחר משבר. האחרון בהם הוא משבר האשראי שפקד את שווקי העולם כולו בקיץ 2007, אשר בבסיסו הרדיפה אחר רווחים מהירים והתנהלות הרפתקנית וחסרת אחריות של בעלי ההון וקברניטי הכלכלה האמריקאית.

ההון הפיננסי הספקולטיבי אינו מעוניין בהשקעות במגזרים היצרניים, בבניית מפעלים כלכליים חדשים שיספקו מקומות עבודה. במקום זה הוא יוצר סוג של כלכלה מלאכותית שניתן להגדירה ככלכלת ההימורים: פעם במחירי המטבע, ופעם בשוק האשראי הנדל"ני. הימורי ההון אינם פוסחים גם על רכישת מוסדות בתחומים שונים, כולל מוסדות גריאטריים, ביטוחי חיים ובריאות ומפעלים וחברות מכל הסוגים. כל זאת כדי להפיק רווחים מהירים על ידי מכירתם מחדש במחיר גבוה יותר. סוג זה של פעילות פוגע באושיות הכלכלה, המאבדת את תפקידה היצרני וכן את משימתה החברתית הבסיסית - הבטחת רמת החיים של האזרחים.

מכאן עולה החיוניות של הדיון סביב האלטרנטיבה למשטר שהולך ומרחיק את עצמו מהחברה. יש מי שקורא לחזרה לעבר, למדינת הרווחה. אבל באותה עת קיימים קולות רבים במפלגות הסוציאליסטיות ומפלגות השמאל השונות, שמעלים רעיונות חדשים באשר לאופיו של המשטר הסוציאליסטי האלטרנטיבי שיוכל להבטיח את קיום החברה, ללא התופעות החברתיות השליליות של החברה הנוכחית. לכאורה הפתרון הוא פשוט: מה שנדרש הוא הפעלת הכלכלה לטובת החברה ולא לטובת ההון. חופש אינו אומר חופש לנצל. מה שנדרש הוא חלוקה צודקת של העושר שיוצרת החברה כדי שיושקע בהעלאת רמת החיים והרווחה של כלל האזרחים, שהיא יכולה להבטיח את הבסיס לחופש אמיתי. אלא שכדי להבטיח משטר מסוג חדש שיבצע משימה "פשוטה" זו, דרוש מודל פוליטי דמוקרטי שאינו בנמצא כיום. הנסיון הסובייטי, יהווה עבורנו כאן מעין מעבדה לדיון במשטר הרצוי. בהמשך המסמך נבחן ניסיון זה, ואת הלקחים שניתן להפיק ממנו באשר למשטר הפוליטי החדש שאליו אנו שואפים.

הקמת מפלגת דעם והסוציאליזם

הקמת מפלגת דעם באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת היתה קשורה ישירות להתמוטטות בריה"מ ולנסיגה שחלה בתנועה הקומוניסטית העולמית. נוצר אז חלל ריק עמוק בתנועה המהפכנית העולמית, אשר ממשיך להתקיים עד היום. בתחום הרעיוני התבטא הריק באכזבה קשה מהסוציאליזם ומהאפשרות ליישמו. המפלגות הקומוניסטיות שזוהו תמיד כעושות דברה של בריה"מ ושיטתה הפוליטית, נכנסו למצב של הלם ומבוכה, ורבות מהן ויתרו ללא דיון רציני על תפיסותיהן המהפכניות. רבים מאלו שקידשו את הדגם הסובייטי כמשטר האידיאלי, הסיקו עם נפילתו כי הסוציאליזם אינו בר ביצוע. על הזירה הפוליטית השמאלית השתלטו מפלגות סוציאל דמוקרטיות, שאימצו את הפרוגרמה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית ופעלו בשרות בעלי ההון.
מפלגת דעם הוקמה בשנת 1995 כתשובה לנסיגה הרעיונית העמוקה שהתחוללה. נצמדנו באותם ימים קשים, ימי ניצחון הקפיטליזם, לעקרונות הסוציאליסטיים במובנם המהפכני המרכסיסטי לניניסטי. באזורנו הביטוי הפוליטי הישיר לנסיגת מפלגות השמאל היה התמיכה שהן העניקו להסכם אוסלו. אנו ראינו בהסכם זה בבחינת קידוש השליטה האמריקאית-ציונית באזור וויתור מוחלט של הפלסטינים על זכויותיהם הלאומיות. הקבלה של אוסלו משולה להכרה בנצחון הקפיטליזם על הסוציאליזם והכניעה לסדר העולמי החדש שארה"ב מנסה לכפותו.

הסכם אוסלו היה ביטוי ליחסי כוחות עולמיים ואזוריים חדשים. כתוצאה מנסיגת התנועה המהפכנית נפגעו קשה התנועות לשחרור לאומי בעולם. הן איבדו את המשענת האסטרטגית שלהם בדמות בריה"מ ותנועת הפועלים. הלאומיות שהיה לה בעבר פן מהפכני, שהשתלב בחתירה לשינוי פני החברה האנושית, הפכה לתופעה פרובינציאלית, קצרת אופק וריאקציונית, שביקשה להשתלב במשטר הקפיטליסטי העולמי. מכאן, שהקמת מפלגת דעם היתה גם מעין הכרזת גירושים מ"הפרוגרמה הלאומית" שאיחדה את החברה הפלסטינית, על כל מעמדותיה, בעימות עם הכיבוש ואימפריאליזם.
היה לנו ברור שלאחר התמוטטות בריה"מ לא תוכל שום מדינת עולם שלישי להשתחרר מבלי שיתבצע שינוי מהותי במרכזים הקפיטליסטיים המפותחים. משום כך התנגדנו לדרכן של התנועות האיסלאמיות, כולל חמאס, שבחרו בדרך של מלחמת התשה נגד ארה"ב והמערב. חמאס התישה את העם הפלסטיני ויצרה פילוג עמוק בינה לבין תנועת פתח ובין הגדה המערבית ורצועת עזה. גם תנועות ג'יהאדיות אחרות, כמו אלקאעידה, פוגעות בעמים המוסלמים עצמם, כשהן טובחות יותר מוסלמים מאשר אמריקאים.

המשותף בין הגורמים שהטיפו לקבל את הסכם אוסלו מצד אחד, ובין אלו שאימצו את ההתנגדות המזויינת מצד שני, היה אי האמון באפשרות של היווצרות תמורות מתקדמות במדינות המרכז התעשייתי. ללא שינוי ביחסי הכוחות העולמיים ובמצב בו כל המעצמות העולמיות פועלות תחת הגג האמריקאי אין הרבה מקום לתקווה. שני הזרמים החשובים בזירה הפלסטינית, פתח וחמאס, אחראים על הובלת העם הפלסטיני אל דרך ללא מוצא. בניגוד לשני זרמים אלו התבססה מפלגת דעם על ניתוח מדעי מרכסיסטי של הכלכלה הקפיטליסטית, המצביע על המשבר הבלתי נמנע שלתוכו יקלע הקפיטליזם, עקב הסתירות המבניות הטמונות בו. מפלגת דעם מאמינה שהסתירות הללו בין הצורך של ההון להרוויח והצורך של החברה לעבוד ולחיות בכבוד לא נעלמו עם נפילת בריה"מ, אלא התעצמו ביתר שאת.

