שוטף ומתמלא: 28.12.08

עזה

יום שבת האדום

מבצע בעזה שסופו המשך הכיבוש

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, כיבוש, מען

המבצע הצבאי שיצא לדרך בשבת, 27.12.08, גבה כבר ביומו הראשון יותר ממאתיים קרבנות, והגשים בכך את ציפיותיה של דעת הקהל הישראלית. כבר ביום שישי נשמעו קריאות "עליהום" מטוריהם של כל העיתונאים המובילים, ובשבת אכן קבלו העזתים את מה שעם ישראל ייחל לו תקופה ארוכה. זה לא היה מבצע ספונטני, תגובה על ירי קסאמים ופצ"מרים על ישובי הנגב. במשך ששת חודשי התהדיה שחלפו, בעודה מזהירה מפני התעצמות והתחמשות החמאס, תכננה ישראל בדקדקנות את התקיפה, שתגבה מתושבי הרצועה מחיר גבוה ככל האפשר.

רשמית, נועד המבצע להחזיר את השקט לגבול עם עזה בתנאים נוחים לישראל. למעשה, ישראל מנסה להחזיר את חמאס לשולחן המו"מ במצרים, בתנאים שיהיו נוחים לרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן. חמאס, שלא "השכילה" לנצל את ששת חודשי החסד שניתנו לה כדי להגיע להסכם עם אבו מאזן, משלמת כעת את המחיר. הנהגת חמאס נדרשת לחתום על התחייבות להפסיק את ההתנגדות המזוינת, ולקבל את דרישות "הקוורטט" לגבי משא ומתן עם ישראל והכרה בלגיטימיות של הסכמי אוסלו. במלים אחרות, חמאס נדרשת לוותר על שליטתה בעזה ולהסכים להשתלב ברשות הפלסטינית כשותף זוטר.

הספירה לאחור החלה בנובמבר האחרון, כאשר חמאס דחתה את ההצעה המצרית, ולא הגיעה לפגישה המשותפת עם הרשות הפלסטינית בקהיר. טעות לראות במתקפה על עזה הצגת יחיד. ישראל תיאמה את צעדיה עם ירדן ומצרים, ואף זכתה בברכתו של אבו מאזן. תנועת האחים המוסלמים, אליה משתייכת חמאס, מהווה את האופוזיציה העיקרית למשטר המצרי, הירדני והפלסטיני, ומאיימת על יציבותם. אותה קואליציה ערבית-ישראלית שפעלה לפני שנתיים נגד חזבאללה בלבנון, שבה ומכה, בתמיכה גורפת של הבית הלבן. גם הפעם ישראל משמשת קבלן בצוע, שמשימתו להפטר מהאויב המשותף.

חמאס מצדה עשתה את כל הטעויות האפשריות. החל מההפיכה נגד אבו מאזן וההשתלטות על עזה, אשר גרמה להחרפת המצור הישראלי ולפגיעה באוכלוסיה האזרחית; ועד למאבק המזוין שהתנועה מנהלת נגד ישראל במטרה להחליש את הרשות הפלסטינית ולהשתלט עליה. חמאס רוצה הכרה בלגיטימיות של שלטונה בעזה, כדי להתחרות עם הרשות על השליטה בגדה המערבית. המשחק של חמאס הוא משחק כפול. מצד אחד היא השתתפה בתהליך הדמוקרטי של בחירות לרשות הפלסטינית, ואף נצחה; ומצד שני, היא פועלת להחליש את הרשות הפלסטינית, פרי הסכם אוסלו, בו היא מסרבת להכיר עד היום.

בנוסף, חאלד משעל, מנהיג התנועה, לא הסתפק בפתיחת חזית מול הרשות הפלסטינית וישראל. הוא גם התגרה במצרים, כאשר סירב לקבל את מסמך ההבנות שהגישה, ודרש מהמשטר המצרי לפתוח את מעבר רפיח, תוך פגיעה במחויבויותיו הבינ"ל. למעשה, תנועת חמאס חברה לאחים המוסלמים במצרים, ופתחה במסע הסתה נגד משטרו של מובארכ.

בשל כך, עזה עומדת היום בודדה מול העוצמה הצבאית הישראלית. ממקום מושבו בדמשק קורא משעל לאינתיפאדה שלישית, כאשר הפלסטינים עדיין לא התאוששו מהאינתיפאדה השנייה. חמאס היא תנועה תאבת שלטון, אבל העם עייף, מבולבל, ובעיקר מתוסכל. אבו מאזן מוכן לבלוע את כל הצפרדעים שמאכיל אותו פטרונו, אולמרט. חמאס מצדה שבויה בקונספציה דתית מיסטית, לפיה שלטונה הוא ביטוי לרצון אלוהי, והעולם הבא הוא חזות הכל.

