גליון 26, אוקטובר 2008

המשבר הכלכלי העולמי והבועה התל אביבית

זה הקפיטליזם, טמבל

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כלכלה, סוציאליזם

הגולם הספקולטיבי קם על יוצרו היצרני. הבורסה נפלה בפער שנוצר בין הכלכלה האמיתית לזו הוירטואלית

הכלכלה העולמית מתמוטטת מול עינינו, ככה פתאום. הטייקונים, עד לא מכבר גיבורי תרבות, הפכו בן יום לרשעים, תאבי בצע, שחמדנותם היא הגורם העיקרי לכך שחסכונותינו הולכים ונעלמים, ומקום העבודה שלנו נראה ארעי יותר מתמיד. האזרח הקטן, המחפש הסבר פשוט לאסון הגדול שפוקד אותו, נתקל במבול של מושגים מבלבלים: כשל שוק, מכשירים פיננסיים, נגזרות, מינוף, שוק המשנה למשכנתאות, רכישות ממנופות ועוד.

הסכומים גם הם בלתי נתפסים. תדמיינו לעצמכם את המספר, שהפך היום להיות שגור בפי כל, טריליון, שהוא אלף מיליארד – מספר שאינו קיים אפילו במרחב הקוסמי, על אלפי ריבוא כוכביו. איזה כספת יכולה להכיל מספרים כאלה? מאיפה צצו פתאום כל אותם טריליונים, שעד לפני שבועות ספורים כלל לא ידענו על קיומם? אל תספרו לנו שהכל קשור למשכנתאות. בטריליון אחד אפשר לרכוש חמישה מיליון בתים, בערך ממוצע של 200 אלף דולר לבית. אבל אנחנו מדברים על שוק שגלגל 500 טריליון דולר!

מומחי השוק הפיננסי, חדורי ביטחון עצמי, שידרו שלעולם חוסן. התפישה היתה שהשוק, אותו מושג מיסטי שהפך לאלוהים החדש, יודע להחזיר טובה למי שמאמין בו ומשקיע. לעתים הוא עולה ל"היי", לעתים יורד ל"דאון", אך תמיד חוזר לעצמו. לאותו אלוהים יש גם אפיפיור היושב בוותיקן הוושינגטוני, המוכר בכינויו הפד, והוא זה שקובע הלכות על פיהן אמור העולם לנהוג.

הרוחניות של השוק הפיננסי נובעת מעצם היותו וירטואלי. ה"שוק" הזה עוסק בשערי המטבע, בריביות המשתנות, באגרות חוב ובחוזים עתידיים של סחורות, מנפט ועד אורז. זהו שוק שמתנשא מעל השוק האמיתי, שבו כולנו מייצרים וצורכים, שבו מתבצע סחר חליפין בין סחורות למטבעות. אם הינו מתרגמים את הסכומים הווירטואלים בשוק הפיננסי למטבע אמיתי, כל הערכים בני הקיימא בעולם לא היו מספיקים כדי לענות על הביקוש.

על כן זה שוק שחי בתוך בועה, שמשנה את צורתה מדי כמה שנים. בסוף שנות ה-90 היה זה השוק האסייתי שניפח את מפרשי המהמרים, אחר כך מניות ההיי-טק, הנדל"ן, הנפט, ואפילו האורז זכה להיות חלק מהבועה. בכל פעם שהבועה מתפוצצת נזרקים לתהום מיליארדים של דולרים אמיתיים. הפיצוצים הנמשכים בבועות הספקולטיביות, הפכו להיות יותר ויותר חזקים, עד הפיצוץ האחרון, שהפך מפיצוץ מבוקר למפץ גדול.

הפיצוץ הנוכחי נוגע בקודש הקודשים של השיטה הקפיטליסטית – האשראי. משבר הנדל"ן שינה את כללי המשחק הפיננסי, כאשר גרר לתוך הבועה את המשכנתאות, ואיתן את כל סוגי האשראי: כרטיסי אשראי, אשראי למימון לימודים, אשראי למימון מכוניות, אשראי למימון רפואי. הבנקים ובתי ההשקעות התחילו לסחור בצורה ספקולטיבית באגרות מגובות אשראי. אגרות אלו נשענו על הרווחים העתידים לנבוע מהחזרי הריבית על ההלוואות השונות. רמת הסיכון של האגרות דורגה ותומחרה על בסיס תחשיבים מעורפלים, שלא לקחו בחשבון גורם אחד – חוסר היכולת של בעלי החוב, נוטלי המשכנתאות ויתר סוגי האשראי, לפרוע את חובם.