אחת הסיבות הראשיות לנפילת בריה"מ היתה המצור שנכפה עליה מצד המדינות הקפיטליסטיות הגדולות ובראשן ארה"ב. המסקנה הראשונה שהסקנו היתה שאי אפשר להקים משטר סוציאליסטי במדינת פריפריה ללא קיומן של מהפכות במדינות תעשייתיות מפותחות. הסברה שהחלה להיות רווחת בין אינטלקטואלים ומפלגות רבות היתה שהמשטרים הקפיטליסטיים במדינות אלה כל כך עשירים שהם מסוגלים לקנות את מעמד הפועלים ולפרוס את שליטתם ללא עוררין. מפלגת דעם לעומת זאת האמינה שמשבר המשטר הקפיטליסטי הוא בלתי נמנע, ובמוקדם או במאוחר, הוא יפגע בעוצמה במשטרים הקפיטליסטיים התעשייתיים המפותחים וזה מה שאנו מתחילים לראות מאז תחילת המאה ה-21.

למרות שאנו משוכנעים לחלוטין באפשרות של מהפכה סוציאליסטית במדינות התעשייתיות, ובחוסר יכולתה של הפרוגרמה הלאומית להתמודד עם החידושים הכלכליים והפוליטיים העכשוויים, אין לנו מתכון מוכן לסוציאליזם. המשטר הסובייטי נפל בגלל חולשת המשטר הפוליטי שהיה בנוי על מפלגה אחת, על פי המורשת שהותירה מהפכת אוקטובר. מה אם כן הוא המשטר המתאים שיוכל להחזיק מעמד, לשרוד ולהתפתח חברתית וכלכלית? לאור התנאים הפוליטיים הנוכחיים, עלינו לנסות להתחיל לענות על שאלה גורלית זו.

מאיפה נתחיל?

המהפכה הסוציאליסטית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית היא נקודת מוצא יסודית ביחס למפלגת דעם ולכל המפלגות הפרולטריות המהפכניות. היא היתה הראשונה שניסתה ליישם את התיאוריה של מארכס ואנגלס, ולמרות כל הקשיים הפכה לניסיון ההיסטורי החשוב ביותר במאה העשרים. מהפכה זו לא היתה אירוע חולף כפי שהתנבאו רבים, ובמיוחד ההנהגות של מפלגות הסוציאל דמוקרטיה שהתנגדו למהפכה. היתה זו מהפכה עמוקה ששינתה את מהלך ההיסטוריה האנושית והיוותה מנוף לקפיצה איכותית בהתפתחות מעמד הפועלים בכל מקום.

מהפכה זו היתה מהפכה פרולטרית במאה אחוזים. היא נשענה על הצטרפות הפועלים למועצות הפועלים ואירגונם במסגרת המפלגה הקומוניסטית ובהשתתפות האיכרות הזעירה. אפשר לומר שבעקבות ניסיון ראשון זה לא באו נסיונות דומים. כל המהפכות שבאו בעקבותיו נשענו על האיכרות, למרות שרוב רובן אימצו את המודל הסובייטי. בניסיון ייחודי זה הוכיח מעמד הפועלים את כוחו ואת יכולתו לבצע מהפכה וליישם את הפרוגרמה הסוציאליסטית על בסיס הפקעת אמצעי הייצור מידי בעלי ההון לטובת החברה כולה.

הסוציאליזם הבנוי על כלכלה מתוכננת, כלומר על בסיס תכנון מרכזי שמנצל את המשאבים בהתאם לצרכי החברה ומחלק את העושר לכולם בצורה שווה, הוכיח שהוא מסוגל לספק עבודה, ולדאוג לרווחה ולהשכלה של כלל האזרחים ללא אפליה. חברה כזאת מחזקת את הסולידריות הפנימית ומתנערת מכל המחלות הקפיטליסטיות ובראשן האבטלה והעוני.

במשך כל תקופת קיומה מילאה בריה"מ תפקיד אינטרנציונאליסטי מתקדם בכך שתמכה במעמד הפועלים בכל מקום, דבר שאיפשר להשיג הישגים גדולים מאוד, הן באמצעות חקיקה והן באמצעות מדינת הרווחה. הרי זו האחרונה נוצרה כניסיון של המשטרים הקפיטליסטיים למנוע את התפשטות הסוציאליזם לגבולן. כמו כן, הביאה התמיכה הסובייטית להישגים אדירים במאבקים לשחרור לאומי שהובילו לשחרור אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית מהקולוניאליזם הישיר.

הדוגמא של בריה"מ מהווה לכן בסיס מרכזי בהתפתחות הפרוגרמה הסוציאליסטית המהפכנית כמגן על עצמאות מעמד הפועלים, וכאלטרנטיבה לפרוגרמה הבורגנית של המשטר הקפיטליסטי. גם אם תהיה זו טעות שלא להכיר בחולשות שהובילו לכשלון הניסיון הסובייטי, תהיה זו טיפשות לבטל את אותו ניסיון ואת המורשת ההיסטורית שנובעת ממנו. זאת תהיה מתנת חינם לבעלי ההון שרוצים מהפועלים ציות עיוור, וקבלה כנועה של התנאים הקשים והניצול האיום שהמשטר הקפיטליסטי כופה עליהם.

איפה היה הכשל הבסיסי?

אפשר לסכם את התשובה לשאלה שמוצגת בראש פרק זה בקיצור: הכשל הבסיסי נמצא במשטר הפוליטי, משטר חד מפלגתי שביטל את הדמוקרטיה ובכך חרץ את גורלו ואיפשר את השבת הקפיטליזם, לאחר שזה חוסל במהפכת אוקטובר. הכלכלה המתוכננת אינה יכולה לצמוח ולשרת את החברה ללא זכות הביקורת החופשית, הדיון הפוליטי הפתוח, והאפשרות להצביע על הבעיות כדי לתקנן וכדי לפתח מה שדורש פיתוח. המשטר הכלכלי הוכיח את יתרונותיו ואולם, המשטר הפוליטי עודד קפאון ושחיתות ובסופו של דבר הביא לחוסר יכולת להניע את החברה והכלכלה.

המשטר הסוציאליסטי בבריה"מ, בהיותו ניסיון ראשון, דחף את התנועות והמפלגות המהפכניות בעולם לחקות את המודל הסובייטי, ללא קשר לתנאים הפוליטיים של כל אחת מהן. משטר חד מפלגתי הפך לדגם של כל המפלגות הקומוניסטיות שהובילו את מהפכה סוציאליסטית מסין דרך ויטנאם, תימן הדרומית ועד קובה. הסוציאליזם לא ידע דגם אחר, מלבד המשטר החד מפלגתי, למרות ההבדלים העמוקים בהשקפה ובתפישה בין סין מצד אחד ויוגוסלביה מצד שני, ובין שתיהן לבריה"מ. הסוציאליזם הפך לא דמוקרטי ודוגמא לדיכוי כל דיעה אחרת.