תוך שלש דקות מתחילת המבצע, הותירה ישראל מאות הרוגים ופצועים, והרס עצום. לא קשה לתאר מה יקרה אחרי שלושה ימים, ואולי גם שלושה שבועות. מטרת ההרס שישראל זורעת, היא להחזיר את חמאס למציאות, ואם אפשר, לשקם את הכבוד הישראלי שנפגע בלבנון. מבחינה זו, אפשר להגדיר את מבצע "עופרת יצוקה" כמקצה תיקונים ל"מלחמת לבנון השנייה" על פי הנחיות ועדת וינוגרד. השאלה היא, מה מצבה האמיתי של ישראל. האם היא כל כך חזקה, כפי שהיא מנסה להוכיח באמצעות נהרות הדם שהיא מגירה בעזה? מה מעוללות תמונותיהן של הגופות המרוטשות המוטלות ברחבת בית הספר לשוטרים, וזעקות השבר של הנשים? כיצד הם משפיעים על הישראלים, שמנסים להגיע לנורמליות ולהפוך לחברה "שכיף לחיות בה"? איזה "כיף" יש במעשי הטבח האלה, החוזרים על עצמם בשידור מחזורי מצמרר כבר שישים שנה?

ישראל דורסת באופן שיטתי עם אחר, ומסרבת להפטר מהכיבוש. העם הפלסטיני איבד את כל זכויותיו, וחייו מתנהלים בין פוגרומים של מתנחלים, למחסומים צבאים, לסגרים וחומות הפרדה, ובעיקר, לעוני משווע. אהוד אולמרט הכריז (לאחר שהודח ולא קודם לכן) כי לא תהיה ברירה, אלא לסגת מכל השטחים הכבושים, כולל ירושלים. אם זו באמת עמדתו, הוא בזבז את כהונתו בשיחות סרק. העמדה שמיישמת ישראל בשטח היא הפוכה. לא נסוגים משום מקום, לא מפנים מאחזים, רוב המתנחלים נשארים וישארו בבתיהם, הצבא ימשיך לשלוט בגבול המזרחי, ועזה תמשיך לשקוע ביאושה.

מה שהופך את המבצע הצבאי האחרון לבלתי מוסרי ובלתי נסבל, היא העובדה שאין לו הצדקה מדינית. גם אם הנהגת חמאס תגיע בסופו של דבר לשולחן המו"מ, אין לישראל מה להציע לה. הקסאמים על שדרות הם תירוץ; ה"אין פרטנר" הוא תירוץ נוסף; והדיבורים על נכונות ישראלית להקים מדינה פלסטינית הם שקר וכזב. מכל אלה שואבת חמאס את כוחה. היא נבנית מחולשתה של הרשות הפלסטינית, מהעוני, ובעיקר מהעדר אופק מדיני.

ישראל היא שדרדרה את עזה למצבה הנוכחי. בהחלטתה הנמהרת "להתנתק" באופן חד צדדי, אחרי 40שנות כיבוש, היא הובילה להשתלטות חמאס. כל מה שקורה כרגע בעזה הוא אחריות ישראלית כמעט בלעדית. יתכן שהמבצע הזה ייגמר בהודנה "משופרת". יתכן שבקרוב נראה את הנהגת חמאס מגיעה לקהיר. אבל השקט הזה לא יביא לפתרון. כי איזה פתרון יכול להיות כאשר השטחים הכבושים שוקעים בשחיתות, עוני ויאוש? כמה זמן יקח עד שהשקט הזמני החדש יתחלף בעוד טבח המוני?

וכמה זמן תוכל החברה הישראלית לחיות עם הכיבוש ולסרב להכיר במציאות? כמה זמן יקח עד שהפערים החברתיים, השחיתות והקונפליקט ההולך ומסתבך ינחיתו עליה מכה, שעוצמתה קשה מאה מונים מהקסאמים הנורים מעזה? הבעיה העיקרית אינה חמאס אלא הקונצנזוס הלאומני על מפלגותיו השונות, שעודד את ממשלת המעבר לערוך עוד טבח בפלסטינים, שכל מטרתו להמשיך לא להחליט על שלום ולהשאיר את הכיבוש על כנו.


www.etgar.info/he/article__309
26.06.2017, 04:06