שוטף ומתמלא: 14.10.08

ארה"ב

המשטר הקפיטליסטי בצבת המלחמה והמשבר הכלכלי

המסמך נכתב בשנת 2004 לקראת האסיפה הכללית החמישית של מפלגת דעם

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: אבטלה, ארה"ב, כלכלה

מאז הכריז ממשל בוש על מלחמת העולם הרביעית, לאחר אירועי ספטמבר 2001, ניצב העולם בפני פרשת דרכים היסטורית. האירועים, שזעזעו את האנושות כולה, גרמו למשבר גלובאלי, אותו ניצל הממשל האמריקאי כדי להפוך על ראשן את ההבנות הבינלאומיות. הפתח לביצוע השינויים הללו היתה המלחמה בעיראק והפלת משטרו של סדאם חוסיין. אם שנות ה-90 של המאה הקודמת פתחו את עידן הגלובליזציה והצמיחה, הרי שכניסת המאה החדשה, בשרה את עידן המלחמה והקפאון הכלכלי.

מה הסיבות שהובילו למהפך החד במצב העולמי? האם ישנה כאן סיבה אובייקטיבית, או, כפי שטוענים רבים, מדובר בשיגעון של אדם יחיד, שרוצה להרוס את העולם? האם הטרור הוא הסיבה או שהוא רק אחד ממאפייניו של המשבר הקיומי שעובר המשטר הקפיטליסטי?
הטרור משמש כיסוי לסיבה האמיתית של המשבר - הפגם המבני במנגנון המשטר הקפיטליסטי, שגורם למשברים כלכליים מחזוריים ולמלחמות. המוסדות הקפיטליסטיים המנהלים את העולם, טוענים שהמשטר הקפיטליסטי הדמוקרטי הוא המשטר האידיאלי. הוא מבטיח חופש וקדמה לאדם. הוא מספק את המוטיבציה ליוזמה ולהתחדשות מתמדת. הוא הערובה לצמיחה ולעליה מתמדת ברמת החיים של החברה. על פי תומכי אותה השקפה, לא יתכן פגם במשטר עצמו. הבעיה נעוצה באויביו, שונאי החופש, שרוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי החופשי במשטר דיקטטורי.
הרעיון של חלוקת המשאבים ואוצרות הטבע בצורה שוויונית, נתפש על ידי המוסדות הקפיטליסטיים, כמכשול בפני ההתפתחות הטבעית. אותה התפתחות, שבה הטובים מנצחים והחלשים נכשלים. לתפישתם, סדאם חוסיין ובן לאדן מיצגים את הרוע והפיגור, ואילו ראשי המדינות הקפיטליסטיות, ובראשן ארה"ב, הם סמל הטוב החופש והקדמה.

ואולם, קיים פער גדול בין התיאוריה למציאות. מימדי הפער הזה התבררו במלוא חומרתם, עם התפשטות המשבר הכלכלי, שפרץ תחילה במזרח אסיה בשנת 1997, עבר לרוסיה בשנת 1998, ומשם לארגנטינה. אותו משבר התיישב בסופו של דבר בתוך ארה"ב עצמה, והביא להתמוטטות בורסת וול סטריט במרץ 2000. כל זה קרה לפני שפעולות הטרור זעזעו את העולם. הסיבה הישירה להדרדרות המצב, היא המדיניות הכלכלית אותה כופה ארה"ב על אותן מדינות, ולא בן לאדן והאסלאם הפוליטי הקיצוני. המדיניות האמריקאית חשפה את אותן מדינות לאסונות כלכליים, לבעיות חברתיות, ולהפיכות פוליטיות מסוכנות.

הכלכלנים, המתנגדים למדיניות האמריקאית, מציינים את מקור המשבר בתחילת 1981, בתקופת כהונתם של רייגן בארה"ב ותאצ'ר בבריטניה. רייגן הפך על פיהם את כל המושגים הכלכליים, ובצע מהפכה כלכלית, לא רק במישור האמריקאי, אלא במישור הכלל עולמי. המשבר שאנו נמצאים בתוכו הוא תוצאה של המדיניות הכלכלית האגרסיבית, המגובה בכוחה הצבאי האסטרטגי העצום של ארה"ב. זאת הסיבה העיקרית, ואולי היחידה למשבר, ולא הקבוצות הטרוריסטיות או המשטרים הדיקטטוריים, שאינם מסוגלים להשפיע בצורה משמעותית על התנהלות העולם בתחום הכלכלי או הפוליטי.
הקצבה של 500 מיליארד דולר מתקציב ההגנה של ארה"ב, למה שהיא מכנה מלחמה בטרור, מעלה בהכרח את השאלה: האם יש הצדקה למלחמה? יתר על כן, האם חיסול בן לאדן או תפישת סדאם חוסיין, יפתחו את הדרך לצמיחה כלכלית ופריחה עולמית מחודשת? אם נכון להעריך, שהמנהיגים הדתיים הלאומיים הם האחראים על המשבר העולמי, הרי הגיוני להשקיע את הסכום הדמיוני של 500 מליארד דולר. ואולם, אם הבעיה נעוצה במדיניות המשטר האמריקאי עצמו, הרי שהמשאבים האדירים אינם מושקעים בטיפול בגורם האמיתי, והתוצאה שנקבל היא החמרת המצב.
אם אין מטפלים בסיבה האמיתית למשבר, נותרת פתוחה השאלה - האם ניתן לתקן את המשטר מבלי לבצע שינוי במדיניותו? האם המשך המדיניות הכלכלית, מצד אחד, והמלחמה מצד שני – לא יובילו בסופו של דבר להתמוטטות כללית של המשטר? האם, כפי שטוענים חסידי המשטר, הוא הוא המצב טבעי המתאים לאופי האדם ולשאיפותיו, ומשום כך, חרף כל חסרונותיו, הוא המשטר האידיאלי.

כל השאלות הללו עומדות על הפרק. מאז הציב קרל מארכס אתגר בפני המשטר הקפיטליסטי, בכך שחשף את הפגם המבני שבו, והציע עבורו תוכנית אלטרנטיבית, עברו יותר מ-150 שנה. המשטר הקפיטליסטי הצליח להתגבר על משבריו, והחזיק מעמד, למרות המצבים המסוכנים שאיימו על קיומו. נכון שפה ושם התמוטט המשטר, מה שפתח את הדרך למהפכות חברתיות עמוקות, ושיאן המהפכה הסוציאליסטית הרוסית בשנת 1917. ואולם, התמוטטות בריה"מ, שהביאה לחיסולן של תנועות הפועלים בעולם, מעלה ספקות ביחס לאפשרות היישום של הפרוגראמה המרכסיסטית.
למרות זאת, אנו שואלים, האם הייתה המהפכה הרוסית אירועי היסטורי חולף, או נקודת זינוק הרת גורל בדרכה של האנושות לעבר הסוציאליזם? וגם, שאלה אקטואלית יותר, האם העולם הקפיטליסטי יצליח לצאת מהמשבר הנוכחי? או שמא אנו עומדים בפני תחילתה של תקופה חדשה, שבה לא יהיה מנוס מלהציב אלטרנטיבה כדי למנוע חורבן כללי?

מי שמעוניין להציע אלטרנטיבה למשטר הקיים, צריך להבין את ההרכב, המדיניות, הבעיות והדרכים בהן נוקט המשטר בשעות משבר. לצורך זה, לא מספיק להתייחס למשטר באופן כללי, כפי שהוא מתבטא באחת המדינות הקפיטליסטיות המפותחות כמו יפן או איזו מדינה אירופאית. עלינו לבחון את המשטר שהשפעתו על העולם היא כמעט ללא עוררין – המשטר האמריקאי בכבודו ובעצמו.
כפי שהדגשנו ביותר ממסמך אחד, ארה"ב הפכה למבצר האחרון של הקפיטליזם. זאת בניגוד למצב במאה הקודמת, שבה היוותה ארה"ב כוח רזרבי עבור המשטר הקפיטליסטי, כאשר הצילה את אירופה מהתמוטטות במלחמת העולם השנייה, ובכך מנעה את הניצחון המלא של הסוציאליזם. הבניה מחדש של אירופה, הפכה את ארה"ב למנהיגה האולטימטיבית של המשטר הקפיטליסטי, ולמטריה הכלכלית והאסטרטגית שלו בעימות עם המשטרים הסוציאליסטים. ואולם, הגלובליזציה שאיחדה את הכלכלה העולמית, הדגישה את המבוי הסתום בו אנו מצויים. המשטר האמריקאי הפך לחוט האחרון עליו תלוי הקפיטליזם העולמי.

המשבר התחיל במדינות דרום מזרח אסיה בשל כשלון התוכניות לצמיחה מהירה. כשלון זה חשף את חולשת הגלובליזציה, שהועילה למדינות המפותחות על חשבון המדינות המתפתחות. אחד הביטויים לאכזבה הגדולה מהמדיניות האמריקאית, היה צמיחתה של תנועה עולמית המתנגדות לגלובליזציה. על רקע האכזבה הגוברת, בצל המשבר הקיומי ההולך וצובר תאוצה, הכניסה ארה"ב את עצמה למהלך של צמיחה מהירה. היא ניסתה להוכיח לעולם שהמשבר לא פוגע בה, משום שהיא מייצרת משטר קפיטליסטי מושלם, בריא ופעיל, משטר "הכלכלה החדשה".
למשטר "הכלכלה החדשה" מיוחסת היכולת להתגבר על המשברים התקופתיים, הנובעים מגאות ושפל בכלכלה. "הקסם" הוא המצאות הטכנולוגיה החדשה (היי.טק) שיצרו שווקים וביקושים מחודשים. כלומר, חיסול התופעה של רוויית השווקים ועודף היצע על ביקוש, שגורמת לצניחת מחירים ורווחים.
ואולם, התמוטטות בורסת ניו יורק במרץ 2000, והמיתון הכלכלי שבא בעקבותיה, פוצצו את הבועה הכלכלית, וניפצו את אגדת "הכלכלה החדשה". הוכח, שהמשטר הקפיטליסטי לא התרפא מהפגם המבני שלו, ואין לו שום פתרונות קסם לריפוי עצמי.
התמוטטות הבורסה, עוררה ויכוח חריף בתוך ארה"ב, בין תומכי תפישת השוק החופשי הנוכחית, ובין תומכי תפישת מדינת הרווחה. הדבר החדש בויכוח הזה, שהוא יצר אפשרות להציע פתרונות שורשיים השונים משתי התפישות הללו.

מדינת הרווחה, שיושמה בארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה ועד "מהפכת" רייגן בשנות ה-80, לא נולדה בוואקום. היא היתה תוצאה של משבר כלכלי עמוק, שהחל עם התמוטטות הבורסה בניו יורק בשנת 1929, והתפתח למשבר עולמי, שהסתיים בצמיחת הפשיזם באירופה ובמלחמת העולם השניה. מדינת הרווחה היא השם השני של כלכלה מתוכננת (managed economy), שבה כופה המדינה פיקוח חזק על הכלכלה, ומתכננת ומרסנת אותה כדי למנוע משברים. תפישה זו יושמה, לאחר שהתברר שהכלכלה החופשית הייתה הסיבה העיקרית למשבר שנות ה-30. בשנות ה-70, כאשר התגברו "הגעגועים" למדיניות השוק החופשי, נזנחה אותה מדיניות במהלך, שהסתיים במשבר נוסף כאמור, במרץ 2000.
הניסיון ההיסטורי הוכיח, אם כן, ששתי התפישות אינן מספקות את הפתרון לבעיות היסודיות מהן סובל המשטר הקפיטליסטי. אותן בעיות שבגינן הוא עובר משברים תקופתיים שמסתיימים לא אחת במגה משבר המאיים על הקיום הקפיטליסטי כולו, כפי שקרה בשנת 1929. כך מתאשרים הספקות ביכולת המשטר הקפיטליסטי להתגבר על חולשותיו, ומתחזקת ההנחה שאנו עומדים בפני תקופה חדשה של עשייה מהפכנית.

מה היא מדינת רווחה?