התירוץ למשטר ששלל את הדמוקרטיה, היה שהכלכלה הסוציאליסטית מפצה על העדר ריבוי דעות. כן היתה נפוצה האמירה, שהמשטר הפרלמנטרי הקפיטליסטי מאפשר חופש דעות ואולם אלו אינן משנות את התוכן הנצלני והמדכא שלו. המשטר הסובייטי אכן הבטיח זכויות חברתיות וכלכליות, ורמה גבוהה של שוויון לפועלים ולעמי העולם, ולא ניצלם לטובת מיעוט עשיר, דבר שהעניק לו תמיכה בלתי מותנית של מעמד הפועלים והעמים המדוכאים.
אך עם נפילת בריה"מ התברר עד כמה חלקית ומוטעית היתה תפיסה זו. התמוטטות השיטה הסובייטית הוכיחה שמניעת הדמוקרטיה לא שירתה את מעמד הפועלים, אלא את השכבה הבירוקרטית הצרה ששלטה על המפלגה הקומוניסטית ובאמצעותה על המדינה כולה. המשטר הבורגני הפרלמנטרי, על העיוותים שלו, לעומת זאת, הצליח לשמור על המשטר הקפיטליסטי באמצעות הבחירות הכלליות שמאפשרות לציבור להביע את דעתו, גם אם בצורה חלקית, ויוצר סוג של קונצנזוס סביב לגיטימיות המשטר. מי שמשתתף בבחירות, לא יכול לטעון שאין לו הזדמנות להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.
מעמד הפועלים מצא את עצמו בין שתי אפשרויות: משטר סוציאליסטי שמבטיח את הצרכים הבסיסיים של עבודה, דיור, חינוך, בריאות, תרבות לכל, אולם מתכחש לדמוקרטיה; לבין משטר דמוקרטי פרלמנטרי שמבטיח את חופש הביטוי, אולם פועל לחלוטין לטובת בעלי ההון ואינו מותיר מקום אמיתי להשפעת הפועלים. מעמד הפועלים בבריה"מ אכן איבד את האמון במשטר והתרחק מהפוליטיקה; לעומתו, מעמד הפועלים במדינות הקפיטליסטיות מצא עצמו ללא איגודים שיגנו על זכויותיו וגם הוא הפך אדיש לחיים הפוליטיים ואיבד את האמון בתפקיד הפרלמנט הדמוקרטי הבורגני.

השורשים התיאורטיים של הכשל הבסיסי

התפישה הלניניסטית של המרכסיזם התגבשה דרך הפעולה הפוליטית ברוסיה הקיסרית. הפירוש של לנין לתיאוריה של מארכס הוביל לויכוח ולפילוג עמוק בתנועת הפועלים בתוך רוסיה ומחוצה לה. הסיבה לכך כפולה: ראשית, מארכס עצמו לא היה ברור ביחס למשטר הפוליטי שיחליף את המשטר הבורגני הפרלמנטרי לאחר המהפכה הפרולטרית. שנית, התנאים הפוליטיים ברוסיה היו שונים לחלוטין מהמצב באירופה, משום שמעמד הפועלים ברוסיה היה חדש והיווה מיעוט קטן בשל היעדר פיתוח כלכלי קפיטליסטי במדינה שרובה נשענה על חקלאות והונהגה על ידי משטר חצי פיאודלי.
לנין נאלץ לבנות מפלגה חשאית ובילה את רוב חייו הפוליטיים בגלות. בו בזמן בגרמניה, פעלה המפלגה הסוציאליסטית בגלוי והנהגתה נהנתה מחופש ומיצוג חזק בפרלמנט. המשטר הקיסרי ברוסיה עמד על סף התמוטטות, כאשר המשימה של התנועה המהפכנית, שהורכבה ממפלגות ליברליות וממפלגות שייצגו את האיכרים ואת מעמד הפועלים, היתה להפיל את המשטר ולהקים במקומו רפובליקה דמוקרטית. ואולם, לנין הלך רחוק מכך, והציב את המהפכה הסוציאליסטית על סדר היום, דבר שהעמיק את הניגוד בין מפלגתו ושאר המפלגות המתנגדות למשטר הדכאני הקיסרי. הללו סברו, בניגוד ללנין, שהתנאים טרם הבשילו למהפכה סוציאליסטית.

לנין היה צריך לפעול במצב היחודי לרוסיה כמדינה מפגרת מבחינת פיתוחה הכלכלי והתעשייתי, ובעלת מעמד פועלים שהיווה אחוז קטן מאוד של החברה, שכ-90% ממנה היו איכרים. ההנחה של לנין היתה שרוסיה תוכל להתגבר על הפיגור הכלכלי שלה באמצעות מהפכה סוציאליסטית שתתחולל באירופה ובמיוחד בגרמניה בעקבות המהפכה ברוסיה. העובדה שמעמד הפועלים היווה מיעוט חייבה את המפלגה המהפכנית לכפות משטר מדכא - "דיקטטורה פרולטרית", כאמצעי זמני לחיסול מתנגדי המהפכה מצד הבורגנות והאיכרות הגדולה וגם מצד הזעיר בורגנות.

לנין פיתח את תפיסתו של מארכס על הצורך במשטר דיקטטורי מדכא נגד הבורגנות, לאחר מעשי הטבח מהם סבל מעמד הפועלים בזמן המהפכה במאה ה-19. הוא הפך עמדה זו למשטר פוליטי שלם שנשען לא על כוח בלבד אלא על תמיכה מצד מועצות הפועלים, "הסובייטים", שנוצרו במהלך המהפכה באופן ספונטני. מכאן נולד המשטר הסובייטי שנשען על רצון הפועלים המאורגנים בסובייטים.

בבחירות הכלליות למועצה המכוננת שהתקיימו מיד לאחר שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון באוקטובר 1917, התברר שהרוב המוחלט תמך במפלגת האיכרים (SR), והותיר את לנין והבולשביקים במיעוט. נוכח מצב זה החליט לנין באופן מיידי לבטל את תוצאות הבחירות ולפזר את הפרלמנט. בעקבות החלטה זו הוצא צו שהוציא את המפלגות המתנגדות למהפכה מהסובייטים. כך נותרה המפלגה הקומוניסטית לבדה בשלטון, ביטוי לתפיסתו של לנין לגבי הדיקטטורה הפרולטרית, שהיתה לדעתו יותר דמוקרטית מהדמוקרטיה הבורגנית המתבטאת במשטר הפרלמנטרי.

הבעיה שהתגלתה לאחר מכן לא היתה בהחלפת הפרלמנט הבורגני במועצות הפועלים, אלא בביטול ואיסור כל מפלגות האופוזיציה. צעד יוצא דופן זה היה נחוץ כדי להגן על המהפכה לאחר שמפלגות הפועלים והאיכרים האחרות הצטרפו לצבאות הזרים שתקפו את רוסיה בניסיון להפיל את המשטר הסובייטי. ואולם, תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה היתה חיסול החיים הדמוקרטיים, שאינם יכולים להתקיים במשטר חד מפלגתי, שמשמעותו קידוש עמדה אחת ודיכוי חופש הביטוי. בפועל הסובייטים איבדו במהירות את תפקידם ההמוני ברגע שכל ענייני המדינה עברו לשליטת המפלגה השלטת היחידה.

סוציאליזם בארץ אחת

כפי שכבר אמרנו, מלחמת האזרחים העקובה מדם, שפרצה ברוסיה בעקבות תפיסת השלטון על ידי המפלגה הקומוניסטית, הובילה להוצאת מפלגות האופוזיציה מהחוק וכפיית משטר חד מפלגתי. ואולם, כאשר הממשלה המהפכנית החדשה הצליחה להתגבר על מהפכת הנגד, נותרה המדינה מול חורבן כלכלי מסוכן, כשהיצור החקלאי והתעשייתי נעצר לחלוטין. מול הקטסטרופה הזאת היה על ההנהגה הסובייטית להבין שהמהפכה הסוציאליסטית באירופה לא תתרחש, וששום מדינה לא תוכל להוציא את בריה"מ מהפיגור הכלכלי שרק החריף בעקבות ההרס שגרמה מלחמת האזרחים.

