גליון 26, אוקטובר 2008

מלחמת מעמדות

האביב של אלמחלה אלכוברא

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: אבטלה, איגוד מקצועי, העולם הערבי

גלים של שביתות פועלים המטלטלים את מצרים זה ארבע שנים הגיעו לשיאם באביב האחרון. הספר "העובדים וההתנגדות החברתית" שיצא לאור בקהיר הוא תעודה נדירה של ההתרחשויות

בשישה באפריל האחרון פרצה במפעל הטקסטיל הגדול שבעיר המצרית אלמחאלה אלכוברא שביתה כללית של העובדים. עד מהרה הצטרפו אליה פועלים ממגזרים אחרים. מתנועת המרי הדרמטית הזאת הגיעו לארץ הדים קלושים בלבד. הספר "העובדים וההתנגדות החברתית" מחזיק את הדיווח המקיף הראשון של האירועים שהתרחשו שנה קודם לכך בזירת העובדים במצרים. הספר שלפנינו כולל תיאורים של פעילים מהשטח, קטעי עיתונות, עדויות מבתי המשפט ופרסומים שונים של הוועדות שטיפלו בסוגיה זו.
כאשר פורסם הספר, באפריל 2007, עדיין לא יכלו המחברים לאשש את טענתם לפיה מדובר בתנועה בעלת משמעות היסטורית במצרים. ואולם מאז הלכה תנועה זו והתרחבה, והגיעה לשיאה, כאמור, בשביתה הגדולה בעיר אלמחאלה אלכוברא באפריל 2008.
הספר אינו עוסק בסטטיסטיקה ואינו מחקר מדעי אלא מביא דיווחים מהשטח, ובהם תיאור מפורט של חמשת החודשים בין נובמבר 2006 למארס 2007, כששביתות יומיומיות שטפו את מצרים, לצד הפגנות, שביתות-שבת ושביתות רעב. המאבקים פרצו מתוך יוזמות מקומיות של העובדים, על רקע דרישתם לשיפור תנאי העבודה ומימוש הבטחות של הממשלה והנהלות המפעלים.
בכל המפעלים שנס המרד הונף בהם התעקשו העובדים לדבוק בהנהגה שבחרו, ודחו את ניסיונותיו של האיגוד הממשלתי להשתלט על המאבק ולהכפיף אותו לשיקולי השלטון. שכן ההתאחדות הכללית של עובדי מצרים - הפדרציה הרשמית של האיגודים המקצועיים - אינה אלא זרוע של השלטון ושל מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית-הדמוקרטית.
בחודשים נובמבר ודצמבר 2006 גאתה ההתמרמרות בקרב העובדים לאחר שנתגלו זיופים בבחירות לוועדי עובדים במפעלים רבים, במסגרת הבחירות הכלליות לאיגודים המקצועיים. ואולם את שורשי המשבר אפשר לייחס לקונסטלציה הפוליטית המיוחדת שנוצרה במצרים שנים מעטות קודם לכן, בשנים 2004 ו-2005, לפני הבחירות לנשיאות המדינה. בשנת 2004 מינה הנשיא חוסני מובארק את אחמד נזיף לראש הממשלה. עם מינויו החלה הממשלה החדשה בהאצת תהליך ההפרטה של המשק המצרי. השינוי המבני העמוק שעברה כלכלת מצרים בשנים אלה, הוביל לפיטורים המוניים של עובדים במפעלים וחברות שאותן מכרה הממשלה לבעלי הון. חוסר ביטחון תעסוקתי, שהחל לאיים על כל שכבות החברה, זיעזע את יציבות המשטר.
במקביל הוקמה במצרים בתקופה זו תנועת "כפאיה" (מספיק) שהצליחה, בפעם הראשונה מאז הפיכת הקצינים החופשים, לארגן הפגנות נגד הנשיא, ובמיוחד נגד כוונתו להוריש את השלטון לבנו גמאל. "כפאיה" נשענה על האינטליגנציה המצרית, אך העלתה תביעות דמוקרטיות שנגעו גם למעמד הפועלים ולכלל אזרחי המדינה.
שני תהליכים אלו: ממשלה ניאו-ליברלית המזעזעת סדרי בראשית לטובת בעלי הון ומצד שני תנועה דמוקרטית שמערערת על הלגיטימיות של המשטר, יצרו מצב משברי, שהתבטא בהתרחשויות שסחפו את מעמד הפועלים ערב הבחירות לאיגוד המקצועי בנובמבר 2006. לכאורה היו אלה בחירות שהתקיימו מתוך שיגרה בכל מקומות העבודה הממשלתיים, בהתאם לחוק המצרי המחייב קיום בחירות לוועדים מקומיים ואזוריים כל חמש שנים. אלא שהפעם התחלפה אווירת האדישות, שאיפיינה את מערכות הבחירות בעבר, בהתעניינות ובמעורבות עמוקה של עובדים שתבעו לתת ביטוי לדרישותיהם ולשים קץ למניפולציה של הבחירות.