מדינת רווחה היא המשטר הכלכלי ששלט באירופה ובארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה. משטר זה לא נוצר מתוך בחירה חופשית, אלא עלה כתוצאה של משבר חברתי ופוליטי עמוק. האבטלה, שהגיעה בארה"ב בשנות ה-30 לשיעור של 20%, היוותה את הבעיה החברתית המסוכנת ביותר. היא אימה על היציבות הפוליטית של המשטר בארה"ב, והובילה באירופה להתמוטטות המשטרים הדמוקרטיים ולהפיכות פשיסטיות. מדינת הרווחה נוצרה לאחר הבסת הפשיזם, והיוותה חוליית ביניים, בין המשטר הקומוניסטי ובין הניגוד שלו – הפשיזם.
לאחר שנכשלה בסיפוק מקומות עבודה ורווחה לרוב האזרחים, נתפשה הכלכלה החופשית, הנשענת על תחרות חופשית בין החברות, כדבר שמיצה את עצמו. תפקיד הממשלה עד אותו משבר התרכז בשמירה על החוק, ובאחריות על ניהול הכלכלה, לטובת בעלי החברות הגדולות והבנקים. כמו כן היה על הממשל האמריקאי למנוע גרעון בתקציב, ולשמור על ערך המטבע, כדי למנוע אינפלציה, ולהקל על הפעילות הכלכלית של בעלי ההון. לא הוטל פיקוח על המסחר בבורסה. החברות שמניותיהן נסחרו בבורסה לא נאלצו לחשוף את חשבונותיהם ואת ההון שהן מחזיקות ברשותן.
ההון מלא תפקיד מרכזי בשליטה על החיים הכלכליים. עד כדי כך, שרוב הפועלים האמריקאים נשארו בלי ייצוג של איגוד מקצועי אמיתי. החברות השתמשו באיגודים מקצועיים משלהן, כדי לייצג את האינטרסים שלהן מול הפועלים ולא ההפך. לאיגודי הפועלים המדולדלים לא הייתה זכות לנהל משא ומתן קיבוצי, לא היו בתי משפט לענייני עבודה ולא חוק שכר מינימום, או קרנות פנסיה וביטוח לאומי. במלים אחרות, הממשלה שחררה את ההון מכל מחויבות חברתית, ודכאה כל ניסיון של הפועלים להתארגן במסגרת איגוד מקצועי עצמאי. ההון יכול היה להתפתח ולצבור רווחים בתוך סביבה אידיאלית, ללא כל מכשולים. ועם כל זאת, המשטר הזה התמוטט, כשהוא חושף את נקודות החולשה שלו קבל עם ועדה.

ההיסטוריונים מסכימים, שמדינת הרווחה, שהוקמה בתקופת כהונתו של פרנקלין רוזוולט בשנת 1933, הידועה בשם "ניו דיל", נוצרה כדי להציל את המשטר הקפיטליסטי. אירופה עמדה באותה תקופה בפני שתי אפשרויות: הפשיזם, שהשתלט על הכלכלה לטובת בעלי ההון הגדול; או הקומוניזם, שהכפיף את הכלכלה לטובת מעמד הפועלים וחיסל את ההון לחלוטין. מדינת הרווחה הייתה מעין פתרון ביניים בין שתי האפשרויות. היא תפשה מקום חשוב בניהול הכלכלה והפיקוח עליה, והפכה לבוררת בין איגודי הפועלים ובין בעלי ההון, בלי לבטל את המוסדות הדמוקרטיים.
משטר הרווחה הסתמך על התיאוריה של ג'ון מאינרד קינז (Keynes), המדען הבריטי המפורסם, שהשתתף בעיצוב המדיניות הכלכלית (Macroeconomics) לפיקוח על הכלכלה. המדיניות הזו חוללה מהפך במושגים, כאשר המדינה שוב אינה מסתפקת בעידוד השוק הקפיטליסטי, אלא יוצרת מקומות עבודה ונלחמת באבטלה, שהפכה, כפי שכבר אמרנו, לבעיה החברתית הגדולה ביותר שאיימה על עצם קיומו של המשטר הקפיטליסטי הדמוקרטי.

המדיניות החדשה דרשה מבעלי ההון סוג של הקרבה. בזמן משברים בהם גבר ההיצע על הביקוש ורווחי החברות נפלו, היו בעלי ההון מפסיקים את הייצור ומפטרים פועלים מהעבודה. מדינת הרווחה נועדה למנוע את ההתפתחות המחזורית הזאת, על ידי יצירת ביקושים נוספים (aggregate demand). היא העסיקה את הפועלים במגזר הציבורי ובעבודות תשתית יזומות, תוך יצירת גרעון עצום בתקציב.
בעלי ההון ראו במדיניות זאת קורבן עצום מצדם. משטר המסים של מדיניות תבע עד 70% מרווחיהם. נוסף על כך, הגרעון בתקציב והביקוש העולה, גרמו לאינפלציה ולירידה בערך המטבע. בעלי ההון לא הצליחו לשמור על ערך השקעותיהם ולתכנן לתווך ארוך בגלל חוסר האפשרות לדעת מה יהיה ערך המטבע. התברר כי מדיניות הרווחה אינה פותרת את הבעיה בצורה יסודית. בעוד שמדיניות השוק החופשי הוכיחה שמלחמה באינפלציה יוצרת בהכרח אבטלה, הוכיחה מדיניות הרווחה שהמלחמה באבטלה יוצרת אינפלציה.

למרות שתפישת הרווחה הפכה לפרה קדושה בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, ואומצה על ידי הרפובליקאים והדמוקרטים בארה"ב ועל ידי הימין והשמאל באירופה, היה קשה להעריך את יעילותה. שני גורמים השפיעו השפעה מכרעת על ההתפתחות הכלכלית באותה תקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. הצורך לבנות מחדש את המשטר הקפיטליסטי באירופה על יסודות חדשים; והצורך של ארה"ב לבסס את השפעתה במושבות האירופאיות לשעבר. גורמים אלה הביאו לצמיחה הכלכלית המהירה במדינות הקפיטליסטיות המפותחות, ולחיסול האבטלה למשך כשני עשורים. בתוך כך חלה התרחבות מתמדת של השוק, דבר שיצר רווחים, שהזינו את מדינת הרווחה. כלומר, יש לשים לב לכך, משטר קיינז לא יושם בזמן שבו השווקים מצטמצמים והדרישה יורדת. סיטואציה כזאת הייתה בודאי מגבירה את הספקות ביעילות מדינת הרווחה.
לדוגמא אפשר להזכיר כי בשנת 1938, לאחר חמש שנים בלבד מאז הוחלט על יישום כלכלת "מדינת הרווחה", נכנס המשק האמריקאי למשבר עמוק חדש.

סוף עידן הרווחה התחולל בשנות ה-70, עם כניסתו של המשטר הקפיטליסטי לקיפאון כלכלי. כאשר השוק מיצה את עצמו, והחלה תחרות בין הגושים הקפיטליסטיים העיקריים, יפן אירופה וארה"ב, החל מעמדה של ארה"ב בעולם להתערער. אז גם החלו להתברר החולשות של מדיניות קיינז וחוסר יכולתה למנוע אבטלה למרות האינפלציה הנובעת מגרעון בתקציב. מימדי האינפלציה בארה"ב הגיעו לשתי ספרות וכמוהם גם שיעור האבטלה, מצב שכונה סטגפלציה. כשלון מדינת הרווחה פתח את הדרך להחזרת מדיניות הכלכלה החופשית. כלומר, מדיניות מוניטארית, שנועדה למנוע אינפלציה על ידי השמירה על ערך המטבע, מבלי להתחשב באבטלה או בכל גורם חברתי אחר.

בשביל מה "ניו דיל"?

חשוב להבין את המשטר הכלכלי והחברתי שעוצב על ידי רוזוולט בשנות ה-30. הוא נחשב "מהפכה" שהניחה את היסודות עליהם הושתתה החברה האמריקאית, והמשפיעים עליה עד היום. אותה "מהפכה" עוררה ויכוח חריף בארה"ב. עד כדי כך, שהצעדים בהם נקט הנשיא רייגן לאחר חמישים שנה, שהביאו כמעט לחיסולו של משטר ה"ניו דיל", נחשבו גם הם "מהפכה". מכאן, אנו יכולים להסיק, שארה"ב עברה שתי מהפכות, שאף אחת מהן לא הצליחה לרפא את המחלות המאיימות על חיי המשטר.

במהלך המאה ה-20 לא היה בארה"ב שום נשיא שהטביע את חותמו יותר מרוזוולט. הוא נבחר לנשיאות ארבע פעמים רצופות, בבחירות 1932, 36, 40, 44, ונפתר לפני סוף כהונתו הרביעית. את מקומו תפש הארי טרומן. הפופולאריות של רוזוולט נשענה על אישיותו החזקה, ויותר מכך על ההילה של מציל הדמוקרטיה האמריקאית. מיומו הראשון בבית הלבן הוא הכריז על צעדי חירום להצלחת הכלכלה. הוא שם קץ למרידות שהחלו להתפתח בערים ובכפרים, שהונהגו על ידי הפועלים שנותרו ללא עבודה, ועל ידי החקלאים שנושלו מאדמותיהם.
באותה תקופה סבלו החקלאים בכפר מירידה חדה במחירי התוצרת החקלאית, ולא הצליחו לשלם את חובותיהם לבנקים. כתוצאה מכך השתלטו הבנקים והחברות החקלאיות הגדולות על אדמותיהם. צעדים אלה הובילו לפטורי 30% מכוח העבודה החקלאי. החלה תנועה של מרידות חקלאים, שניסו למנוע את העמדת אדמותיהם למכירה פומבית. בין הצעדים בהם נקטה הממשלה היה קביעת מכסות לתוצרת החקלאית כדי למנוע הצפת השווקים, ולשמור על מחירים גבוהים. כן שולמו לחקלאים פיצויים מסוימים על כל דונם אדמה שאת תוצרתו העודפת נאלצו להשמיד, במיוחד תוצרת של כותנה וגרעינים.
ואולם, מאחר והחקלאים לא הצליחו לפרוע את חובותיהם לבנקים, הכריזו בנקים רבים על פשיטת רגל. יותר מ-5,000 בנקים סגרו את שעריהם באותה תקופה. הבנקים הגדולים, שחששו כי הציבור המפוחד ידרוש את חסכונותיו, נאלצו להכריז על ימי "חג", כתירוץ לסגירת שעריהם. הממשלה הכריזה על צעדים בוני אמון על ידי החזרת התמיכה לבנקים הגדולים, דבר שהציל את המגזר הפיננסי מהתמוטטות כללית.

בערים ברחבי ארה"ב הסתובבו מיליונים ללא פרנסה, בחיפוש אחר פת לחם. כל אזרח רביעי היה מובטל. באותה תקופה החלה תנועה איגוד מקצועית חזקה ביותר בתעשיית המכוניות, ובין נהגי המשאיות ומכרות הפחם, כאשר מיליוני פועלים מצטרפים אליה. תנועה זו הצליחה לכפות על החברות להכיר בזכות ההתארגנות ובזכות האיגוד לשאת ולתת. המאבק לווה בהתנגשויות עם המשטרה והמשמר הלאומי, בהם נהרגו ונפצעו פועלים רבים. ממשלת רוזוולט הכירה בזכות הפועלים לאיגוד מקצועי, ועצרה את הדיכוי המשטרתי.

מה שאפיין יותר מכל את מדיניות "ניו דיל" היה הפניית תקציבים ליצירת מקומות עבודה במגזר הציבורי. הממשלה גיסה מיליוני צעירים לנטוע יערות במקומות שסבלו מבצורת. היא העסיקה פועלים בהקמת מבני ציבור כמו תיאטראות, ספריות, כבישים וגשרים. תוכניות אלו היו סם הרגעה שהקל במקצת על סבלם של האזרחים, אך לא סיפק פתרון ממשי לבעיית האבטלה. תקציבי הממשלה היו מוגבלים. הם לא יכלו לספק אלטרנטיבה למגזר הפרטי, שנותר קפוא ולא הצליח לקלוט את מיליוני המובטלים. יחד עם זאת, לציבור, שאיבד את אמונו בשיטה הכלכלית, הייתה הרגשה כי הממשלה עושה לפחות משהו, ואינה מחכה עד שהשוק ירפא את עצמו.

ביחסים עם בעלי ההון במגזרים השונים ניסתה הממשלה להגיע להסכמים קיבוציים. המטרה היתה לקבוע מחירים מחוץ למסגרת התחרות החופשית. לצד קביעת המחירים, נאלצו החברות להתחייב לכבד את חוקי העבודה, ולחלק את מכסות הייצור ביניהן, בצורה כמו מונופוליסטית. המטרה של הממשלה הייתה למנוע את התחרות ההרסנית בין החברות, ולעצור את צניחת המחירים. בכך קיוו להגן על משכורות הפועלים, ועל כוח הקניה ויכולת הצריכה של הציבור. ואולם, בית המשפט העליון קבע, כי סוג זה של הסכמים בין החברות לממשלה, אינו עולה בקנה אחד עם החוקה, משום שהוא מונע תחרות חופשית והעדפת החברות הגדולות על פני הבינוניות והקטנות.

העידן החדש (The New Era)

האשמה העיקרי באסון החברתי שהיכה בארה"ב בשנות ה-30 היא ללא ספק הבורסה האמריקאית הממוקמת ב"וול סטריט". הציבור האמריקאי האשים את מנהלי הבנקים הגדולים כמו JP Morgan Chase, City National Bank, באחריות ישירה להתמוטטות הבורסה, כתוצאה מספקולציות והרצת מניות. בעלי החברות והבנקים גרפו סכומי עתק בתקופה קצרה ביותר, באמצעות עסקאות והשקעות שבאו על חשבון המשקיע הפשוט. האינפורמציה שסופקה למשקיע הפשוט היתה בלתי מדוייקת, ולעתים שקרית, תוך הצגת חברות דמיוניות. דבר זה יצר בועות, שהתפוצצו באוקטובר 1929.
הבועות היו מבוססות על ההתקדמות הגדולה של הכלכלה האמריקאית באותה תקופה בתחום פיתוחים של טכנולוגיה חדישה, במיוחד בתעשיית החשמל, הנפט, המכוניות, פסי הרכבת, התקשורת והרדיו. "הכלכלה החדשה" בשנות ה-90 משתמשת בהמצאת האינטרנט והמחשב כהוכחה לכך שהשוק יכול להתרחב באופן בלתי מוגבל. באותו אופן השתמשו החברות בשנים 1927-1929 בצמיחה הכלכלית המהירה, שהיתה בנויה על הפיתוחים החדשים, כדי לטעון שהללו מונעים את השפל המחזורי, וכך יצרו עליה בלתי ריאלית בערך מניותיהן.