בעקבות מותו של לנין בשנת 1924, נפתח דיון פנימי חריף בשאלת הדרך. בשנות השלושים התחלף הדיון הפנימי הדמוקרטי בהוצאות להורג וההגלייה של מנהיגים בולטים בעלי עבר מהפכני מפואר. הדיקטטורה הפרולטרית הפכה כעת למכשיר בידי השליט החדש, סטלין, כדי לפתור את הבעיות הקשות מהן סבלה בריה"מ שהתבטאו בשני היבטים עיקריים: מגזר חקלאי גדול ומפגר ומגזר תעשייתי קטן. סטלין השתמש בכוחה של המדינה כדי לכפות הפקעת אדמות לטובת המדינה והפיכתן לקולחוזים גדולים ומאוחר יותר לפתוח במסע תיעוש חסר תקדים.

מדיניות זו לא היתה מכוונת נגד הבורגנות הגדולה שכבר חוסלה מזמן, אלא נגד האיכרים, בעלי הקרקעות שמספרם הגיע למיליונים. האופוזיציה למדיניות זאת היתה אדירה, דבר שגרר שימוש באמצעי דיכוי חריפים שהביאו לחיסולם של מיליוני בני אדם. הדיכוי כלל לא רק אופוזיציונרים מחוץ למפלגה, אותם חיסלו בשנים הראשונות לאחר המהפכה, אלא גלש בשנות השלושים למסעות טיהור נגד חברי המפלגה עצמם. המדיניות הזאת הצליחה לבנות את בריה"מ כמדינה תעשייתית אדירה בעלת צמיחה שנתית של 10%. זאת בזמן שגרמניה וארה"ב סבלו ממשבר כלכלי עמוק ששיתק את החברה והוביל לצמיחת הפשיזם.

הדיקטטורה הפרולטרית הוכיחה עצמה כמשטר שיכול לשרוד מול התערבות חיצונית ואופוזיציה חזקה מבית, וכמשטר שיכול לבנות חברה סוציאליסטית תעשייתית מודרנית. אולם, המחיר היה עצום. אם בתחילה הופנו האמצעים הדיקטטוריים נגד המתחרים של המפלגה הקומוניסטית, הרי שבהמשך, בשלב בניית הסוציאליזם להצלת בריה"מ, הם שימשו נגד האופוזיציה בתוך המפלגה. עמדת מזכ"ל המפלגה הפכה לצו מוחלט שאין לערער עליו. מי שהעז להתווכח נחשב לבוגד במהפכה.

האמצעים הדיקטטוריים איפשרו לשלטון להתגבר, בטווח הקצר, על רבות מהבעיות שניצבו בפניו, אם כלפי האופוזיציה הפוליטית או בהאצת תהליכים כלכליים כמו תיעוש או הלאמת הקרקע. נקיטת מדיניות של שכנוע הדרגתי של האנשים היא פעולה שיכולה להימשך שנים ולהיתקל בהתנגדות שעלולה למנוע הגשמת ההישגים שהושגו. גם אם אנחנו מקבלים שהכוונה היתה בניית סוציאליזם והעלאת רמת החיים של מעמד הפועלים, זה לא מה שקרה בפועל. ההיסטוריה לימדה אותנו שכל ההישגים הללו מועדים ליפול אם אין מאחוריהם משטר פוליטי מתאים, שיבטיח לא רק את רווחת האנשים אלא גם את חופש הביטוי שלהם כתנאי למניעת שחיתות, אדישות ונתק בין המדינה לעם.

המדינה והדיקטטורה הבורגנית

אחד הנימוקים העיקריים ליצירת הדיקטטורה הפרולטרית כמשטר פוליטי, היה ההנחה המארכסיסטית שהמדינה היא מכשיר בידי מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר. במקרה של המדינה הבורגנית, היא מהווה מנגנון שמורכב מצבא, בתי משפט וביורוקרטיה, שמטרתו לדכא את מעמד הפועלים. מכאן הסיק לנין שהמדינה הסוציאליסטית מהווה כלי בידי מעמד הפועלים לדכא את הבורגנות, אלא שהפעם יהיה הדיכוי מופנה לא נגד הרוב, אלא נגד המיעוט שבמיעוט כדי להפקיע את העושר וזכויות היתר שלו ולהעבירם לעם כולו. החלק השני של ההנחה הזאת, בהתאם להיגיון הדיאלקטי הוא שלאחר שיסתיים חיסול המעמדות וכל סוגי הניצול יהיה על המדינה להיעלם במה שנקרא שלב השלטת החברה הקומוניסטית.

מכאן באה המחשבה שהדמוקרטיה ממנה נהנה מעמד הפועלים במדינה הקפיטליסטית המפותחת אינה אלא כיסוי ליבראלי. מאחוריו מסתתרת הבורגנות, ששולטת במדינה ובאמצעותה על בתי המשפט, הצבא ומנגנוני המדינה הבירוקרטיים, כל זאת על מנת לשמור על האינטרסים הכלכליים שלה ולנצל את מעמד הפועלים. עמדה זו היתה נושא לוויכוח קשה שהתנהל בין המפלגות הסוציאליסטיות, שנהנו מהדמוקרטיה הפרלמנטרית, והשיגו דרכה הישגים משמעותיים לפועלים, ובין המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהאשימה אותן, בצדק, שהפכו למפלגות רפורמיסטיות בשרות בעלי ההון.
הניסיון ההיסטורי של 90 שנה מאז המהפכה הרוסית הכריע את הויכוח לא פעם ולא פעמיים. אין ספק שלנין איפיין נכונה את המפלגות הסוציאל דמוקרטיות. מספיק לצפות במה שקרה בבריטניה, ספרד וגרמניה, כיצד ישמו המפלגות הסוציאליסטיות את הפרוגרמה הקפיטליסטית הניאו-ליבראלית, כדי להבין שהן עברו למחנה הקפיטליסטי. אולם, בכל מה שקשור למשטר הפרלמנטרי הבורגני, למרות שהוא כיסוי פוליטי לשלטון הבורגנות, אי אפשר לצמצם את התיאור שלו ל'דיקטטורה בורגנית', כפי שטען לנין.

דבר נוסף שאנו לומדים מההיסטוריה, הוא שהדיקטטורה הבורגנית האמיתית לובשת צורה של פשיזם שמבטל את כל החירויות הדמוקרטיות ואת הפרלמנט, ומדכא ביד ברזל את מעמד הפועלים והנהגתו. כן למדנו מההיסטוריה של המאה העשרים איזה תפקיד מסוכן של תמיכה בפשיזם ממלא מעמד הביניים במדינות המתועשות, אותו מעמד שלא היה לו קיום ממשי במהפכה הרוסית. המשטר הפרלמנטרי אם כן, אינו דיקטטורי, ואולם הוא גם אינו משטר יציב שלא ניתן לשינוי. כאשר הבורגנות נהנית משליטה פוליטית מוחלטת ונהנית מצמיחה כלכלית, היא יכולה לקיים דמוקרטיה פרלמנטרית. ואולם, במצב של משבר כלכלי חריף, כאשר מעמד הפועלים מתקומם נגד אבטלה ועוני, חושפת הבורגנות מחדש את מלתעותיה וכופה דיקטטורה שנשענת על הצבא השירותים החשאיים ושאר מנגנוני הדיכוי של המדינה.