בראשונה נכנסה גם תנועת האחים המוסלמים לזירה והציגה מועמדים משלה לוועדים. השלטון, שלא היסס לזייף את תוצאות הבחירות, טען להגנתו שהזיופים נועדו להגן על האיגוד מפני חדירת השפעותיה המזיקות של התנועה האיסלאמית. אלא שבפועל היו רק 500 מועמדים שזוהו עם האחים המוסלמים מתוך 30 אלף עובדים שהציגו מועמדות לועדי העובדים. רובם המכריע של אלו היו מועמדים עצמאיים שאינם שייכים למפלגת השלטון או לאופוזיציה האיסלאמית.
חלקו השני של הספר, "העובדים וההתנגדות החברתית", מספר את סיפור מאבקם של עובדים בשורה של מקומות עבודה. כאן מודגש התפקיד המרכזי שמילא המאבק במפעל באלמחאלה אלכוברא. זהו מפעל טקסטיל ממשלתי, הגדול ביותר במצרים, המעסיק 27 אלף עובדים. בעמידתם האמיצה בשביתה, שהחלה בדצמבר 2006, הצליחו הפועלים ליצור תקדים, שגרר אחריו גל של שביתות ומאבקים הנמשך עד היום.
עובדי אלמחאלה אלכוברא, רובם נשים, נאלצו להסתפק במשכורות נמוכות שאינן מבטיחות מינימום של קיום סביר. המשכורות של עובדי המפעל נעו בין 200 ל-400 לירות מצריות (50 עד 80 דולר) בחודש, כלומר, פחות משלושה דולרים ביום. העובדים תבעו להעלות את שכר המינימום ל-1200 לירות (300 דולר) בחודש.
החוק המצרי קובע כי שכר המינימום במגזר הציבורי הוא 35 לירות מצריות בחודש. ברוב המקרים מתווספות לשכר הבסיסי תוספות שונות שאינן מעוגנות בחוק ותלויות בשרירות לבן של ההנהלות המקומיות. משטר השכר המוזר הזה סייע במשך שנים ליצור תלות מוחלטת של העובדים בהנהלה ובשלטון. העובדים חששו לתבוע את המגיע להם כדי לא לאבד את התוספות למשכורת. עתה הפכה שיטה מעוותת זו לעקב אכילס של המשטר, שעה שהעובדים החלו לתבוע כי תוספת ששולמה במקום אחד תינתן גם לעובדים במקומות אחרים.
כוחה של שביתת עובדי אלמחאלה אלכוברא, לא היה רק בגלל מעמדו של המפעל הגדול. הצלחת השביתה בהשגת תוספת שכר זכתה להד במקומות עבודה אחרים שכן היא התמקדה בהבטחה שנתן ראש הממשלה, אחמד נזיף, לחלק את הרווחים של מפעלים ממשלתיים מצליחים בין כלל העובדים. כאשר השיגו עובדי אלמחלה את הבונוס שאותו דרשו, הצית הדבר אש בכל המגזר הציבורי במצרים. במפעל אחרי מפעל החלו העובדים לשבות בדרישה להשוות את התוספות שלהם לאלו שהשיגו עובדי אלמחאלה אלכוברא.
הספר מתאר דינמיקה מרתקת של מאבקי עובדים במקומות שונים, במגזרים שונים, ובשכבות חברתיות שונות - פועלי תעשיה בערי שדה ובכללם נשים רבות, פקידים ממשלתיים, רופאים ומורים. רוח חדשה ואופטימית נושבת בין דפי הספר. כל הישג, קטן ומקומי ככל שיהיה, נהפך עד מהרה לשיחת היום בכל האזור, והצטרף לזרם האדיר שעליו נישאה תנועת הפועלים המצרית. ניסיונה של הממשלה לעצור את הזרם הזה בכוח על ידי מעצר מנהיגים, השתלטות של כוחות הביטחון על מפעלים, ועוד צעדים אלימים, גרר פעם אחר פעם תגובה נגדית חריפה עוד יותר.
בראשונה אחרי שלושים שנות תרדמת החלה תנועת הפועלים המצרית למלא תפקיד מוביל בחיים החברתיים והפוליטיים בארצה. היא פרצה את התבנית המשתקת של עימות סגור בין משטר מובארק הפרו-אמריקאי לבין האופוזיציה של תנועת האחים המוסלמים, נציגת האיסלאם הפוליטי. פעם נוספת הוכיח מעמד הפועלים המצרי שהוא מסוגל למלא תפקיד של חלוץ בעולם הערבי.

העובדים וההתנגדות החברתית, עורך: ח'אלד עלי עומר. הוצאת ועדת התיאום לזכויות וחירויות העובדים והאיגודים המקצועיים והמרכז המשפטי על שם השאם מובארק, קהיר, 2007.


www.etgar.info/he/article__288
25.06.2017, 18:06