מה שקרה בפועל הוא ריכוז של הון בידי מיעוט בעלי כוחות כלכליים עצומים.זה יצר מרכוז של מעין מונופולים בכל תחומי החיים הכלכליים. שליטת מספר בנקים על המסחר בבורסה, ושליטת חברות בודדות על תעשיית החשמל, הרכבות, המכוניות או הפלדה, אפשרה להם חופש להעלות את המחירים ללא גבול ולצבור רווחים מהירים. שליטה כמעט בלתי מוגבלת על הכלכלה העניקה לבעלי אותן חברות השפעה פוליטית בין חברי הקונגרס, שקיבלו את מניות החברות כשוחד תמורת נאמנותם.

ההתנגדות לשליטת מעמד האריסטוקרטיה הפיננסית גברה בתחילת המאה העשרים. בשנת 1913 כתב שופט בית המשפט העליון, ברנדייס, שהפך לאחר מכן לתומך נלהב של רוזוולט, סדרת מאמרים בספר "Other People’s Money". הספר תוקף את הבנקים להשקעות, ובראשם ג'י. פי. מורגאן, וקובע כי מקור הסכנה הוא מרכוז הכוח הכלכלי האדיר בידיים ספורות, שמנצלות את מעמדן כדי לגרוף רווחי עתק, מבלי לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי.

על רקע זה התרחש פילוג בתוך המפלגה הרפובליקאית, בתקופתו של תיאודור רוזוולט (אין לו כל קשר לפרנקלין רוזוולט) שכיהן כנשיא בשנת 1905. חלק מהמפלגה פרש בשנת 1912 והקים את המפלגה "הפרוגרסיבית". מפלגה זו ביטאה את חששם של מעמדות הביניים מפני התעצמותו והגברת כוחו של המעמד העשיר. היא קראה למדיניות ממשלתית נמרצת לריסון המונופולים, שאיימו לחסל את התחרות החופשית ולפגוע באינטרסים של הסוחר והיצרן הקטן.

15 שנה עברו עד שפרץ המשבר הגדול ביותר שידע המשטר הקפיטליסטי. מאחר ואישים מרכזיים רבים בארה"ב כבר הצביעו על הסכנה הטמונה בהתנהגותו הכלכלית והפוליטית של המעמד העשיר, היה זה רק טבעי שהאצבע המאשימה תופנה אליו. כפי שקורה היום, הקונגרס האמריקאי הקים ועדת חקירה לבדיקת התנהלות עשירי "העידן החדש" של אותה תקופה, שהיו בעלי השפעה בלתי רגילה על השלטון, והשיגו את כל מבוקשם. בשנת 1933 פרסם השופט פרדיננד פקורה את מסקנות ועדת החקירה של הקונגרס בראשה עמד. המסקנות יצאו בספר “Wall Street Under Oath” (וול סטריט תחת שבועה) המאשים את ההנהגה הכלכלית האמריקאית בחוסר נאמנות, בשקרים, בהרצת מניות בלתי חוקית ובהעלמות מס.
הבנקים גם הם עסקו במסחר במניות, למרות החוק האוסר עליהם זאת. החוק קובע כי אסור לבנקים להשתתף בהשקעות בבורסה ובהנפקת ניירות ערך, בגלל האופי הבלתי יציב של הבורסה, וכדי לשמור על חסכונות הציבור. הבנקים היו צריכים לפעול בתחום החיסכון וההלוואות. גם בשני תחומים אלה הוטלו עליהם מגבלות חוקיות, שאילצו אותם לשמור על מינימום של בטחונות, כדי למנוע היווצרות של משבר נזילות. ואולם, אף בנק לא היה מסוגל להימנע מהנפקת ניירות ערך, משום שהרווחים בתחום זה היו אדירים, ויכלו להגיע לעתים עד 8% מרווחי הבנק.

למנהלי החברות והבנקים הייתה מוטיבציה גדולה לנפח את רווחיהן על ידי ספקולציות, משום שמשכורותיהם היו קשורות בביצועי החברות בבורסה. הם קיבלו קרנות ניהול (management fund), שהיו קרנות שנוהלו על פי אותו עיקרון לפיו מתנהלים בימינו אופציות למניות (stock options). כלומר: אם החברה רשמה רווחי על, המנהל היה מקבל סכום נוסף, הגדול פי כמה ממשכורתו הרשמית. רווחי על הם דבר בלתי אפשרי בתנאים של תחרות רגילה. משום כך נדחפו מנהלי החברות להגדיל את הרווחים במספר צורות: ספקולציות, הסתרת מצב החברה האמיתי, כניסה לעסקאות מפוברקות. זאת, כדי ליצור רושם שמעגל הפעילות של החברה מתרחב, ועמו גם ההון שברשותה. למרות שאין כאן כל רווח ממשי, ערך המניות של החברה עולה, ועמו עולה הרווח בו זוכים המנהלים.

חוסר האמון של הציבור במגזר הפרטי הכולל בנקים וחברות, הוביל לואקום כלכלי ופוליטי ענק. המפלגות נשענו על פעילות המגזר הפרטי, כדי ליצור צמיחה כלכלית ומקומות עבודה. ואולם, בשנת 1929 העמיק המשבר, והוביל את החברה האמריקאית לדרך ללא מוצא. כך נותרה המדינה הגורם היחיד שיכול היה להניע את הכלכלה, כשהיא מגייסת את התקציבים הממשלתיים, במקום ההון הפרטי.

חוקים חברתיים ופיקוח על ההון

צעדי החירום שנקטה המדינה כדי לעצור את ההדרדרות, היו מטבע הדברים זמניים. ואולם, החוקים שחוקק הקונגרס בשנות ה-30 הפכו ליסוד מוצק של המשטר החברתי והכלכלי בארה"ב עד היום. החוקים נחלקו לשני סוגים. הראשון, חוקים חברתיים ובראשם חוק הפנסיה שבא להבטיח בטחון סוציאלי לפועל, ותוכניות העזרה שספקו רשת בטחון להגנת העניים מפגיעת המשטר הקפיטליסטי. הסוג השני, היו החוקים הכלכליים שבאו כדי לחשק את חופש בעלי ההון ולמנוע מהם לגרום לאסונות כמו משבר 1929.

בעלי ההון והתעשיינים נקטו עמדה שלילית ביותר כלפי המציאות החדשה שיצרו החוקים הללו. בהקדמה לספרו, מזכיר פרדיננד פקורה: "תחת גג הפיקוח הממשלתי שנכפה על שוק ניירות הערך, המשיכו אותם כוחות, שיצרו את דפוסי ההתנהגות הקלוקלים והספקולציות בשוק בשנת 1929, לבסס את קיומן והשפעתן". והוא מוסיף: "אומרים לנו שהפיקוח הזה חונק את פיתוח המדינה. וול סטריט גלתה עוינות כלפי חוקי הפיקוח, והיא מצפה ליום שתחזיר לעצמה את המושכות". פקורה מנבא שלמרות שכוחות אלה "מדוכאים כעת, אין ספק שהם ישובו לפעילותם המושחתת בהזדמנות הראשונה". ואכן, יום זה הגיע לאחר 40 שנה, בהפיכה של ריגן נגד אותם חוקים. וול סטריט החזירה לעצמה סמכויות בלתי מוגבלות, דבר שהוביל להתמוטטות מחודשת של הבורסה במרץ 2000.

רשת הביטחון הסוציאלי, שהביטוח הלאומי (social security) היה אחד ממרכיביה העיקריים, נוצרה בשתי תקופות שונות. הראשונה, כפי שאמרנו, בשנות ה-30, השנייה, בשנות ה-60. בפעם השנייה היה המניע העיקרי, העליה של התנועה לזכויות האזרח של השחורים, בתקופת כהונתו של לינדן ג'ונסון. השחורים התקוממו נגד דחיקתם לשולי החברה, שידעה באותה עת פריחה כלכלית. בנוסף לחוקים שהבטיחו את זכויות השחורים, נוסדה גם תוכנית הבריאות לזקנים ותוכנית העזרה לעניים, מהתקנות החברתיות המפורסמות באותה תקופה.
מלחמת ויטנאם, והקפאון הכלכלי שפגעו בארה"ב בשנות ה-70, שמו קץ להתרחבות משטר הרווחה. החלה להתפתח תנועה מנוגדת, שראתה בתוכניות הרווחה היקרות מכשול בפני בעלי ההון, אשר נאלצו לממן אותן מרווחיהם. תוכנית הבריאות וחוקי הפנסיה עמדו במרכזו של ויכוח קשה. האגף השמרני גרס שאין בהן כל צורך. על כל אדם לקנות את הביטוח שלו, כפי שהוא קונה ביטוח לכל דבר אחר, בלי התערבות המדינה ובלי להטיל את העול על בעלי ההון.

התרומה החשובה ביותר של מדינת הרווחה לכלכלה הייתה הקמת מועצת השוק הפדראלי הפתוח, כלומר, הבנק המרכזי של ארה"ב. בין המשימות שהוטלו עליו הייתה חתירה לצמיחה כלכלית, מאבק באבטלה, שמירה על ערך המטבע ועל המאזן המסחרי (יבוא ויצוא). לצד המוסד החושב הזה, הוקמה ועדת פיקוח על הבורסה (SEC) שהיתה צריכה להעמיד לדין כל מי שעובר על חוקי המסחר במניות. כמו שקרה בשנת 1933, גם הפעם חוקק חוק מיוחד המפריד בין פעילות הבנקים ובין קרנות ההשקעות, הידוע בשם Glass-Steagall. כדי לאכוף את הפיקוח על הכלכלה, נוסדו סוכנויות פדארליות רבות, שתפקידן למנוע מהחברות הגדולות להשתלט על תחומים מסוימים. כך נוסדה הסוכנות לפיקוח על חברות האנרגיה שתפקידה היה לפקח על המחירים. וכך קמה הסוכנות לפיקוח על אמצעי התקשורת, שתפקידה היה למנוע מרכוז של התחום החשוב ובעל ההשפעה הזה בידי בודדים. קווי התעופה נכנסו גם הם תחת פיקוח, בנוסף לתחום התרופות, המזון ואיכות הסביבה.

המהפך נגד "ניו דיל"

בשנות ה-70 של המאה הקודמת התרחשה נסיגה גדולה במעמדה של ארה"ב במישור הפנימי והחיצוני. הסתבכות האמריקאית בוייטנאם, השפיעה על מעמד ארה"ב כמעצמה עולמית, והולידה תנועה המונית נגד המלחמה. במישור הכלכלי, יצר הקיפאון בייצור התעשייתי עליה בשיעורי האינפלציה והאבטלה. לאווירת חוסר היציבות נוספה השערורייה של ווטרגייט, שהובילה להעמדתו לדין של הנשיא ניקסון, ופגעה באמון של הציבור האמריקאי במוסד הנשיאות.

היה ברור באותה תקופה שכל אחת משתי המפלגות הגדולות, הרפובליקאית והדמוקרטית, עומדת חסרת אונים מול השפל הכלכלי. התחרות עם יפן החריפה את המשבר. זו האחרונה פרחה כתוצאה ממדיניות היצוא האגרסיבית שלה, בזמן שבעלי ההון האמריקאים היו מוגבלים על ידי כוח עבודה יקר ושיעור מסים גבוה, שצמצם את הרווחים וההשקעות. האינפלציה תפשה את מקומה של האבטלה, כבעיה המרכזית של החברה האמריקאית.
הגרעון התקציבי נכשל ביצירת ביקושים נוספים (aggregate demand) שהיו צריכים להניע את הכלכלה, והפך בעצמו לגורם אינפלציוני בלי שיצר מקומות עבודה. התגברו הקולות הקוראים לשינוי הקו ולחזרה למצב שהיה קיים לפני תקופת רוזוולט. תומכי אותה עמדה, טענו, שהאחריות לאסון של 1929, לא מוטלת על בעלי ההון אלא על הממשלה, שבמקום לתמוך במגזר הפיננסי ולהציל את הבנקים מפשיטת רגל, הסתפקה בצפייה מרחוק, והרשתה לעניינים להידרדר עד שיצאו מכלל שליטה.