המדינה גם היא שינתה את אופיה המדכא הצרוף. כגוף דיכוי בלבד, היתה המדינה בימי מארכס ואנגלס מבנה העל העולה, ואולם היא עברה שינוי כתוצאה מההתפתחויות ההיסטוריות שהתחוללו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, ובמיוחד הקומוניזם והפשיזם. השפל הכלכלי בשנות השלושים הוביל לצמיחת זרם פוליטי בורגני חדש שרוצה למנוע את המהפכה הסוציאליסטית מצד אחד, ואת הפשיזם מצד שני. הוא הגדיר מחדש את תפקיד המדינה, לא כמגינת האינטרסים של הבורגנות בלבד, אלא כמווסתת ומחלקת את העושר החברתי בין המעמדות בדרך שתבטיח למעמד הפועלים מינימום של רמת חיים וזכויות, מה שנקרא מדינת הרווחה.

משטר זה פתח פתח בפני המפלגות הסוציאליסטיות הרפורמיסטיות במערב לחדש את הפרוגרמה שלהן, כפי שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב שיישמה רפורמות מהותיות בזמן כהונתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות השלושים והארבעים. משטרו של רוזוולט הפך, לאחר מלחמה"ע השנייה למעין מדריך פוליטי לשמירה על היציבות החברתית, ולמניעת קטסטרופה, כמו זו שעברה על אירופה לפני המלחמה ובמהלכה. לפי השקפתו של לנין, הברית בין מעמד הפועלים והבורגנות במדינות המערב היא ביטוי ל"שוחד" שנותנת הבורגנות לפועלים כדי שיקבלו את שליטתה. אין ספק ש"מדינת הרווחה" היתה סוג של הסדר כזה, כאשר זכויות יתר ורמת חיים דומה לזו של מעמדות הביניים, עמעמו את הדחף המהפכני של הפועלים.
לנין ידע לאפיין נכון את האופי של המפלגות הרפורמיסטיות, אבל עמדתו לגבי המדינה היתה חד צדדית. בנוסף לפן המדכא, שקיים ללא ספק במדינה, היא גם ממלאת תפקיד חשוב בניהול הכלכלה והחברה באמצעות תכנון וחלוקת המשאבים, כמו גם ריסון הכלכלה באמצעות מדיניות מיסוי והכוונת המשאבים למגזרים בלתי רווחיים כמו בריאות, חינוך, תרבות, ותשתיות. דבר זה התבטא גם במדינות הסוציאליסטיות כאשר המדינה מילאה תפקיד חיוני, שאין לו תחליף, בניהול הכלכלה. ההבדל המהותי בין מדינת רווחה ומדינה סוציאליסטית טמון בכך שהראשונה מגינה על ההון על חשבון הפועלים, והשניה, שביטלה את ההון הפרטי, משרתת את החברה כולה באופן יותר שוויוני.

היום אנו חוזים בניסיון לחסל את מדינת הרווחה, זאת כדי להקל על פעולת ההון הגדול על חשבון מעמד הפועלים. ניסיון זה מוכיח שמדינת הרווחה שמשרתת באופן חלקי את מעמד הפועלים, יכולה להפוך לנטל מעיק ובלתי נסבל על הבורגנות. זאת למרות שמטרתה מלכתחילה היתה הצלת הבורגנות מזעם ותסכול הפועלים. ואולם הבורגנות היא זו שאינה יכולה לסבול את הדו-קיום בשלום עם מעמד הפועלים והיא זו שיוזמת צמצום בחירויות הדמוקרטיות ובזכויות האיגוד מקצועיות. מכאן שעל מעמד הפועלים לחשוף את האופי הדיקטטורי של הבורגנות, ששואפת לחסל את הדמוקרטיה ואת המדינה שמגבילה את יכולתה למקסם את רווחיה.

משטר מעמד הביניים

אחת התופעות החברתיות שלא היתה ברורה בימיהם של מארכס ואנגלס, ולא היה לה קיום ברוסיה של לנין, היא צמיחת מעמד הביניים כשכבה חברתית משפיעה שמחזיקה בידיה את היכולת לחולל שינויים פוליטיים משמעותיים. ההרכב החברתי שעמד בבסיס התיאוריה המארכסיסטית אודות המאבק המעמדי, היה בנוי על עימות בין מיעוט של קפיטליסטים בורגנים, ובין מעמד הפועלים שיהפוך לרוב החברה עם התרחבות התעשייה.

ואולם, ההתפתחות החברתית יצרה מעמד חדש, מעמד ביניים שעומד באמצע, בין הפועלים ובעלי ההון. למעמד זה תפקיד משני בתהליך הייצור. הוא אינו משקיע וגם אינו יוצר ערך עודף שמועיל לבעלי ההון. התכונה שמבדילה אותו ממעמד הפועלים היא השאיפה להשתייך לבורגנות והאינדיבידואליזם. הוא אינו מייצר בצורה מחוברתת כמו מעמד הפועלים. מעמד הביניים מתלונן נגד הבורגנות שמנצלת את החברה ומאיימת באופן מתמיד על רמת חייו, אבל מצד שני הוא מסוייג מאוד מהפועלים, וחרד משאיפתם לחברה שיתופית שמוותרת על רכוש פרטי. מעמד הביניים מקדש את הרכוש הפרטי גם אם הוא קטן ביחס למה שמחזיקה הבורגנות הגדולה, או מה שנקרא העשירון העליון.

המשטר הפוליטי הפרלמנטרי שצמח לאחר מלחמת העולם השניה על בסיס מדינת הרווחה היה בנוי על תמיכה וחסות של מעמד הביניים. המירוץ אחר החלום האמריקאי ביטא את כל השאיפות של מעמד הביניים לבית, מקום עבודה קבוע וזכויות חברתיות ומכונית וחינוך לילדים. כל מפלגה התחרתה על תמיכת מעמד הביניים, שהכריע מי יהיה המנצח בבחירות הכלליות. משטר זה פעל כדי להעלות את רמת החיים של מעמד הפועלים כדי שיהפוך גם הוא למעמד ביניים באמצעות שכר גבוה או מה שמכונה שכר איגוד מקצועי. מדיניות זו הובילה להתקרבות בין רמת החיים של המיליונרים והאזרח הפשוט ע"י חלוקה יותר מאוזנת של העושר. הפער בין העשיר לעני במדינת הרווחה היה קטן בהרבה בהשוואה להיום.

באמצעות התפתחות חברתית חשובה זו, נסוג המאבק בין המעמדות במדינות התעשייתיות בתקופה של אחרי מלחה"ע השניה, ונותר מוגבל לדרישות האיגוד מקצועיות גרידא. התחדדות המאבק המהפכני האנטי קולוניאלי במדינות השוליים, נותר בתנאים אלה רחוק מליבו של מעמד הפועלים ואיגודיו במדינות התעשייתיות ולא זכה להזדהות מעמד הביניים, שהתאפיין בשמירה על נוחיותו בלבד. המשטר הבורגני הפך ל"קפיטליזם הומאני", בניגוד למצב ששרר לפני מלחה"ע השניה, כאשר ההון פעל להשאת רווחיו ולא עשה שימוש במדינה כדי לייצב את הכלכלה הקפיטליסטית. התוצאה היתה התמוטטות המשטר עקב המשבר הכלכלי בשנות ה-30 ועליית היטלר לשלטון.