ניתן לדמות את המצב למבנה ענק הניצב על כרעי תרנגולת – אותן רגליים של נוטלי האשראי, שאינם מרוויחים מספיק כדי לעמוד בתשלומיהם, והפכו, כתוצאה מכך, את האיגרות מגובות האשראי לחסרות ערך. וכאילו להוסיף חטא על פשע, המוסדות הפיננסיים מכרו את האיגרות ביחד עם ביטוחים בסכומים אסטרונומיים, למקרה "הבלתי סביר" שהאשראי לא יוחזר. כאשר זה אכן קרה, ובמספרים המוניים, הם לא יכלו לכסות את סכומי הביטוח, והכריזו על פשיטת רגל.

כולם השתתפו במשחק שהיה, במשך תקופה ארוכה, "המשחק היחיד בעיר". הרווחים היו כל כך קלים, השיטה כל כך יעילה ובטוחה, שרק שמרן חסר תעוזה, היה מעז להשאר בחוץ. מנהל שסרב לקחת סיכון היה מפוטר מיידית. לעומת זאת, מי שלקח סיכון, תוגמל בנתח נדיב מהרווחים, שכונה בשם הסולידי "שכר מנהלים". לכן, אל לנו להאשים את החמדנות. זאת השיטה, המבוססת על הפילוסופיה של השוק החופשי, היא אשר שלחה את כולם להשתתף בקזינו הגדול – מענקי הבנקים ועד אחרון החוסכים בקופות הגמל. הקזינו היה רעב וכולם אמורים היו לספק את רעבונו.

אנחנו עומדים עכשיו בפני בעיה כפולה. הבעיה הראשונה, כיצד להעריך את גודל הנזק? מי חייב למי וכמה? הבעיה השניה, קשורה באובדן האמון בין הבנקים לבין עצמם. אותו בנק, שבו אנו מפקידים את הוננו ועתידנו ומאמינים שהוא מעבר לכל חשד, אינו מאמין לבנק השכן, ואינו מוכן להלוות לו. כך נוצר מה שקרוי משבר אשראי - הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לשוק הקפיטליסטי. אם אין אשראי אין ספקולציה; אם אין ספקולציה, אין רווחים; ואם אין רווחים המשחק נגמר.

מה יקרה למי שלא רצה לשחק בבורסה אלא "רק" להעסיק עובדים, לייצר ולמכור? גם הוא יאלץ לצאת מהמשחק, כי בלי אשראי, אין מימון לצריכה; ואם אין צריכה, אז אין עבור מי לייצר. החוב מכרטיסי האשראי בארה"ב עלה בעשר השנים האחרונות ב-75%, בזמן שהמשכורות לא עלו כלל, ומשום כך רוב הציבור אינו מסוגל לפרוע את חובו לחברות האשראי. ארה"ב נכנסה למיתון.

האם משבר האשראי היה צפוי? לא רק שהוא היה צפוי, הוא היה ודאי. הגלובליזציה איפשרה שני תהליכים מקבילים: העברת היצור מארה"ב לארצות בהן כוח העבודה זול יותר, ופתיחה של בורסות העולם בפני משקיעי חוץ. ארה"ב החליטה שהיצור אינו הולם יותר את מעמדה. יש סינים, שיודעים לעשות זאת טוב יותר, ובעיקר, זול יותר. והאמריקאים? הם יתמחו בספקולציה. הם ינהלו את כספם של אחרים – שייח'ים סעודים, אוליגרכים רוסים, בנקים יפנים - כולם ישימו את כספם בידיו הנאמנות של דוד סאם, שיעשה מהם מטעמים. הכלכלה האמריקאית האמיתית, היצרנית, הלכה והצטמצמה ביחס לכלכלה הוירטואלית הספקולטיבית שהתנפחה למימדים דמיוניים.

כאשר העז מישהו לדרוש מאלן גרינספן, הנשיא הקודם של הפד, לפקח על השוק הפיננסי, הוא ענה: "פיקוח עצמי יעבוד יותר טוב מאשר התערבות ממשלתית. למשקיעים יש רצון טבעי למנוע הרס עצמי, וזה משמש כבלם ההגיוני והיעיל ביותר ללקיחת סכונים מוגזמים". חוץ מזה – טען גרינספן – הנגזרים (חוזים וביטוחים מסובכים הקשורים להשקעות פיננסיות – י.ב.א) הפכו לעסק ענק, וחוקים מכבידים רק יבריחו את השוק אל מחוץ לגבולות המדינה".

הממשל האמריקאי, יחד עם עמיתיו בעולם, מנסה היום "להרגיע את השווקים". כדי להשביע את רצונו של האל הזועם, מוקרבים על מזבחו טריליונים של דולרים. הממשלות משתלטות על הבנקים, מהלך הנוגד את עשרת הדברות של אלוהי הממון, ומכבידות ידן על השוק. בניגוד לאזהרותיו של גרינספן, החברות והבנקים שוב אינם בורחים, משום שאין להם לאן. הצרה היא שככל שמקריבים יותר כספים כך צונחים השווקים. הבנקים עדיין מסרבים להלוות אחד לשני, והבורסות מגיבות בירידות חדות. הן יודעות כנראה מה שהממשל מנסה להסתיר – ראשית, הנתונים הכלכליים האמיתיים מצביעים על האטה בצריכה; שנית, סכומי העתק שמוזרמים לבנקים הם טיפה בים לעומת מאות הטריליונים שהן גלגלו.