מאז 1979, עם מינויו של פול פולקר לנשיא הבנק הפדראלי האמריקאי, החלו המושגים להשתנות. המאבק באינפלציה החליף את המאבק באבטלה, כנושא המרכזי. כלומר, האינפלציה הפכה לאויב הראשי של המשטר הקפיטליסטי, משום שהיא דחפה את בעלי ההון לשבות מהשקעות; כפי שבשנות ה-30 דחפה האבטלה, שהיתה אז הבעיה המרכזית, את הפועלים למחאות ולשביתות. הנטייה של הדמוקרטים היתה להציל את המשטר הקפיטליסטי על ידי סיפוק דרישות הפועלים, ואילו הנטייה של הרפובליקאים להציל את המשטר על ידי הטבות וסיפוק רצון בעלי ההון.
כאן מתמצה לב הויכוח בין תומכי הרווחה שמאמינים שהממשלה צריכה לדאוג לאינטרס של החברה ככלל, ולהגן עליה מפני חמסנותם של בעלי ההון, ובין השמרנים המטיפים לשיטת השוק החופשי ומאמינים כי אסור לממשלה להתערב בכלכלה. לדעתם, עליה להתיר ליחסים בין התעשיינים והשכירים להתעצב בהתאם לדרישות השוק הבלתי תלויות, כדי להשיג את האיזון הנכון בין הצדדים. לפי הנוסחה הכלכלית האידיאלית אליה קוראים השמרנים, קיים ביקוש מול כל היצע, והחברה מסוגלת להסדיר את ענייניה בלי התערבות הממשלה. זו אם תתערב, תפר את האיזון, ותצור פגם שיפגע בחיי הכלכלה הטבעיים.
למרות עומק הויכוח, הוא הפך לנושא תיאורטי, והוכרע בתבוסת המפלגה הדמוקרטית בבחירות 1980. בבחירות אלו ניצח רונלד ריגן מהרפובליקאים השמרנים ביותר, שנבחר גם לקדנציה שניה. הרפובליקאים נשארו בשלטון עד סוף כהונת בוש האב בשנת 1992. התפישה בה דגלו, המשיכה גם לאחר חילופי השלטון, והפכה לקונצנזוס. הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון הגשים את מה שריגן לא הצליח להגשים, וחיסל את מה שנותר ממשטר הניו דיל. לאחר שבעלי ההון ביססו את שליטתם בכלכלה, התפשטה השפעתם הפוליטית מחדש, עד שלא נותר מועמד פוליטי אחד, שמסוגל להגיע לקונגרס או לאיזה שהוא מעמד חשוב, מבלי שיזכה לתמיכה של בעלי חברות הענק.

תהליך פירוק מדינת הרווחה, שהחל בימי רייגן, היה איטי. הוא הגיע לשיאו בסוף כהונת קלינטון, זמן קצר לפני שפקעה הבועה של הבורסה, שהכניסה את ארה"ב למיתון. רייגן יישם את מדיניותו החדשה בכל החזיתות. מדיניות החוץ התאפיינה באותה אלימות שהופעלה גם כדי לקשור את ידי האיגודים ולהכות את הפועל המאורגן. בזמן שראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, דיכאה את שביתת פועלי המכרות, רייגן שבר את שביתת פקחי הטיסה.
התוצאה הייתה נסיגה במעמדו של הפועל המאורגן, והפיכת שוק העבודה ל"גמיש". המגזר הפרטי מנע פעילות איגוד מקצועית, ונשען על עבודה על פי חוזים, או על פועלי כוח אדם ופועלים זרים ללא רישיון. רבים מבעלי ההון עברו למדינות מזרח אסיה, שם אין איגודים מקצועיים והידיים העובדות זולות. זה הוביל לירידה משמעותית בהכנסה הממוצעת בארה"ב, ולקיפאון ברמת השכר במשך תקופה של 20 שנה.
לצד המתקפה על הפועל השכיר, החלה שורה של הקלות לבעלי ההון שהתבטאה בהורדת שיעור המסים מ-70% ל-28%. מכאן מובן, שמדיניות זו, שנועדה לעודד את ההשקעות, הובילה לצמצום התקציב בשל ירידה בהכנסות ממסים. ואולם, השמרנים מתעקשים, שהורדת רמת המסים, תוביל בסופו של דבר לעליה בגביית המסים. כיצד? הטענה היא, שעלייה בפעילות הכלכלית תעלה את רמת ההכנסה והרווחים, דבר שיעלה את "כמות" המסים, דבר שיפצה על הירידה בשיעור המסים.

רייגן התכוון לצמצם את תוכניות הרווחה ולהעבירן מאחריות הממשלה הפדראלית לאחריות כל מדינה ומדינה. על ידי כך הוא קיווה לצמצם את הנטל הבירוקרטי וליעל את תפקודן, דבר שייטיב עם הנזקקים. לצורך זה ננקטו צעדים חדשים, שכפו על כל נזקק להוכיח שאין לו יכולת להשתכר, כתנאי לקבלת עזרה מהממשלה. הרושם הכללי שיצר הממשל האמריקאי היה, שהרווחה מיועדת לנזקקים בלבד. כל האחרים, ביניהם מובטלים או כאלו שלא עמדו בתנאים החדשים, נותרו ללא רשת בטחון.

אין מנוס מלהעיר, שמדיניות זו, ששנתה את פני ארה"ב, לא בוצעה במלואה. נותרו כמה תוכניות מרכזיות, כמו קרנות פנסיה וביטוח לאומי ותוכנית הבריאות. לרייגן ולשמרנים לא היה את הכוח הפוליטי והתמיכה של הקונגרס לשנותם. בניגוד להגיון, המדיניות החדשה הגדילה את תקציבי הרווחה ב-84% בין השנים 1982 ו-1987. בתקופה זו הייתה פריחה כלכלית, שהתבטאה בתוספת של 15 מיליון מקומות עבודה.
למרות רצונו של רייגן להוריד את שיעור המסים, הוא נאלץ להגדיל את תקציב הביטחון, כדי להשיב לארה"ב את מעמדה בעולם לאחר תבוסת וייטנאם. תקציב הביטחון עלה מ-134 מיליארד דולר בשנת 1980 ל-282 מיליארד בשנת 1987. נכון שרייגן הצליח לשבור את גב ברה"מ באמצעות מרוץ החימוש, ואולם הוא לא פתר את המשוואה הבאה: איך לנהל את מדיניות הורדת המסים בדרך שלא תצור גרעון בתקציב, ובו בזמן להעלות את תקציבי הביטחון והרווחה?
האמת היא שרייגן לא בצע את מה שהטיף לו, ואת מה שדרש מאותן מדינות שביקשו את העזרה האמריקאית. בזמן שהעניק לבעלי ההון הקלות, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתעלם מדרישות העם האמריקאי ולא היה מוכן לשלם את המחיר עבור מדיניותו. המדינות שבצעו את האסכולה השמרנית לפרטיה, שלמו מחיר חברתי כבד בהתפשטות האבטלה והעוני. דבר זה הוביל להפיכות פוליטיות. רייגן העדיף לתפוש את המקל בשני קצותיו - להקל על בעלי ההון מבלי לפגוע בעמו. כדי לבצע זאת הוא יצר חוב פנימי וחיצוני עצום, שממשיך לאיים על היציבות הכלכלית בארה"ב עד היום.

הגלובליזציה סתמה את הגולל על הניו דיל

במסגרת זו עלינו להתייחס גם לגלובליזציה. זוהי פרוגרמה משלימה לתוכניתו של רייגן לפרק את מדינת הרווחה, וגורם חשוב בצמיחת הכלכלה האמריקאית. צמיחה זו לא באה רק על בסיס חוב פנימי וחיצוני עצום, כפי שהזכרנו, אלא גם על חשבון המדינות המתפתחות, שהיו קשורות לחלוטין בעזרה חיצונית. הכלכלן הידוע ג'וזף שטיגליץ, שהיה נשיא הועדה המיעצת לענייני כלכלה בבית הלבן בזמנו של קלינטון, ואחר כך מלא תפקיד בכיר בבנק העולמי, פרסם את הספר:Globalization and its Discontents. בספר זה הוא מבקר את המדיניות האמריקאית, ומסביר כיצד התפרק המשטר הכלכלי הבינלאומי שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה.
שטיגליץ מתאר את השינויים שהתרחשו בארגונים הכלכליים העולמיים, ובמיוחד בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית: "השינוי המסוכן ביותר במוסדות אלו היה בשנות ה-80, בתקופה בה קראו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר לעולם לאמץ את רעיון השוק החופשי המיושם בארה"ב ובבריטניה. קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי הפכו למוסדות המיסיונרים החדשים, דרכם נכפה אותו רעיון על המדינות העניות, נגד רצונן, מאחר והללו נזקקו נואשות למענקים ולהלוואות של אותם מוסדות." (עמ' 13)
כך הסביר שטיגליץ את השינוי שהתחולל בתפקיד שמלא המשטר הבינלאומי שהקים קינז בשנת 1944: "קינז לא הגדיר את נקודות התורפה בשוק (שמובילות למשברים חדים), אלא הסביר כיצד יכולים מוסדות כמו קרן המטבע הבי"ל לשפר את המצב. מצד אחד באמצעות לחץ על המדינות ועידודן ליישם כלכלה שמבטיחה תעסוקה מלאה, ומצד שני, על ידי אספקת כסף נזיל לאותן מדינות הנמצאות במצב של מיתון. זאת, כדי להעלות את ההוצאות הממשלתיות ולעודד ביקוש נוסף במישור העולמי. ואולם היום, הפונדמנטליסטים של השוק החופשי שולטים בקרן המטבע הבי"ל, וחושבים שהשווקים פועלים בצורה חיובית בדרך כלל, ואילו הממשלות פועלות בצורה שלילית בדרך כלל." (עמ' 196)
מכך ניתן להסיק, שאותם מוסדות, שצמחו כדי לעזור לממשלות להציל את הכלכלה מהמשברים המחזוריים, מגבילות היום את תפקיד הממשלות, וכופות עליהן להיענות לחוקי השוק. השינוי הזה גרם למשברים כלכליים עמוקים וחוסר יציבות פוליטי ברוב המדינות העניות שנענו לתכתיבי המוסדות הפיננסיים העולמיים.

בשנת 1995, בתקופת קלינטון, הוקם מוסד בי"ל חדש – ארגון הסחר העולמי - WTO. מוסד זה, שנועד לשווק את הסחר הבינלאומי, מלא תפקיד בהפיכה הממסדית, שהחלה בשנות השמונים נגד מדינת הרווחה. מטרת השינוי הייתה לפתוח שווקים עולמיים בפני בעלי ההון בעולם, ובמיוחד האמריקאים. ארה"ב כפתה תנאי מסחר לא הוגנים על המדינות שרצו להיות חלק מארגון הסחר העולמי. חברות ב- WTO והשגת הערכה חיובית מקרן המטבע הבי"ל, היו תנאי ראשון למשיכת השקעות הון.

כך מתאר שטיגליץ את הליברליזציה שנכפתה על העולם בתחום הסחר: "מדינות המערב שמרו על ליברליזציה מסחרית (trade liberalization) בתחום יצוא הסחורות. ואולם, בד בבד, נמשכה ההגנה על המגזרים שהיו עלולים לעמוד בפני תחרות מהמדינות המתפתחות" (עמ' 60). ארה"ב פעלה באמצעות נציג לענייני סחר, ליישום עונשים מסחריים נגד מדינות, שסירבו להוראותיה, מבלי שתזדקק להשתמש בכוח צבאי.
עד עכשיו הראינו כיצד פרקה ארה"ב את שסתומי ההגנה שיצרה מדינת הרווחה. מתברר כי המשטר הקפיטליסטי אינו מסתמך על חוקי השוק והתחרות החופשית כפי שהוא טוען, אלא פונה לשסתומי בטחון אחרים, כמו גרעון בתקציב וחוב חיצוני. בנוסף, הוא כופה מדיניות צנע על המדינות המתפתחות, שהפכו קורבן לגלובליזציה, בזמן שהכלכלה האמריקאית הצליחה לגרוף רווחי עתק.