מנגד, גם המשטר הסובייטי איפשר את צמיחתו של מעמד בינוני שהגיע לעמדות השפעה בחברה. המשטר הסוציאליסטי הרים את רמת החיים של מעמד הפועלים וכן את רמתו התרבותית. נוצרה מערכת אדירת מימדים של שרותים שהעסיקה מספר רב של בעלי מקצוע בתחומים שונים אשר לא היה להם קשר ישיר לפועלים. ההשכלה שניתנה חינם, וכללה השכלה אקדמית, הביאה להיווצרות שכבה גדולה מאד של משכילים ובעלי מקצוע אשר להם היה תפקיד מרכזי בפיתוח התחומים המדעיים והתרבותיים, ואשר עלו במספר תחומים על עמיתיהם במערב.

התחרות האמיתית בין בריה"מ ובין ארה"ב התמקדה בשאלה מי מבין המשטרים ישרת טוב יותר את מעמד הביניים. בתחרות זו היה יתרון מובנה למשטר הקפיטליסטי שכן, המאפיין את מעמד הבינוני הוא שאיפתו או אפילו ההתמכרותו לצריכה. לפי התפיסה של מעמד הביניים, מידת ההתקדמות של החברה אינה נמדדת במספר הטונות של הפלדה או המכונות החדישות שנוצרו, ולא בשיפור שחל בתוחלת החיים או ברמת ההשכלה של העם, אלא בסחורות הנמצאות בשוק ובמספר המכוניות שיש לכל אחד ליד ביתו. ידוע היום שברה"מ אכן ניצחה בתחרות לכיבוש החלל החיצון אבל הפסידה בתחרות על שביעות הרצון של המעמד הבינוני בשאלת הצריכה האישית, דבר שגרם לנפילת המשטר שאיבד את תמיכתו הציבורית.

מעמד הביניים הסובייטי השתלט על המפלגה הקומוניסטית ועל כל תחומי החיים הפוליטיים והכלכליים. תהליך זה הקל על גורבאצ'וב לעשות מהפך ולהציג את הפרוגרמה של הפרסטרויקה והגלאזנוסט בשנת 1985 כתוכנית שהיתה בפועל סוג של סוציאליזם רפורמיסטי. פרוגרמה זו פתחה את הדרך בפני האוליגרכים להפיל את המשטר הסוציאליסטי בתמיכת האמריקאים. המנשביקים שסולקו מכס השלטון במהפכת אוקטובר והוצאו מחוץ לחוק חזרו, אם כן לזירה, באמצעות גורמים בתוך המפלגה הקומוניסטית שערכו הפיכה פנימית נגד העקרונות הלניניים. אלא שנצחון זה לא ארך זמן רב, שכן אחרי תקופת מעבר תפסו הגורמים הימניים בראשות בוריס ילצין את השלטון, והחלו לחלק את כל עושרה של המדינה הסוציאליסטית לחבורת הגנבים המקורבת להם. בדרך זו עברה רוסיה תוך שנים ספורות למשטר קפיטליסטי אכזרי שחיסל כליל את הזכויות החברתיות של הפועלים.

הפועלים והמעמד הבינוני

אין ספר שאחת הדילמות הקשות שבפניהן עמד לנין (ובסופו של דבר הוא נכשל בהתמודדות זו), היתה שאלת האיכרות. הקושי נמצא בעובדה שהאיכר חותר להשיג בעלות פרטית על האדמה, כלומר הוא מהווה גורם קפיטליסטי בתוך המשטר הסוציאליסטי. הרכוש הפרטי בכפר פותח את הדרך להתפתחות שכבה עשירה של איכרים, אשר עלולים להפוך בלי שום ספק לגורם שיש לו אינטרסים מנוגדים לאינטרס של הכלכלה המולאמת. מה שקרה היה שלנין גייס את האיכרות לצידו בהבטחה שיחלק להם את אדמות הפאודלים, וסטאלין נאלץ מאוחר יותר לצאת נגד האיכרים העשירים כדי לשמור על יסודות המשטר הסוציאליסטי.

כאשר התרחשה המהפכה הרוסית בשנת 1917 היו האיכרים רוב רובה של החברה. עמדת לנין ביחס למעמד זה ומפלגותיו, היתה שאין מנוס מדיקטטורה פרולטרית שתבטיח את קבלתו של המשטר החדש ותמנע מהאיכרות ביטוי פוליטי עצמאי. מכאן נבע כפי שהסברנו הצורך במשטר החד מפלגתי. הוכרזה דיקטטורה ונאסרה מפלגת האיכרים (SR) אשר קראה לחלוקת האדמות, וכן נאסרה המפלגה המנשביקית אשר אימצה עמדה רפורמיסטית שאפיינה את מעמד הביניים למרות שבסיס כוחה של מפלגה זו היה בשורות מעמד הפועלים. הדילמה בפניה עומד מעמד הפועלים היום דומה, שכן את מקומה של האיכרות הרוסית תופסת היום שכבה רחבה של מעמד ביניים בעל נטיה לרכוש פרטי. למרות ההבדל והשוני בצורה, הבעיה ביסודה נותרה על כנה.
הנסיון הכושל של בריה"מ בדיכוי מעמד זה, שהיקפו הורחב עם התרחבות הכלכלה הסובייטית, והתפקיד ההרסני אותו מלא מעמד הביניים בגרמניה הנאצית, מחייבים את מעמד הפועלים ומפלגתו הסוציאליסטית המהפכנית, לשקול מחדש את שאלת היחס בינו ובין מעמד הביניים בכל ביטוייו. אין זה מעמד מצבע אחד. החברה המודרנית, הן זו הקפיטליסטית והן זו הסוציאליסטית, יוצרת את השכבה הזו כתוצאה מהצטברות עושר חברתי עצום. עליה ברמת החיים יוצרת צרכים חדשים של בילוי ואמנות וספורט ותרבות כתובה ומושמעת ותיירות ועוד. צרכים חדשים אלו יוצרים בתורם מקצועות ומקומות עבודה. אנשים אלו ממלאים תפקיד חשוב בחברה ולהם תרומה תרבותית חשובה מאד, בנוסף הם מקבלים שכר תמורת עבודתם למרות שלא נכון יהיה לראות בהם פועלים.

במשטר הקפיטליסטי נשאר מעמד ביניים היצירתי בן ערובה של הבורגנות ומשרתה. אבל כאשר מתרחש משבר כלכלי וחברתי מאבדת שכבה זו את אמונה במשטר הקפיטליסטי ומגלה בהדרגה כי הוא מוביל אותה לאבדון. העוינות בין עניים ועשירים, השנאה לזרים שבאים לחפש פרנסה, הגניבות והשחיתות בממסד השלטוני, כל אלו מביאים יחד לאובדן אמון בעתיד. בארה"ב הגיעו הדברים היום לכך שהמעמד הבינוני נאלץ לקחת הלוואות תמורת משכון הבית רק כדי לשמור על רמת החיים הגבוהה. מצב זה מביא לעוינות כלפי הקפיטליזם, אשר חונק את החברה וחי כטפיל על חשבונה.
מול מצב זה צריך מעמד הפועלים למלא את תפקידו ההיסטורי להצלת הציביליזציה האנושית מאבדון. הנחת יסוד זו, אותה ניסחו מרכס ואנגלס, ואשר אותה יישם לנין בשטח, לא השתנתה עם הזמן ורק קיבלה דחיפות גדולה יותר. למעמד הפועלים יש נסיון עשיר במישור האיגוד מקצועי והפוליטי ודבר זה מאפשר לו למלא תפקיד חלוצי בעימות מול ההון. מעמד הפועלים לא רק ממלא תפקיד מפתח בתהליך הייצור אלא הוא היחיד היכול לשתק את הכלכלה, בעוד תרומתו של מעמד הביניים במגזר השירותים מבוססת יותר על העושר המטריאלי שנוצר בזיעת הפועלים. המשטר הקפיטליסטי ממשיך להסתמך על העבודה, ובמיוחד על עבודה זולה אשר יוצר עודף ערך ורווחי על.