בימים אלה עוברת ארה"ב את המטרים האחרונים במרוץ לנשיאות. העולם כולו צופה בתחרות בין הרץ השחור, שהמשבר הנוכחי רק מיטיב עמו; ובין גיבור המלחמה הזקן, שתש כוחו. אחד מהם יגיע, ללא ספק, לבית הלבן, אבל אף אחד מהם אינו נושא עמו אג'נדה חלופית. וול סטריט שולטת על שתי המפלגות היריבות ומכתיבה את חוקי המשחק שלהם. המשבר ממנו סובלת ארה"ב הוא מבני וארוך טווח.

ארה"ב שכחה מה זו כלכלה אמיתית. עבודת הכפיים הפכה לערך בזוי. האמריקאי הממוצע אינו מרוויח מספיק כדי לקיים את רמת החיים של מעמד הביניים, אליה הורגל. משום כך הוא נאלץ ללוות. הלוואות אלו הפכו, כפי שראינו, למוקד הספקולציה והמשבר שבא בעקבותיה. אלא שלא רק ביתו, מכוניתו ויתר צרכיו של האזרח האמריקאי ממושכנים. גם הממשל האמריקאי עצמו ממושכן. החוב הצבורי שלא ארה"ב מגיע לעשרה טריליון דולר, ומהווה 90% מהתל"ג. הגרעון במאזן התשלומים, שהוא היחס בין יבוא ליצוא, מתקרב לטריליון. ארה"ב צורכת יותר מאשר היא מייצרת, ותלויה בהלוואות כדי לקיים את רמת החיים של אזרחיה.

הגולם הספקולטיבי קם על יוצרו היצרני. הבורסה נפלה בפער שנוצר בין הכלכלה האמיתית לזו הוירטואלית. נכון, אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אל הכלכלה הממשלתית המושמצת, זו שיושמה על ידי הנשיא רוזוולט בתקופת ה"ניו דיל". כלכלה כזו, שפעלה גם באירופה, ואפילו בישראל, פיקחה על הבנקים וסיפקה לאזרחים רשת ביטחון בתחומים כמו מגורים, בריאות, חינוך ותחבורה. השאלה מי יעשה זאת? איזה כוח פוליטי מסוגל להלאים מחדש את הבנקים ואת המפעלים, את חברות המים, החשמל, והתעופה.

שאלה נוספת שתעמוד לדיון ציבורי רציני היא השאלה מה לעשות עם אותם בעלי הון חמדניים, אשר התאווה לרווחים קלים מעבירה אותם על דעתם כל פעם מחדש? מה יהיה תפקידם ביצור? שלא כמו הממשלה המחוייבת לדאוג לציבור בוחריה, הם אינם נבחרים על ידי אף אחד, ואף על פי כן הם לוקחים על עצמם לחרוץ גורלות. הם הוכיחו כי הם מוכנים ליצר רק כשברשותם מאגר של עובדים זולים, לא מאורגנים ונטולי זכויות. הם הוכיחו כי הם יודעים להמר ולעסוק בספקולציה בכספיהם של אחרים. הם הוכיחו גם את עוורונם.

כאן נשאלת שאלה לגיטימית, מי צריך אותם? האם לא הגיע הזמן לוותר עליהם ולנהל משק קואופרטיבי יצרני? האם לא הגיע הזמן להחזיר לעבודה את מקומה האבוד? אולי בחשבון אחרון בכל זאת מרכס צדק בויכוח עם אדם סמית על "היד הנעלמה" של השוק החופשי? מושג שהיה טוב לזמנו, כאשר המשק הקפיטליסטי היה מצומצם, אבל איבד לגמרי את הרלוונטיות שלו במשק הגלובלי.

אלה הן השאלות הקשות הניצבות לפתחנו. הן עולות מתוך המשבר, שכמוהו לא ראתה האנושות שמונים שנה, וכל אחד יודע לאן הוא הוביל בעבר. אפשר ללמוד מהמשבר הגדול של שנות השלושים לקח ולמנוע הרבה אסונות בעתיד. יש סיכוי שנוכל להגיע לגן עדן בלי לעבור את הגיהינום. אבל זהו רק סיכוי שאין בו ודאות. מה שודאי הוא, שהשיטה הקפיטליסטית פשטה את הרגל.


www.etgar.info/he/article__275
20.11.2017, 02:11