מדיניות איפה ואיפה

המדיניות שכפתה ארה"ב על המדינות המתפתחות, כאמצעי להבראת המחלות הכלכליות, נשענה על "קונצנזוס וושינגטוני", שכלל את הבנק העולמי, קרן המטבע הבי"ל, ואת משרד האוצר האמריקאי. המדיניות הזו נשענה על שלוש הנחות בסיסיות: קיצוץ תקציבי (Fiscal austerity), הפרטה וליברליזציה של שווקי המטבע. היא הגיעה משולבת עם האידאלוגיה של וול סטריט, שהפכה, כפי כבר אמרנו, למרכז האירועים הכלכליים בארה"ב ובעולם.
1.קיצוץ תקציבי – המטרה של קיצוץ ההוצאות במדינות המתפתחות הייתה להלחם באינפלציה כדי למשוך השקעות זרות. קיצוץ זה לווה בקביעת שיעור ריבית גבוה מאוד על ידי הבנק המרכזי, כדי לשמור על ערך המטבע המקומי. במספר מדינות הגיעו הדברים עד לידי קשירת המטבע המקומי לדולר האמריקאי, דבר ששלל מהבנק המרכזי את היכולת להוריד או להעלות את שיעור הריבית בהתאם לצרכי הכלכלה המקומית. מדיניות זו הביאה לעליה חדה באבטלה, משום שהכלכלה הייתה מכוונת לשרות ההון הזר. המדינה היתה מנועה מלעודד את צמיחת התעשייה המקומית באמצעות הלוואות והטבות כספיות אחרות.
כניסת הבנקים הגדולים למדינות המתפתחות, הובילה לסגירת בנקים מקומיים שלא יכלו לעמוד בתחרות. הבנקים הזרים העדיפו לתמוך במונופולים הגדולים הזרים. הם התעלמו מצרכי החברות המקומית, שלא הצליחו לעמוד בתחרות בשל שיעורי הריבית הגבוהים שנכפו עליהן. התוצאה הייתה פטורי מיליוני פועלים.
כניסת המונופולים הגדולים למדינות העניות, הובילה לקריסת התעשייה המקומית. המונופולים הורידו בכוונה את מחירי תוצרתם עד ששברו את התעשייה המקומית, ולאחר מכן העלו את המחירים מחדש אף יותר מקודם. דבר זה צמצם את מעגל הצרכנים לשכבה חברתית מסוימת והותיר את מרבית החברה בחוסר כל.
2. הפרטה – הפרטת התשתיות המקומיות לטובת המונופולים הזרים, נעשתה בתירוץ שהממשלה לא יודעת איך להגיש שירותים בדרך יעילה וזולה. כך הצליחו המונופולים להשתלט על המים, החשמל, הטלפון, התחבורה, הדואר, הנמלים, נמלי התעופה והבריאות. הם סחרו בכל תחומי השירותים החיוניים שהיו צריכים להינתן לאזרח על ידי המדינה. שוב הגענו לאותה תוצאה: פיטורים של מאות אלפי פועלים במגזר הציבורי, ושלילת השירותים החיוניים ממובטלים ונצרכים, עקב האמרת מחיריהם.
גרוע מכך, המחיר על ההפרטה היה יקר. החברות הזרות שרצו להשתלט על הענפים הללו במחירים זולים להפליא, היו צריכות לשלם שוחד לפקיד ממשלתי מסוים. כלומר, המדיניות הגאונית הזאת, שהאשימה את הממשלה בבירוקרטיה, סייעה להפיץ את השחיתות וליצור שכבה של עשירים חדשים, ששיתפו פעולה בגזל המשאבים הלאומיים. בדרך זו השתלט ההון הזר על מה שנותר מהמוסדות הפוליטיים, כפי שקרה בכל המדינות בהן יושמה המדיניות האמריקאית, כמו רוסיה, אינדונזיה, קוריאה הדרומית וארגנטינה.
3. ליברליזציה – הנזק הגדול ביותר נגרם על ידי הליברליזציה של השווקים הפיננסיים. לפי שטיגליץ היה זה "הגורם החשוב ביותר שהוביל למשבר" במדינות דרום מזרח אסיה. וול סטריט דחפה בכל הכוח בכיוון פתיחת שווקי המטבע באותן מדינות. בעבר, הן נקטו במדיניות הגנה על התעשייה המקומית, וכפו חוקים נוקשים נגד הימורים בבורסה, שאפשרו להם להשיג שיעורי צמיחה משמעותיים. ואולם ההון האמריקאי שאף להרחיב את שווקיו, כדי שיוכל להעלות את הרווחים, ולכן לחץ על אותן מדינות לבצע ליברליזציה של שוק ההון.
כתוצאה מהליברליזציה עלתה כמות ההשקעות הפרטיות בשיעור של פי 7 במהלך שבע שנים, בזמן שהסיוע החיצוני נותר כפי שהיה. ההשקעות הפרטיות כונו "כסף חם" (hot money), משום שהן לא היו השקעות לטווח ארוך לבניית תעשיה או תשתיות, אלא השקעות לטווח קצר ביותר. כאשר הרגישו שערך המניות עלה לרמה שמאפשרת להם למכור ברווח, הם מהרו לצאת מהשוק. היציאה המהירה גרמה להתמוטטות פתאומית של הבורסה, ולנפילה חדה בערך המטבע המקומי.
כך הרוויחה ארה"ב מהגלובליזציה. בניגוד למה שטענו הפוליטיקאים, היא לא הקלה על צמיחה אמיתית, אלא עודדה צמיחה מוגבלת ביותר בארה"ב עצמה, על חשבון שאר העולם. באמצעות הליברליזציה, הכפיל המגזר הבנקאי האמריקאי את הונו, תוך שהוא הורס את כלכלות המדינות המתפתחות. באמצעות ההפרטה הכפילו המונופולים הגדולים את הונם, תוך כדי הרס התשתיות במדינות העניות. ואילו חברות התעשייה והחקלאות האמריקאיות הגדולות הרוויחו מההסכמים המסחריים, שהעניקו להן יתרונות, תוך כדי הרס התעשייה והחקלאות המקומית במדינות המתפתחות. זהו סוד "הכלכלה הרייגנית" Reaganomics)) "המדיניות הנבונה" שהחליפה את משטר הרווחה.

אגדת הכלכלה החדשה

לאחר נפילת בורסת נסדא"ק במרץ 2000, הופסקו הדיבורים על "כלכלה חדשה". הכלכלה החדשה, עד לאותה עת, הייתה קונספציה בינ"ל שאין עליה עוררין. היא נתמכה על ידי כל כלכלן או פרשן, שרצה להסביר את הצמיחה הענקית והפריחה הכלכלית חסרת התקדים של שנות התשעים.
מה היא הכלכלה החדשה, מסביר שטיגליץ בספרו האחרון "שנות התשעים הרועמות" (“The Roaring Nineties”). הוא מצביע על כך, שבעוד המהפכה התעשייתית הובילה לשינוי בסיס הכלכלה מחקלאות לתעשייה, הכלכלה החדשה הובילה לשינוי לא פחות יסודי - המעבר מתעשייה יצרנית לתעשיית רעיונות וייצור אינפורמציה processing of information)).
שטיגליץ מצביע על הצמצום במשקל התעשיה עד כדי 14% מסך כל התוצרת output)), ועוד פחות מכך מסך כל המועסקים. לטענתו, הכלכלה החדשה שמה קץ למחזוריות הכלכלית, משום שהטכנולוגיה התקשורתית אפשרה לחברות לשלוט בצורה טובה יותר במלאי הסחורות. (עמ' 5)
זה היה אחד ההסברים, ואולם לא היה זה ההסבר היחיד. היה הסבר, שראה במיזוג בין הון סיכון adventure capital)) ובין ההמצאות המדעיות החדשות, מקור לשוק חדש וצרכים חדשים שימשכו ויתרחבו עד אין סוף. כלומר, שוק בעליה מתמדת, שיופעל על ידי יזמים בעלי הון ובוגרי אוניברסיטאות, שיפגשו בעמק הסיליקון במדינת קליפורניה כדי להמציא את העולם החדש שבו נחייה.

ההסבר שטען כי החוקים הכלכליים השתנו, לא נבע ממחשבה מדעית אובייקטיבית, אלא היה חד צדדי לחלוטין. מאחוריו הייתה מטרה חומרית מאוד, לפתות את הציבור להשקיע בבורסה ולצאת להרפתקה, שעל פי ההסבר "המדעי" אין בה כל סיכון. בהתאם לחוקי השוק שהשתנו, הכלכלה שוב אינה נשלטת על ידי החשבון הפשוט של רווח והפסד, אלא על ידי אפשרויות הטמונות ביוזמות, שאיש אינו יכול לנבא את הצלחתן או כישלונן בטווח הרחוק.
"הכלכלה החדשה" בשנות התשעים, ו"העידן החדש" בשנות השלושים, לא היו אלא אגדה, שמטרתה להונות את האנשים. ההימור היה על קרנות הפנסיה של הציבור הרחב. רבים השקיעו את כל חסכונותיהם, ואף לקחו הלוואות מהבנקים, כדי להשתתף במשחק החדש. היקף השתתפות הציבור במסחר במניות היה אדיר. עד כדי כך, שהיו שטענו כי הקפיטליזם הדמוקרטי הופך את הסוציאליזם למיותר. הוא יוצר סוג של שוויון, שבו כל פועל הוא מעין שותף במניות החברה. במלים אחרות, נוצר רושם שהכלכלה החדשה חסלה את המחזוריות הכלכלית, שהובילה פעם אחרי עם לשפל; וכמו כן חיסלה את הניגודים בין ההון והעבודה השכירה. הצמיחה הפכה אינטרס משותף של בעל ההון והפועל השכיר, משום שהרווח יחזור לשני הצדדים ואיש מהם לא יפסיד.

כאן עלינו להצביע על התפקיד המרכזי שמלאה בורסת נסדא"ק. הבורסה הזאת שהוקמה בשנת 1971 וסחרה במניות בדרך אלקטרונית, עודדה את החברות הקטנות להירשם אצלה, בלי שחייבה אותן להביא עירבונות להגנה על המשקיעים. לשם השוואה, נציין כי בעוד שחברה מסויימת היתה צריכה הון של 60 מליון דולר כדי להשתתף בבורסת וול סטריט, היו מספיקים לה 8 מיליון כדי להשתתף בנסדא"ק. החוקים האלה עודד מסחר במניות של חברות, שלא הוכיחו שיש להן בסיס כלכלי יציב. הסיכון עוד עלה בשנת 1999, כאשר ערך המניות של חברות אלו עלה פי שלוש מערכן הממשי.

האגדה הזאת הסתיימה בהתמוטטות בורסת נסדא"ק, וירידתם לטמיון של 8.5 טריליון דולר תוך תקופה קצרה. כלומר, שליש מתוכניות הפנסיה האישיות איבדו את ערכן. ואולם, הדבר החשוב הוא, שאותם שכלולים טכנולוגיים, שיצרו כביכול שוק חדש, לא הצליחו למנוע את המחזוריות הכלכלית, אלא להפך. אחד המאפיינים של תעשיית ההיי-טק, שהיא מעלה את קצב הייצור. דבר שפירושו הצפת השווקים בסחורות ללא ביקוש. גורם נוסף שהכניס את הכלכלה למיתון עמוק במיוחד, הוא ההשקעות האדירות בתחום זה, שלא הצליחו לממש את עצמן בשל צמצום השוק.
השוק אינו עשוי מגומי. גבולותיו מוגבלים על ידי כוח הקניה של ציבור הצרכנים. חלוקה לא שוויונית של ההכנסות בתקופת פריחה, מעניקה רווח לשכבה צרה, בזמן שרוב הציבור נעשה עני יותר. כוח הקניה המדולדל של הציבור הוא החוק ששולט בשוק, ולא ההמצאות הגאוניות שלא מוצאות מי שירכוש אותן.

קלינטון ממשיך את רייגן

נכון שהבורסה התמוטטה במרץ 2000, בתחילת כהונתו של ג'ורג' בוש הבן. ואולם, איש אינו יכול להכחיש שהאחראי הראשי לאותה התמוטטות ולמיתון שפרץ בארה"ב שנה לאחר מכן, הוא הנשיא קלינטון, שישב בבית הלבן במהלך רוב שנות התשעים. כאן בולט המשבר הפוליטי שמאחורי המשבר הכלכלי. קלינטון נבחר כדי לבצע שינוי במדיניות שהנהיג רייגן, שתקופת כהונתו הסתיימה במיתון כלכלי. אותו מיתון, שעלה לבוש האב בהפסד הקדנציה השנייה בנשיאות.

קלינטון היה מנהיג של מה שנקרא "הדמוקרטים החדשים". תפקידו היה חידוש הפרוגראמה של המפלגה הדמוקרטית, שנשענה על מדינת הרווחה. ואולם, לאחר שהצליח להוציא את הכלכלה האמריקאית מהמיתון, באמצעות הורדת תקציב ההגנה והעלאת מסים, הוא פנה לברית עם השמרנים החדשים בקונגרס, במיוחד במהלך הקדנציה השנייה שלו, ויישם את מדיניותם, שהעדיפה את ההון והעניקה לו תפקיד מרכזי בצמיחה הכלכלית.
קלינטון ביצע נס כלכלי, שבו הגיעה הצמיחה לשיעור של מעל 5%, בזמן ששיעור האבטלה ירד אל מתחת ל-4%. זאת מבלי שתיווצר אינפלציה. לפני כן הייתה מקובלת הסברה, כי כל הורדה של שיעור האבטלה אל מתחת ל-6%, תוביל לאינפלציה, דבר שיכפה על הבנק הפדראלי להעלות את שיעור הריבית כדי למנוע אינפלציה (עמ' 70, שטיגליץ). כמו כן, היתה סברה כי תעסוקה מלאה תוביל לעליית שכר, דבר שיאלץ את התעשיינים להעלות את המחירים כדי לשמור על שיעור הרווח.

את הסיבות להעדר אינפלציה בתקופת קלינטון למרות הורדת שיעור האבטלה, מיחסים הפרשנים לחידושים הטכנולוגיים שהעלו את הפריון. כלומר, כל פועל ייצר יותר, דבר שפיצה על העליה בשכר. וכך תרמה העליה בפריון לעליה בשיעור הרווח.
למרות שנקט באמצעים כלכלים מנוגדים לתפישת השמרנים הרפובליקאים, במיוחד במה שנוגע להעלאת המסים, החל קלינטון לפרק את רשת הביטחון שריסנה את פעולות ההון. קלניטון שם קץ למדיניותו הכלכלית של קינז. כך לא נותר בזירה כוח פוליטי ממשי שיתנגד לתוכנית השמרנים החדשים, שהצליחו לרכוש עמדות כוח במפלגתם ובמפלגה הדמוקרטית גם יחד. הקונצנזוס הוושינגטוני הפך לקונצנזוס פוליטי בין שתי המפלגות הגדולות, דבר שהווה ניצחון עצום לוול סטריט, שהחזירה לעצמה את השפעתה לאחר 60 שנה.