באמצעות גישה אינדיוידואליסטית אין אפשרות להתמודד עם המשטר הקפיטליסטי, אשר מעודד את הפרט כדי למנוע סולידריות חברתית. גישה זו הגיעה להכללה בזרם הפילוסופי-חברתי הפוסט מודרניסטי אשר כופר בכל האידאולוגיות ובמיוחד בסוציאליזם, וזאת מפני שהן מדכאות את חירות הפרט והיצירה. התשובה של האינטלקטואלים מהמעמד הבינוני למשבר החברתי והמוסרי הנוכחי היא הבריחה, ההסתגרות, האדישות והניכור כלפי החברה.
מכאן שאין מנוס מחידוש התפיסה הקיבוצית, הקוראת לסולידריות חברתית והקובעת מטרות מהפכניות חדשות שיוציאו את החברה ממצבה הנוכחי. אין בנמצא כוח חברתי שיש בכוחו להוביל, משימה זו זולת מעמד הפועלים הנמצא במאבק מתמיד על זכויותיו הבסיסיות.

המדינה והסוציאליזם

המדינה כפי שראינו ממלאת תפקיד ראשי בניהול החברה, הן הקפיטליסטית והן הסוציאליסטית. אין אפשרות לנהל את המדינה ללא פוליטיקה וללא הגדרת סדרי עדיפויות. אין בנמצא פוליטיקה בלי שיהיה חופש ביטוי, כלומר משטר פוליטי שמבוסס על מפלגות, הקובעות בסופו של דבר את הפרוגרמות שלהן לניהול המדינה תוך השגת תמיכת ההמונים באמצעות בחירות. המפלגות מהוות אם כן חולית קשר בין הציבור ובין השלטון, והן הקובעות כיצד תנוהל המדינה ומה יהיו סדרי העדיפויות שלה. לכן לא יתכן לארגן את החברה ללא המדינה, ולא יתכן לבסס מדינה ללא פוליטיקה ומפלגות שונות שכן העדרן יביא בהכרח לניתוק הקשר בין השלטון והחברה, והמדינה תאבד את תפקידה החברתי.

המשימה המוטלת על המדינה קשה ומורכבת שכן מוטל עליה לאזן בין צרכי החברה ככלל ובין צרכי הפרט, בלי שתטה את המשקל לצד אחד על חשבון השני. על המדינה מוטל גם ליצור איזון בין שאיפות השכבות החברתיות השונות וליצור בסיס מינימום לקונצנזוס. מטרה זו אינה ניתנת להשגה בלי שיוצגו כל הדעות במסגרת משטר פוליטי המבוסס על מפלגות. הנסיון הסובייטי בתחום זה הוכיח שהמדינה אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן בלי שיושג סוג כזה של איזון פנימי חברתי ובלי שיתמלאו צרכי החברה העיקריים.

המשטר הסוציאליסטי אינו יכול להיבנות על דיכוי. כדי לבסס משטר יציב חייב להיווצר סוג של קונצנזוס שלוקח בחשבון הן את הצורך להתקדמות והתפתחות של אמצעי הייצור, מטרות שנובעות מהבנה חברתית עמוקה של צרכי החברה הכלליים, והן את צרכי הפרט המממש את שאיפותיו תוך כדי היותו גורם פעיל בחברה. מכאן שלמשטר הסוציאליסטי יש צורך חיוני בכוחות היצירתיים של הפרטים בחברה. כאשר המשטר בבריה"מ איבד יסוד זה, איבדה המדינה הסוציאליסטית את ההצדקה לקיומה והתמוטטה.

חיסול הבורגנות ואיסור הניצול הקפיטליסטי לא מחסלים את ההבדלים הקיימים בין שכבות שונות בחברה. הקונצנזוס שיווצר סביב הרעיון של בעלות ציבורית, והכלכלה המתוכננת, לא ימנע קיומן של שכבות חברתיות בחברה כאשר לכל שכבה יש תפקיד בכלכלה הסוציאליסטית. הכלכלה הסוציאליסטית המשחררת את האנרגיות היצירתיות של החברה, יוצרת איתה מקצועות חדשים וצרכים חדשים. חברה שבה יש דעה אחת בלבד היא חברה מוגבלת. זוהי תופעה אנטי מדעית, שכן המדע מתפתח תוך ויכוח בין דעות מנוגדות, דבר המקדם את החברה. אין ספק שיש צורך בשכבה של מנהלים ומדינאים שיש להם תפקיד חשוב בחברה, אלא ששכבות אלו אינן נהנות מזכויות יתר, והן חייבות להיות כפופות לרצון הקולקטיבי, הבא לבטוי באמצעות מפלגות שנבחרות בבחירות חופשיות. אין דרך אחרת להגיע להחלטות נכונות.

המשטר הסוציאליסטי מבסס את הלגיטימיות שלו על חוקה, אשר מוגדרת כחוק הבסיסי אשר מגדיר את החיים הפוליטיים והעקרונות הבסיסיים של המשטר. התנאי היחיד להשתתפות בחיים הפוליטיים היא ההסכמה על איסור כל סוגי הניצול והדיכוי – דתי, גזעי או מיני. פירוש הדבר הוא שלא תתאפשר פעולתו של מי שפועל להחזרת תקופת הגזל, הניצול, האימפריאליזם, המלחמה, האבטלה והעוני שאפיינו את המשטר הקפיטליסטי. החתירה להחזרת משטר זה תוגדר על ידי החוקה המהפכנית כפשע נגד האנושות ותמנע הקמת מפלגות על בסיס זה.

הסוציאליזם והגלובליזציה

משטר הגלובליזציה הכלכלית אשר התרחב בזכות המהפכה הטכנולוגית האדירה בתחום התקשורת והמחשבים, מציג בפני כל מי שמתיימר להציג פרוגרמה סוציאליסטית מודרנית אתגר מסוג חדש, השונה מאד מזה שעמד בפני לנין בשנת 1917. הגלובליזציה היתה ביטוי לצורך דחוף של הקפיטליסטים בחתירה לכיבוש שווקי העולם והבטחת שיעורי רווח גבוהים. תהליך הגלובליזציה קשר את העמים ומדינות העולם כולו בשוק אחד, שלא ניתן היום עוד להפרידם. בלי להיכנס להסבר מפורט של משטר הגלובליזציה הקפיטליסטית מספיק שנאמר כי הייצור היום מבוסס על מדינות רבות, החלפת המניות ואגרות החוב מתנהלת בבורסות העולם באופן מקביל, וכי אפילו הבעלות על המפעלים והחברות הפסיקה להיות קשורה למדינה, שכן היא מתחלקת בין גורמים שונים מלאומים שונים.