ביטול החוקים שהוצאו במיוחד בתקופת הניו דיל בשנת ה-30, כלל ארבעה תחומים, כפי שמסביר שטיגליץ: תקשורת, חשמל, המגזר הבנקאי וחשבונאות. אלו לא היו התחומים היחידים, ואולם הייתה להם השפעה ישירה על יצירת הבועה בבורסה. בעלי ההון טענו, שיש להתאים את החוקים להתרחבות פעילות ההון האמריקאי, שנבע מכך שחברות רב לאומיות החלו להתעניין בתחומים שונים. למשל, חברת מים צרפתית קנתה חברה אמריקאית גדולה להפקת סרטים. נוכח הפעילות החדשה הזו נזקקו החברות האמריקאיות לתנאים טובים יותר, כדי להתחרות עם חברות אחרות, ולשנות את החוקים.

כפי שקרה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כאשר חברת הרכבות מלאה תפקיד מוביל בפיתוח הכלכלה, ויצרה את הבועה שהתפוצצה בשנת 1929; כך הפך תחום התקשורת בשנות ה-90 לגורם חשוב בצמיחה. מניות החברות שפעלו בתחום זה, היו הפופולאריות ביותר בבורסה. תחום התקשורת ייצר שליש ממקומות העבודה החדשים, ושלט על שליש ההשקעות בין השנים 1992-2000.
בשנת 1996 בוטל החוק לריסון הפעילות בבורסה, שנחקק בשנת 1934. התוצאה לא אחרה לבוא. החברות הגדולות השתלטו על השוק. ההשקעות שלהן היו הרבה יותר גבוהות מהצרכים האמיתיים של השוק, והותירו רבים ממלאיי הסיבים האופטיים fiber optic)) ללא ביקוש. הציפיות היו לא ריאליות עד כדי כך, שההפסדים בתחום זה הגיעו בשנת 2002 לשני טריליון דולר.

הסכנה הגדולה ביותר נבעה מביטול חוק Glass Steagall שחוקק בשנת 1933. החוק הזה כוון להפריד הפרדה מוחלטת בין הבנקים המסחריים והבנקים להשקעות. הוא חייב את הבנק המסחרי לקבל חסכונות ולהעניק הלוואות, ואילו הבנק להשקעות התרכז בהנפקת מניות לסחור בבורסה. ביטול החוק הוביל למיזוגי ענק של הבנקים כמו JP Morgan Chase, Citigroup שקנו את חברת Salomon Smith and Barney המתמחה במסחר בבורסה brokerage form)).
מיזוג שני התוחמים יצר פגם מסוכן בתחום הפיננסי. עד שבוטל החוק הנ"ל, היה על הבנק לוודא את יכולת ההחזר של חברה שדרשה הלוואה, כדי להגן על הציבור שהשקיע אצלו את חסכונותיו. ואולם, ברגע שהבנק הפך לצד שמנפיק ולבעלים של מניות אותן חברות, הוא החל להיות בעל אינטרס בהצלחתן בבורסה. הביקורת על היכולת הכלכלית של החברות התרופפה, משום שהבנק היה מעוניין יותר באינטרס של החברות מאשר באינטרס של לקוחותיו הרגילים.

אחת ממטרות חוק Glass Steagall היתה למנוע השתלטות ההון הפיננסי על הכלכלה באמצעות כוחו הכספי שאין לא מתחרים. ברגע שבוטל החוק, הצליח הכוח הזה להשתלט באופן מוחלט על הבורסה. הוא ניצל את מעמדו כדי להפיץ ידיעות על מצב המניות והחברות, ולשלוט בפעולת הנפקת אותן מניות. החברות שמניותיהן נסחרו על ידי הבנקים זכו לקבל הלוואות בקלות בלתי נסבלת. זאת הייתה מדיניות של יד רוחצת יד, שאפשרה לאותן חברות לבצע תמרונים כלכליים, כמו השתלטות על חברות מתחרות.
הרווח מהנפקת מניות היה עצום. הבנקים קנו מניות במחירים נמוכים, וקבלו בנוסף דמי עמלה של 8% מרווחי אותן מניות. בקיצור, המונופול המוחלט הזה הוא שהוביל לשערוריות בהן הסתבכו הגורמים שהעידו בפני ועדת הקונגרס לפני יותר משישים שנה, ביניהם JP Morgan Chase, City National Bank (שהפך מאוחר יותר ל-Citigroup), ושבשלהם נחקק חוק Glass Steagall בשנת 1933.

ההון על ספסל הנאשמים

השערוריות שנחשפו עם התמוטטות הבורסה בשנת 2000 הסתיימו בהעמדה לדין של האחראים. מדובר באנשי החברות הרב לאומיות הגדולות והחשובות ביותר הפעילות בכל רחבי העולם. פרשת "אנרון" היתה אולי המפורסמת ביותר, אך לא היחידה. חברות רבות הסתבכו יחד אתה, ביניהן חברת רואי החשבון "אנדרסון", אשר חיפתה על הפעילות הבלתי חוקית של אנרון. נגד בנק "סיטי גרופ" הוגשה תביעה, והוטל עליו קנס כספי גבוה, בשל מתן הלוואות בלי בדיקה הולמת של החברה הלווה. כמו כן הועמדו למשפט האנליסטים של חברת סלומון. הם נקנסו ונאסר עליהם לפעול בבורסה. הסתבכות אותן חברות הובילה לפתיחת חקירה נגד כל החברות העוסקות בתחום. דבר זה אישר שבעלי ההון לא למדו דבר ולא שכחו דבר. כשם שהגיעו לכס הנאשמים בעקבות מדיניותם בשנות השלושים, גם היום, בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם, הם חוזרים על אותן שיטות בדיוק.
פשיטת הרגל של אנרון, לא רק שהעידה על חריגות בניהול החשבונות, והשקעות בלתי רווחיות שהובילו להפסדים, אלא גם חשפה התנהגות עבריינית שיטתית, שכללה מעילה בכספים על חשבון האדם הפשוט. מנהליה הכלכליים של אנרון, אותם מנהלים הנמצאים בהליכים משפטיים עד היום, עשו ככל העולה על רוחם ללא כל ביקורת. הם נהגו לתת לעצמם הלוואות, מענקים ותוספות שכר, ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. רואי החשבונות קבלו משכורת רגילה עבור עבודתם, ותוספות לשכר, שהגיעו עד לעשרות מיליוני דולרים. התוספות נתנו תמורת שירותי "יעוץ", כביכול, שלא היו אלא שוחד בתמורה לארגון ספרי החשבונות, כלומר לזיופם.

נכון שתופעת השחיתות לוותה, מאז ומעולם, כל מנגנון ממשלתי. דבר ידוע הוא שממשלות נותנות יד לשוחד, ומעניקות תמורתו רישיונות והקלות. אולם, במשטר דמוקרטי, הממשלה נתונה לביקורת, ואפשר להחליפה בבחירות. ההון, לעומתה, אין עליו שום ביקורת, ואי אפשר להחליפו בבחירות. ההון הפיננסי אינו אוהב להשתעשע בהונו, ומעדיף לסכן את הונם של האחרים. אותם "האחרים" אינם אלא ההמונים הרחבים, אשר, בעידודו של ההון, משקיעים את כספם בבורסה או בבנקים להשקעות. כך הם חולמים להשיג רווחים יותר גדולים ממה שהם יכולים לקבל באמצעות הריבית הבנקאית הרגילה. יתר על כן, תוכנית פנסיה מיוחדת לשכירים, המכונה 401(k), אינה אלא מניות הנסחרות בבורסה. אם יאבד אותו ציבור את אמונו בהון, יפחתו המקורות לגיוסו, דבר שיגרום לקיפאון בפעילות הבורסה.

הבעיה אינה מתמצת בתחום הכלכלי, אלא חורגת לתחום הפוליטי. החברות שולטות שליטה מוחלטת בפוליטיקה. הן מממנות את הפוליטיקאים, ומשקיעות סכומים אדירים בלובי שלהם בקונגרס. ישנה תופעה של אישים, שעוברים מעמדות של שרים למשרות גבוהות בחברות. ידוע למשל, ששר האוצר בתקופת קלינטון, היה בעל עמדה בכירה בחברת השקעות בבורסה, והוא חזר אליה לאחר שהסתיימה כהונתו. בבעלותה של משפחת בוש מניות בחברת "קרלייל"; סגן הנשיא האמריקאי, דיק צ'יני, היה מנהל בחברת "הליברטון"; בעוד שג'ורג' שולץ, שר החוץ של רייגן, ואחד מהדמויות החשובות במפלגה הרפובליקנית, היה בין הבעלים של חברת "בכטל".

החברות האמריקאיות הגדולות, אשר שולטות בארה"ב, וזכו לכינוי Corporate America, נהנות מהשפעה מכריעה על שתי המפלגות. על כן, כאשר אנו מדברים על כשלון הסקטור הפרטי בניהול הכלכלה, איננו מדברים על בעיה כלכלית טהורה, אלא על בעיה פוליטית חמורה. החוקה האמריקאית מבטיחה הפרדה בין שלושת הרשויות -המחוקקת, השופטת והמבצעת - כדי ליצור איזון שלטוני וביקורת. המיזוג בין ההון לשלטון, לעומת זאת, פותח את הדרך להשתלטות העשירים על השלטון, באמצעות מה שמכונה "פלוטוקרטיה", או שלטון ההון.
תופעת הפלוטוקרטיה חסלה את עצם ההליך הדמוקרטי. שתי המפלגות הגדולות, הדמוקרטית והרפובליקנית, הכפופות להון לא ייעלמו על ידי חילופי שלטון כל עוד אין אלטרנטיבה מפלגתית שלישית. כאשר יסתיים המעבר המהיר ממדינת רווחה לכלכלת השוק החופשי, באסון כלכלי, לא תהיה אלטרנטיבה אמיתית, לא במישור הכלכלי, ולא במישור הפוליטי.

שלושה שלבים בהתפתחות הכלכלה האמריקאית

כדי להבין את השלב הנוכחי אותו עובר המשטר הקפיטליסטי, עלינו לערוך חשבון נפש היסטורי המתחיל עם משבר 1929. חשבון נפש כזה יגלה שארה"ב אינה יכולה לפתור את הבעיה היסודית של המשטר שלה, גם אם תשרוד את המשברים המחזוריים. זאת משום שכל ניסיון להגיע לפתרון, גורר בעקבותיו עוד משברים כלכליים בתוך ארה"ב עצמה ומחוצה לה. ברור שחלוקת ההיסטוריה לשלבים אינה מדוייקת. ניתן לעשות חלוקה ע"פ קריטריונים אחרים, אלא שאנו רוצים להקל על ההבנה של המבוי הסתום אליו הגיעו ארה"ב והמשטר הקפיטליסטי כולו.
השלב ההסטורי הראשון הוא הכיבוש הפנימי של הכלכלה הלאומית. בגלל גודלה העצום של המדינה, היתה ארה"ב עסוקה בכיבוש השווקים הפנימיים שלה, בעוד שמדיניות החוץ שלה התאפיינה בהסתגרות. היא לא ראתה כל צורך להתערב במלחמות שפרצו באירופה ובבעיותיה. כך זכה הנשיא הדמוקרטי וילסון לקיתונות של ביקורת בשל התערבותו במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, והקונגרס האמריקאי הכשיל את יוזמתו להקים את חבר העמים.

אחת הבעיות היסודיות ששתקה את הכלכלה, היתה עודף יצור, אשר יצר חוסר איזון בין ההיצע לביקוש וגרם לירידת מחירים. היכולת הכלכלית היתה מעל ומעבר לכושר הספיגה של השוק המקומי. משטר ה"ניו דיל" לא הצליח לפתור את הבעיה היסודית הזאת. המשבר הכלכלי והאבטלה הגבוהה נמשכו למעשה עד שארה"ב נכנסה למלחמה.
הישועה של הכלכלה האמריקאית אחרי ההתמוטטות של 1929 לא באה ממהפכת הניו דיל, אלא מפרוץ מלחמת העולם השניה. המלחמה אלצה את הממשלה לקנות את מוצרי התעשיות הבטחוניות, דבר שחיסל את האבטלה, אבל יצר גרעון גדול בתקציב. מה שאפשר את הפריחה הכלכלית של שנות החמישים והשישים, היה החורבן המוחלט של אירופה במלחמה, דבר שהעניק לארה"ב יתרון בשוק העולמי. האסון באירופה היה איפוא התנאי המוקדם לפריחה של ארה"ב.

בכל שנות החמישים והשישים נהנתה ארה"ב מגידול מהיר ביותר ומפריחה ממושכת. היא הפכה למעצמה אימפריאליסטית, המשווקת את מוצריה לעולם כולו. הדולר האמריקאי הפך למטבע היחיד במסחר הבינלאומי. כל מדינות העולם נאלצו לקנות דולרים, דבר ששמר על ערך המטבע והעניק לכלכלה האמריקאית יתרון על אירופה המשתקמת. כך ירשה ארה"ב את שליטתה של בריטניה במושבות, ובעיקר במקורות הנפט במזה"ת. חברות הנפט הגדולות וחברות המכוניות קבלו מקום חשוב בכלכלה האמריקאית והעולמית.
שלב זה הסתיים בשנות השבעים, כאשר ארה"ב נאלצה להתחלק בשוק העולמי עם מתחרים חדשים כמו יפן ואירופה. העידן האמריקאי הסתיים והתחיל העידן היפני. לאחר עשור של קיפאון הצליח ההון האמריקאי לחולל מהפכה משלו באמצעות ממשל רייגן. אפשר לומר שבאותה תקופה התחילה הגלובליזציה, שכפתה על המדינות המתפתחות לפתוח את שווקיהן בפני ההון האמריקאי. במקביל החלו החברות האמריקאיות להעביר את מפעליהם החוצה כדי לנצל את כח העבודה הזול.

רייגן הניח את הבסיס לשלב החדש הזה, ואילו קלינטון המשיך אותו. את התנאים האידיאליים לצעדיהם סיפקה התמוטטות בריה"מ והפיכתה של ארה"ב למעצמה היחידה. הדבר הביא להעמקת הניצול של העולם, והחיסול של מה שנותר מהמדינות המתפתחות המצליחות, כמו מדינות מזרח אסיה. מדיניות זו גם גרמה לשפל כלכלי ביפן, אשר אבדה את יתרונה לעומת ההון האמריקאי. האסונות הכלכלים שהתרחשו בכל חלקי העולם, הגבירו את השנאה לאמריקה ופגעו באמינותה בעיני מדינות העולם.

התמוטטות הבורסות במדינות מזרח אסיה היתה ראשית הסוף של השלב הזה. השיא שלו, היה, כאמור, התמוטטות הבורסה בניו יורק במרץ 2000 ופרוץ המיתון העמוק שם. לאחר שההון האמריקאי מצה את הכלכלה המקומית, הוא כילה את כוחותיו בתחרות עם הגושים הכלכליים הגדולים בשנות השבעים. בהמשך הוא הצליח לגבור על מתנגדיו באמצעות הגלובליזציה והעמקת הניצול של השווקים העולמיים. עתה הוא מצה גם את השוק הזה, הנתון בקיפאון ממושך.

מאורעות ה-11 בספטמבר פתחו שלב רביעי חדש. הם היו תוצאה של המדיניות הבינ"ל האמריקאית, אשר דחקה את עמי הארצות המתפתחות לשוליים, ונתנה לאסלם הקיצוני הזדמנות להתקיף את ארה"ב. בחירתו של בוש ועליית קרנם של השמרנים החדשים, מהווה הודאה של ההון בכך ששלב הגלובליזציה הגיע לסיומו. התחרות הכלכלית מחד, והעוצמה הכלכלית מאידך, לא היה בהם די לשכנע את העולם שעליו להכפיף את עצמו לאמריקה, ולתת עדיפות לאינטרסים שלה.

כיום אנו נמצאים בשלב המלחמה, כאשר ארה"ב משתמשת בקלף הצבאי, כדי להשיג את מה שלא הצליחה להשיג בתקופת קלינטון. התברר ש"הקונסנזוס הוושינגטוני" לא יצלח, ורוב מדינות העולם דוחות אותו, כולל רוסיה ארגנטינה ברזיל וחלק ממדינות אסיה. משום כך החלה ארה"ב לכפות את רצונה באמצעות הטלת אימה. אלא שהקו הזה אינו יכול לחלץ את ארה"ב מהמשבר, ואין הוא מהווה דוגמא להתפתחות דמוקרטית ולצמיחה. למעשה הוא ניסיון שקוף להשתלט על העולם בכח הזרוע, דבר המעורר התנגדות בקרב עמי העולם, ומעמיק את המשבר הבינלאומי והאמריקאי.

היכן נמצאת הכלכלה האמריקאית ?

אחרי שלוש שנים של שלטון בוש, אפשר לומר שהכלכלה האמריקאית נמצאת במצב של התלבטות, המעוררת חששות בעולם כולו. הרי ידוע שהכלכלה האמריקאית היא המנוע הראשי של הכלכלי העולמית. המיתון בארה"ב משליך על המיתון בעולם כולו. כל מדינות העולם, העשירות והעניות גם יחד, מייצאות לארה"ב, הנהנית משוק גדול ואוכלוסיה המונה 300 מליון נפש. לעולם אין כל אלטרנטיבה לשוק האמריקאי.
אמריקה משדרת היום לעולם תחושה של חוסר יציבות, ושל חוסר יכולת למצוא תשובה ברורה למשבר הכלכלי שהיא עוברת. ממשלת בוש השתמשה בשני אמצעים יסודיים כדי להחיות את הכלכלה: הראשון, הורדת מיסים כדי לעודד ההשקעות; והשני, הורדת שיעור הריבית על הדולר כדי להקל על לקיחת הלוואות, וע"י כך למשוך מחדש השקעות.

בוש השתמש באמצעי המסורתי של השמרנים החדשים, ובצע קיצוץ במיסים של העשירון העליון. הוא הבטיח שהדבר יגרום להגברת הגביה, דבר שיוביל לעודף תקציבי. תוך עשר שנים, כך הבטיח, יגיע העודף ל-10 אלפים מיליארד דולר, סכום ענק בכל קנה מידה. אלא שדבר מכל זה לא קרה. העודף התקציבי שקלינטון הצליח ליצר בתקופת השגשוג של הבורסה, הפך בתקופת בוש לגרעון תקציבי עצום המגיע ל-500 מיליארד דולר. שוב חוזר על עצמו מה שקרה בתקופה רייגן, כאשר ההפחתה במיסים גרמה לגרעון עצום בתקציב, במקום שתביא לעליה בגביה לטווח ארוך כפי שצפו השמרנים.
אלא שבניגוד לבוש, רייגן יכול היה לממן את הגרעון בתקציב, הודות להתאוששות כלכלית מסויימת באותה תקופה, כאשר נוצרו 15 מליון מקומות עבודה חדשים. הגרעון הנוכחי אינו מבשר התאוששות אמיתית, גם אם הנתונים מצביעים על גידול מסוים בכלכלה. הגידול הנוכחי אינו מבטא יצירת מקומות עבודה חדשים, והוא תופעה חדשה המכונה "התאוששות ללא תעסוקה" (jobless recovery). כאשר ההתאוששות אינה מבוססת על גידול בייצור, יישאר החוב הממשלתי ענק, ולא תהיה כל דרך לכסות אותו. מצב זה מזעזע את הכלכלה, ומדאיג את מי שעוקב אחרי מה שקורה בארה"ב. לטווח ארוך תאלץ הממשלה להעלות את המיסים מחד, וליצור צמצום נוסף בתוכניות הרווחה. המחיר הפוליטי על צעדים אלה יהיה גבוה.

ההבדל השני בין רייגן ובוש נוגע לשיעור הריבית. בתקופת רייגן הריבית היתה גבוהה מאוד, בהתאם למדיניות הבנק הפדרלי, אשר כזכור שאף להלחם נגד האינפלציה. לעומת זאת, היום הריבית נמוכה מאוד. ואולם, הריבית הנמוכה אינה גורמת להתאוששות אמיתית בכלכלה. לעומת זאת, היא עודדה את הספסרות בתחום הנדל"ן. רבים לקחו הלוואות מהבנקים במטרה להשקיע בנדל"ן, ולהשתמש בנכסים אלו בתור ערבון כדי להשיג הלוואות נוספות. כך הפכה ההשקעה בתחום זה לבועה, שכאשר תתפוצץ היא עלולה להוביל להתמוטטות בשוק הבנקאי, שההלוואות שנתן יהפכו לחדלות פירעון.
כאן יש לציין, שבנוסף לגרעון התקציבי, ישנו גם גרעון במאזן המסחרי. ארה"ב מייבאת יותר משהיא מייצאת, דבר שהעלה את החוב הכללי שלה ל-500 מיליארד דולר. חוב זה מוחזר ע"י לקיחת הלוואות, וכן ע"י כך שהממשלות והחברות הזרות שממשלת ארה"ב חבה להן, קונות אגרות חוב של האוצר האמריקאי, שיש עליה ריבית מסויימת. וכאן נשאלת השאלה, עד מתי יסכימו החברות והממשלות לקנות את אגרות החוב של האוצר האמריקאי, כאשר לוקחים בחשבון את המצב הרעוע של הכלכלה האמריקאית?

כדי להתגבר על המיתון הכלכלי נאלצו החברות האמריקאיות לייצא את מקומות העבודה לארצות שכוח העבודה שלהן זול. כך הפכה סין למקור החשוב ביותר של עבודה זולה בתחום התעשייה, בעוד שהודו, הידועה ברמה הגבוהה של האוניברסיטאות שלה שתלמידיהן דוברי אנגלית, הפכה למקור של עבודה זולה בתחום הטכנולוגיה ושירותי האינטרנט. נראה שהחברות נהנו לא רק מריבית נמוכה ופטור ממסים, אלא ממשטר הגלובליזציה ככלל, אשר הכפיף את הפועל הסיני לתנאי עבודה מדכאים, וגרם לפועל האמריקאי לאבד את מקום עבודתו. כל זה מצביע שאיננו עומדים בפני התאוששות, אלא בפני מאמצים שמטרתם לשמור על הרווחיות של החברות על חשבון רווחת מעמד הפועלים.

כאן המקום להתייחס למלחמה בעיראק מהבחינה הכלכלית. כיבוש עיראק עלה לאוצר האמריקאי השנה 87 מיליארד דולר, זאת בנוסף לעלויות המלחמה עצמה. בהתחשב במצב הכלכלי הקשה, והגרעון הענק, הוצאות אלו הופכות לעול פוליטי המונח על כתפי הנשיא בוש. הקונגרס האמריקאי על שני פלגיו, הדמוקרטי והרפובליקאי, אינו שבע רצון ממדיניות זו, במיוחד כאשר סיום ההסתבכות האמריקאית בעיראק אינה נראית באופק. המצב של מדינה זו, הנתונה למלחה פנימית קשה, אינו מאפשר בניה מחדש. המרוויחות היחידות מהתקציבים הממשלתיים הן החברות האמריקאיות בעיראק, ובראשן "הליברטון", הגורפות סכומי עתק בתמורה לשירותים שהן מספקות.

אם ניקח בחשבון את כל הנתונים האלו, נוכל להבין את הסיבות לקיפאון הכלכלי ולהתמוטטות האידאולוגיה ששלטה בארה"ב בשני העשורים האחרונים. האמצעים שהיו בידי הממשלה כדי לטפל במצב הכלכלי, במיוחד בתחום המיסים ושיעור המס, איבדו את האפקטיביות שלהם. לא נותר אלא להמתין לכוחות השוק, ולקוות, לאור ניסיון העבר, שאחרי השפל תבוא הגאות. אלא שניסיון העבר מצביע גם על כך, שבתנאים יוצאים מן הכלל, הדומים למצב הקיים, יתכן שאין מוצא אמיתי שיביא להתאוששות.

לאן מוביל אותנו המשבר הנוכחי

אי אפשר להתנבא כיצד ומתי יסתיים השלב הנוכחי. אך אין ספק שהמשטר הקפיטליסטי ינסה להקהות את עוקץ המשבר בתמרונים פוליטיים וכלכליים. יתכן שבוש יוחלף בנציג המפלגה הדמוקרטית בניסיון להרגיע את המתיחות בין ארה"ב ואירופה, ולהרגיע את המשקיעים הזרים בארה"ב ואת מי שמממנים את הגרעון שלה. כמו כן יתכן, שהתקרבות כזו, שלוקחת בחשבון את האינטרסים של אירופה, תגרום לזו האחרונה להתחלק בעול הבניה מחדש של עיראק יחד עם ארה"ב.
מאידך יתכן, שאם המועמד הדמוקרטי ינצח בבחירות, הוא יעלה מחדש את המיסים ויקטין את תקציבי ההגנה, כדי לזרז את כיסוי הגרעון התקציבי. צעדים מסוג זה נותנים יציבות מסוימת, ומרגיעים את החשש מהידרדרות כלכלית. עיקר החשש מתמקד היום בהתנפחות החוב האמריקאי החיצוני והפנימי לדרגה כזאת, שהכלכלה האמריקאית לא תוכל לשאת אותה. ההון האמריקאי רוצה להרוויח זמן, ואולי גם פסק זמן מהמדיניות האלימה של בוש, שאינה מביאה תוצאות.

אלא שהמשטר הנוכחי, הבנוי על כלכלת המונופולים הגדולים השולטים על השווקים העולמיים, אינו תואם את היסודות הדמוקרטיים עליהם התבסס המערב מאז מלחמת העולם השנייה. מונופולים אלו שואפים להגיע באמצעות השקעותיהם לרווחי על (super profits), ופירושו של דבר, שאין בכוונתם להתחלק ברווחיהם עם כלל החברה. זאת באמצעות העלאת מסים, החוזרים לחברה בצורה של תקציבי רווחה, וע"י העלאת שכר השכירים. שני אלו, הם התנאי לקיומו של מעמד ביניים, הנהנה מרמת חיים טובה, והוא הבסיס ההכרחי של המשטר הדמוקרטי.
המשטר הדמוקרטי הוא סוג של דו-קיום בין המעמדות, אשר מעניק להון אפשרות לפעולה חופשית, אך קושר אותו למחויבויות חברתיות. מה שראינו בשנים האחרונות הוא, שדו קיום כזה היה קיים בארה"ב, אלא שמחירו היה החרפת העוני בעולם. החברה האמריקאית חיה על חשבון העולם. כאשר יבשו מקורות הניצול העולמיים במזרח אסיה, באמריקה הלטינית ובאירופה המזרחית, הכה המשבר הכלכלי בארה"ב עצמה, והשאיר אותה עד עכשיו חסרת תשובה של ממש.