מכאן שהרעיון של בניית הסוציאליזם בארץ אחת, רעיון שהגיע לכשלונו בסופו של דבר, אינו יכול להתרחש במאה העשרים ואחת. ההתפתחות הכלכלית והחברתית קשרה את גורל האנושות בדרך שאין לה תקדים, דבר שהיה תמיד שאיפה של המרכסיסטים. לכן, קשה היום לתאר מהפכה שיהיה לה צבע לאומי אחד. המהפכה במאה העשרים ואחת תהיה בהכרח בעלת צבע גלובאלי משתי סיבות: ראשית בשל אופי הכלכלה והקשר ההדוק בין המדינות, ושנית בשל המהירות של התקשורת והעברת מידע אשר מביאה להתפשטות מהירה של משברים ומאבקים בארצות שונות.
יש מי שטוען שמרכס טעה שכן ניבא שהמהפכה הסוציאליסטית תתרחש במדינה מתועשת כמו בריטניה. בפועל ניתן לאמר שטעותו של מרכס היתה מוגבלת מאד שכן נצחון המהפכה ברוסיה, שנראה בשעתו כעומד בסתירה להנחת היסוד של מרכס, התבררה בדיעבד כהתפתחות שלא החזיקה מעמד והתנועה הסוציאליסטית שלמה מחיר יקר על כשלון זה.

לאור המשבר הכלכלי והפוליטי אשר עובר על ארה"ב ובנות בריתה בשוק העולמי, ההנחה של מרכס מקבלת היום משמעות ורלוונטיות גדולות מתמיד. התחליף למשטר הקפיטליסטי הנוכחי יווצר מתוך כשלונו לנהל את החברה ולהבטיח את חיי האזרח. המשאבים הקיימים והרמה המדעית שממשיכה להתפתח מחייבים שינוי זה ומה שחסר להבטחת עתיד האנושות הוא הכוונה נכונה של האפשרויות הטמונות בכוחות אדירים אלו, כך שישרתו את החברה במקום שיבוזבזו בחתירה להשגת רווחים לקבוצה קטנה של אנשים.

הסוציאליזם מחייב הסכמה כלכלית עולמית חדשה שתחליף את "ההסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר" (GATT), שהיווה את התשתית להקמת ארגון הסחר העולמי (WTO) בשרות האינטרסים של ארה"ב. ניהול הכלכלה של העולם אינו יכול להצטמצם לאינטרס של מדינה אחת. הוא חייב להיות ביטוי למאמץ עולמי שיבטיח סדר סוציאליסטי חדש, אשר בעיצובו ישתתפו כל מדינות ועמי העולם שיחלקו ביניהם את פירות התעשיה, המשאבים הטבעיים והעבודה, וינהלו את העולם בדרך שתגן על הסביבה ותבטיח את האינטרסים של האנושות. הסוציאליזם הלאומי אשר היווה צעד ראשון הוכיח אמנם את הפוטנציאל הטמון בכלכלה המתוכננת והמולאמת, אלא שאין זה אפשרי שסוג כזה של סוציאליזם יחזור על עצמו במאה העשרים ואחת.
מה שאנו אומרים כאן אינו בא לבטל את הצורך החיוני, לנהל מאבקים פוליטיים בכל מדינה ומדינה, שכן בכל מדינה יש את המיוחדות שלה ואת התרבות הפוליטית שלה. מה שאנו מדגישים הוא ההבנה לפיה המשבר של המשטר הקפיטליסטי העולמי פותח הזדמנויות פוליטיות חדשות בכל ארץ וארץ, וכי הזדמנויות אלו קשורות האחת בשניה למרות שהן בשלביהן הראשוניים בלבד. המשבר העולמי כולל היום את ההון הבינלאומי, וכפי שראינו במשבר האשראי האחרון אשר החל בארה"ב והתפשט במהירות לאוסטרליה והגיע לאירופה, יש לו מקור אחד. המשטר הקפיטליסטי העולמי החדש מבוסס על אבן יסוד והיא ארה"ב, הענק החולה שאין תרופה לחוליו למרות כל המאמצים העולמיים להבריאו.

הגשמת הסוציאליזם מחייבת מהפכה עממית עמוקה בהנהגת מעמד הפועלים. יהיה זה תהליך מורכב וקשה שידרוש יותר מלנין אחד. המשברים אותם אנו חיים כיום, הניצול המחפיר של הפועלים, החיסול של זכויות חברתיות, כל אלו ידחפו בכיוון של בנייתה מחדש של תנועת הפועלים על בסיס מהפכני. אופיו של המשבר הנוכחי אינו משאיר מקום לרפורמה של המשטר הקפיטליסטי ואין כיום אפשרות לשוב לנסיון של הסוציאליזם בארץ אחת, אשר הוכיח את כשלונו. אנו חוזרים היום אחורה ללימוד ההיסטוריה והסקת המסקנות בשל המתקפה הקפיטליסטית, אשר מחייבת אותנו להציב תשובות חדשות ברמה גבוהה יותר מאלו שהיו בידינו לפני מאה שנה.
ההתפתחות ההיסטורית לקראת הסוציאליזם לא נעה מעולם בקו ישר. המשבר הנוכחי של הקפיטליזם הביא עימו עימותים גזעיים, עליית האיסלאם הקיצוני וחזרת מרוץ החימוש הגרעיני ביותר ממדינה. מגמות לאומיות צצות ועולות כיום במדינות אירופאיות רבות, כאשר לאומים שונים דורשים את זכות ההיפרדות ממדינת הלאום הגדולה כפי שראינו לאחרונה בבלגיה ובספרד. באותו הקשר ישנה עליה של הימין הפשיסטי במדינות אירופאיות רבות, דבר המעיד על התפוררות הסדר העולמי ואי יציבותו. מציאות זו מעידה על כך שהדרך לסוציאליזם תהיה זרועה באסונות, ותעמיד את תנועת הפועלים בפני אתגרים פוליטיים מסובכים ועצומים.

מרכס ולנין ומהפכנים רבים שבאו בעקבותיהם, הבינו אמת בסיסית שעליה לא יכולה להיות מחלוקת והיא שהבורגנות אינה מוותרת על שלטונה ברצון ובשכנוע. המעמדות השליטים בארה"ב, בריטניה ומדינות מערביות נוספות הוכיחו במלחמה שפתחו בעיראק את התעלמותם מדעת הקהל של עמיהם ואת נחישותם לפעול להגשמת מטרתם – שדידת העולם והגדלת רווחיהם על חשבון הפועלים.
הפלת שלטון הבורגנות היא משימה מהפכנית, שתדרוש מהפועלים נכונות למאבק ועמידה נחושה מול הדיכוי והתוקפנות. קיומה של מפלגה מהפכנית, שלה קאדרים המוכנים להקרבה עילאית היא איפוא תנאי שאין בילתו למהפכה, שכן בלעדי מפלגה כזו ישאר הסוציאליזם רעיון אוטופי ותו לא. הבורגנות חותרת לשכנע את מעמד הפועלים בכך שמהפכה היא דבר בלתי אפשרי, וכי הפועלים אינם יכולים לבנות מפלגה מהפכנית. אנו מצידנו יודעים היטב כי התנאים של המשבר הקפיטליסטי שיגיע בהכרח ידחפו את הפועלים למלחמת חיים או מוות מפני שאין ברירה שלישית בין הקפיטליזם, שפרושו עוני ומוות, ובין הסוציאליזם שיבטיח את החיים.


www.etgar.info/he/article__253
19.11.2017, 21:11