ההון הגדול מצדו רוצה לצמצם את תקציבי הרווחה ולא לשאת שום מחויבות לעתיד החברה, כדי לשמור על רווחיו העצומים. הפרדוקס הוא, שפעילותו נשענת על משטר פוליטי דמוקרטי, בו מתקיימות בחירות לנשיאות כל ארבע שנים, ובחירות לקונגרס כל שנתיים. הנשיא, אם ברצונו להיבחר, צריך להבטיח רשת בטחון חברתית מינימאלית ומקומות עבודה לציבור. קשה מאוד לפשר בין מה שרוצה ההון, ובין מה שכופה המשטר הדמוקרטי. אם ברצונו של ההון לזכות בחירות מלאה, בלי לקחת בחשבון את עמדת הציבור, התוצאה תהיה כפיית משטר דיקטטורי בנוסח מדינות ערב, למשל. שם אין ריבוי מפלגות ולא מעמד ביניים, דבר המאפשר לממשלה לפעול על פי ראות עיניה.

הממשלות בארה"ב ובמדינות מערביות רבות פועלות בתנאים רגישים ביותר, כאשר הן יודעות כי הגבול בין כשלון מוחלט לבין התקדמות איטית, הוא גבול דק. הירידה בשכר מאלצת את הפועל האמריקאי לעבוד שעות ארוכות מאוד כדי לשמור על רמת חייו. הנתונים הכלכליים מצביעים על כך, שמרחב התמרון הכלכלי של הממשלות אינו גדול, ושהציבור מכשיל כל מועמד המאיים להמשיך לפגוע ברמת החיים שלו. מכאן, שהצלת הכלכלה הופכת להיות תלויה ברצונן של החברות ובנכונותן להשקיע. אבל, במצב של הצטמקות השוק, והעדר הזדמנויות לגרוף רווחי על מהשקעות, מחפשות החברות פתרונות מהירים, הרחוקים מהתחשבות בציבור.

בהסתמכות על חוקים מדעיים, אנו קובעים, שהדרכים הכלכליות שהמשטר הקפיטליסטי ניסה, בין אם מדינת רווחה או כלכלת השוק החופשי, הגיעו למבוי סתום. המשטר הקפיטליסטי נשען מחד על המשק הציבורי המנוהל ע"י הממסד הפוליטי, ומאידך על המשק הפרטי הבנוי על ההון הפרטי. אין בנמצא גוף פוליטי או פרטי אחר שיכול להנהיג את החברה על בסיס חדש. ההמצאות המדעיות האחרונות בתחום האלקטרוניקה, אשר היו יכולות להפוך למשאב חדש ומנוע כלכלי, הובילו את הבורסה להתמוטטות. ההון אינו רואה בטכנולוגיה החדשה גורם לפיתוח החברה, אלא תחום נוסף להימורים ורווחים קלים.
האלטרנטיבות הקיימות הן מוגבלות ביותר. מה שמאפיין את המשטר הדמוקרטי היום הוא קיפאון מחשבתי, כאשר הפוליטיקאים והכלכלנים חוזרים ומשננים את אותן טענות, ומשחקים בסטטיסטיקות כדי להראות התקדמות כלכלית. אבל הציבור הרחב איבד את אמונו בהם, וביכולתו של המשטר לרפא את המצב החברתי והכלכלי. הפער שהתחיל להיווצר בין המשטר הפוליטי והציבור, הוא אותו פער המפריד בין העשיר והעני. הוא רחב כל כך, עד שאין כל אפשרות לגשר עליו.

היכן יפרוץ הסוציאליזם

משבר המשטר הדמוקרטי ומיעוט האלטרנטיבות הפוליטיות פותחים פתח רחב כדי להעמיד אלטרנטיבה פוליטית כלכלי וחברתית אחרת. המשטר הפוליטי הקפיטליסטי נמצא בנסיגה מתמדת. ההבדלים בין הזרמים הפוליטיים, הדמוקרטי והרפובליקני בארה"ב, הימין והשמאל באירופה, כמעט ואינם קיימים. "הקונצנזוס הוושינגטוני" הפך לדגם של כל המדינות התעשייתיות, והוא מבטיח את קדימות ההון על העבודה השכירה.
השחיתות והשקר אינם נשארים תחומים בחברות הגדולות, אלא חדרו לממסד הפוליטי. ניתן לקבוע בוודאות, שההון הפרטי הצליח לשחד את המשטר הפוליטי עד כדי כך שכל אפשרות לביקורת נעלמה. כשלון הממשלה למלא את התפקידים שלשמם נבחרה, משאיר את הציבור טרף קל להון הגדול, בלי שיהיה קיים גוף שיגן על האינטרסים שלו. דבר זה גורם לציבור לאבד את אמונו במשטר הפוליטי.

עומק הפער בין הציבור לממשלה נחשף בהפגנות הענק נגד המלחמה שנערכו באירופה, ובהפלת הממשלה בספרד. בארה"ב עמדתו של בוש מתערערת בעקבות חשיפת שקריו בנוגע למלחמה נגד עיראק ונגד הטרור, ונוכח חוסר יכולתו להבריא את הכלכלה. הכלכלה, המאפשרת לעשירים להכפיל את רווחיהם ומונעת מהציבור תעסוקה קבועה, חושפת את אופי המשטר, הנוטה לטובת אחוז אחד של העם על חשבון 99 האחוזים הנותרים.
יחד עם זאת, הסוציאליזם ממשיך להיות אלטרנטיבה תיאורטית, כל עוד יש תקווה שהמשטר הקפיטליסטי ירפא את עצמו. ההשקפה השולטת בקרב מעמד הפועלים ומעמד הביניים במדינות המתועשות היא, שהמשטר הקפיטליסטי על כל חסרונותיו, עדיף על כל משטר אחר. הוא מבטיח שירותים ורמת חיים גבוהה, ונותן אפשרות להתקדם חברתית בהתאם ליכולת הפרט. במילים אחרות, כל עוד המשטר מצליח להבטיח רמת תעסוקה מתקבלת על הדעת, כאשר האבטלה אינה עולה על 12% מכלל כח העבודה, וקיימת רשת בטחון סוציאלית באמצעות שירותי בריאות חינם וסיוע כספי בצורה של הבטחת הכנסה וקצבת אבטלה - אין שום סיבה שתמשוך את מעמד הפועלים ואת מעמד הביניים למהפכה. ובאמת, כל עוד המשטר הקפיטליסטי מסוגל לשמור על כללי המשחק הדמוקרטים, אין כל "פחד" שתפרוץ מהפכה סוציאליסטית.

אבל המשחק הדמוקרטי נתון בידיים של בעלי החברות. בוש מוכן להוציא 170 מיליון דולר שקיבל מהחברות הגדולות, כדי לממן את מסע הבחירות שלו. זהו המשחק של בעלי המיליונים. לאף מפלגה סוציאליסטית לא יכול להיות כוח כלכלי דומה כדי להתחרות עם הכוח הזה. מצב זה לא מבטל את היכולת ואת החובה של מפלגות פועלים מהפכניות לקיים מערכות בחירות, תוך לקיחה בחשבון את חוסר האפשרות להגיע לשלטון באמצעות המשחק הזה, המכור מלכתחילה לבעלי ההון.

מתי, אם כן, תהפוך האלטרנטיבה הסוציאליסטית למציאות? כאשר המשטר הקפיטליסטי יפסיק את פעילותו הרגילה. כאשר השוק הקפיטליסטי יכנס לטלטלה, כאשר תתחיל ירידת מחירים מהירה בגלל העדר כח קניה, וההון יקפיא את השקעותיו כדי לשמור על עצמו ולמנוע הפסדים, המפעלים יסגרו את דלתותיהם, ומיליוני פועלים ופקידים יאבדו את מקומות עבודתם. מצב כזה יוביל לנפילת המשטר הדמוקרטי, אשר יאבד את יכולתו לספק את המינימום הנחוץ לקיום החיים היומיומיים. מצב כזה יגרום לרתיחה עממית אשר עשויה לאיים על השלטון הקיים.

הניסיון הקודם מצביע על כך, שבמצב כזה, הקפיטליזם מפעיל את המדינה בצורתה הדיקטטורית, ומעביר אליה את ניהול הכלכלה והחברה לטובתו. זו היא תמצית הפשיזם. מעמד הפועלים באותו זמן, שואף להשתלט על השלטון כדי לנהל את הכלכלה, הפעם לטובת החברה כולה. זאת באמצעות הפקעת הרכוש הפרטי, והעמדתו לרשות הכלל. כלומר, להפכו לרכוש הכלל, כך שתובטח חלוקת הכנסות בצורה שוויונית בין כל האנשים. במצב כזה הופך המאבק בין המעמדות לצורה של מלחמת אזרחים, ומתנהלת מערכה שמיועדת להכריע לטובת אחד הצדדים. האופציה של פתרון פשרה דמוקרטי שוב אינה קיימת.
ארה"ב הצליחה אמנם להציל את המשטר הקפיטליסטי באירופה מהתמוטטות בעקבות מלחמת העולם. ואולם היום, בשלב ההיסטורי הנוכחי, שוב לא קיים כוח כלכלי חדש, שמתחבא היכן שהוא מעבר לאוקיינוס, שיוכל לבוא ולהציל את הכלכלה האמריקאית החולה. העולם התאחד כולו תחת הנהגת והשפעת הקוטב האמריקאי היחיד, ואימץ את דרכיו ביצור, בצריכה, בצורת החיים ואפילו בתרבות. נפילת ארה"ב תשים קץ לתרבות שלמה, מאחר וארה"ב הפכה למבצר החשוב והאחרון של המשטר הקפיטליסטי.

מכאן החשיבות של המעקב אחרי מה שקורה בארה"ב, ולימוד הלקחים של המשבר הכלכלי העצום שהכה אותה לפני 70 שנה. הסוציאליזם יעלה שוב על סדר היום, אם יפקוד את ארה"ב אסון כלכלי דומה. אנחנו יודעים היום, שאין לממשלה אמצעים מתאימים להתמודד עם אסון כזה. מה שקורה היום הוא, שהממשל האמריקאי מיצה את יכולתו הכלכלית. לא נותר שוק אחד שלא השתלט עליו ולא הדביק אותו בתחלואי המשבר הקיומי.
מצב האנרכיה שעוברים חלקים גדולים של העולם, שיתק את הפעילות הכלכלית והפוליטית גם יחד. דוגמאות לכך מצויות בכל היבשות, מהאיטי עד אזרביג'אן, עבור באפריקה ובאמריקה הלטינית. מכאן אנו למדים שהמשטר הקפיטליסטי הותש וכוחו נחלש ברוב מדינות העולם. במרכזים התעשייתיים ממשיך המשטר הזה לחפש פתרונות במסגרת הגבולות הידועים שאינם מתחדשים. אין לנו אפשר להכנס לפרטי הפרטים של המחלות שפורטו במסמך הזה. לפי כל הנתונים והניתוחים שהצגנו, זה רק עניין של זמן, ארוך או קצר, עד שהמשטר הזה, שהפך נטל על הקיום האנושי, יסיים את חייו.
הטכנולוגיה החדישה, שהעניקה למשטר הקפיטליסטי יתרון בתחרות עם המשטר הסוציאליסטי, הפכה לגורם שדרדר את השוק החופשי לתהום. הטכנולוגיה וההמצאות העולמיות, הפכו מכשיר בידי המשקיע להשגת רווחי עתק, דבר שהוביל להעמקת הפער בינו ובין שאר החברה. הטכנולוגיה הותירה מיליוני בני אדם מחוץ למעגל הייצור. אותה טכנולוגיה עצמה מצאה עצמה כלואה במגבלות השוק הקפיטליסטי, שאינו נשלט על ידי צרכי החברה, אלא על ידי חישובי רווח בלבד.

אין ספק שהתנאים האובייקטיבים הכינו את הקרקע ליישום הסוציאליזם כמשטר של סולידאריות בינלאומית, שיוכל לאחד את העולם, לא על בסיס מדינות מתפתחות ומפותחות, אלא במסגרת אחידה, שתשים קץ להבדלים בין המדינות ולפערים בין המעמדות. זאת היא הגלובליזציה במובנה הדמוקרטי האמיתי. זאת גלובליזציה שמאפשרת שיתוף פעולה בין העמים תחת קורת גג אחד. ואולם, נראה שהציבור לא יבין את הצורך בהקמת משטר אלטרנטיבי להגן על הקיום האנושי, אלא באמצעות מלחמה אכזרית, ובתנאים יוצאי דופן בתוך המדינות התעשייתיות עצמן.
הפשיזם אינו רק מפלצת מהעבר. הוא יכול להפוך למציאות בתנאים היסטוריים מיוחדים. הסוציאליזם, מאידך, אינו אשליה, אלא צורך היסטורי שאין ממנו מנוס, שיהפוך לפתרון המדעי היחיד, כאשר המשטר הקפיטליסטי יתמוטט. הוא יתמוטט לא בגלל הפועלים, אלא משום שההון יהפוך את העולם כולו לבני ערובה שלו.


www.etgar.info/he/article__272
25.05.2017, 04:05