שוטף ומתמלא: 31.12.08

עזה

למה ישראל נושאת באחריות הבלעדית למה שקורה בעזה?

מאמר הבהרה

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, כיבוש, עזה

המאמר "יום שבת האדום" על המלחמה הנוכחית בעזה, עורר להפתעתי גל של תגובות, בהן כאלה שהסתייגו מהטלת האחריות הבלעדית על ישראל. מובן שבמאמר קצר כמו זה שפורסם, לא ניתן להביא ניתוח מקיף ושלם למלחמה ששורשיה נמצאים הרחק בשנת 1967. משום כך נאלצתי מדי פעם להסתפק בקביעות כלליות, שיתכן והן דורשות הסבר יותר מפורט.
על פי הדעה הרווחת, בשנת 2005 ישראל נטשה את רצועת עזה, פינתה והחריבה את כל ההתנחלויות, ולמרות זאת החמאס הגביר את ירי הקסאמים על הדרום. לפיכך, מאחר וברור שפגיעה בריבונותה של מדינה דורשת תגובה, המבצע הנוכחי מוצדק, גם במחיר הרג ההמוני של בני אדם שרבים מהם חפים מפשע.

בנוסף, אלה המתנגדים לעמדתי, מנסים לציירה כאילו היא מסירה את כל האחריות משלטון החמאס, או משום שהוא מודרך על ידי שנאה לישראל "כישות כובשת", או בגלל שהפלסטינים מסכנים ואינם אחראים למעשיהם. עלי להבהיר, אם כן, שבהטלת האחריות הבלעדית על ישראל אין משום התעלמות מהשגיאות שעשה הצד השני. מאז שנת 1993, הפלסטינים עשו כל טעות אפשריות - הם הסכימו לחתום עם ישראל על הסכם שלום, שלא הבטיח להם מדינה עצמאית וגם לא פירוק ההתנחלויות; הם הקימו משטר מושחת אשר שיתף פעולה עם הכיבוש הישראלי, ואיבד את אמון העם לטובת תנועה דתית קיצונית, החמאס.

חמאס, הדוגלת במדינת הלכה ובקידוש השם למען מקום מובטח בגן העדן, פתחה במלחמת חורמה נגד ישראל. היא השתמשה במאבק המזוין ככלי להעלות את קרנה בקרב העם שאיבד כל תקוה, ובעיקר כדי להשתלט על הרשות הפלסטינית. חמאס רואה עצמה כחוד החנית של ה"סאחוה" (התעוררות) האסלאמית. השתלטותה על רצועת עזה אינה אלא צעד קטן במסע ארוך של תנועת האחים המוסלמים לכיבוש האזור כולו - ממצרים עד ירדן ומסוריה עד סעודיה. התנהגותם היהירה של מנהיגי חמאס, ושקוליהם האסטרטגים, נראים כאילו הם מודרכים על ידי שנאת היהודים, אבל האמת היא, שחמאס שונאת את המשטרים החילוניים הערבים ורואה בהם אויב מסוכן לא פחות ואולי אף יותר מאשר ישראל. ההפיכה שבצעה התנועה בעזה ביוני 2007 נגד הרשות הפלסטינית, מוכיחה זאת.

נשאלת השאלה, אם כך, למה להטיל על ישראל את האחריות הבלעדית? הסיבה פשוטה – יש לישראל אפשרות למנוע את מה שמתרחש בעזה, בזכות עוצמתה הכלכלית והצבאית, העולה לאין שיעור על זו של הרשות הפלסטינית. ככוח כובש, ישראל עשתה הכל כדי למנוע מהפלסטינים פיתוח והתקדמות. תחת שליטתה הדרדרה עזה למציאות בלתי אפשרית של עוני ופיגור שאנו חיים בה היום; מציאות ששוב אינה ניתנת לפתרון בכוח הזרוע.
ישראל השתמשה בהסכמי אוסלו כקרש קפיצה לחיזוק אחיזתה בגדה המערבית. בעוד היא מנהלת משא ומתן עם הפלסטינים, היא אפשרה הקמה חופשית של התנחלויות חדשות, הצבת מאחזים על כל גבעה, ובניה מאסיבית של שכונות סביב ירושלים, כדי לנתקה מהגדה המערבית. ללא כל התרעה, החליטה ישראל לזרוק אל מעבר למחסומים מאות אלפי פועלים פלסטינים שהועסקו בתחומה, ובכך הזניקה את שיעורי האבטלה ומימדי העוני של הפלסטינים לרמה של הגרועות במדינות העולם השלישי. במקביל היא ייבאה לכאן פועלים זרים בתנאי עבדות, כדי שיתפשו את מקומם של הפלסטינים. זאת ועוד, ישראל נתנה יד להקמת משטר מושחת בשטחים הכבושים, כי ראתה בכך אמצעי אידיאלי לשליטה במה שקורה שם.
המבנה הרעוע הזה קרס באירועי אוקטובר 2000 בעקבות סיורו הפרובוקטיבי של אריאל שרון במסגדים בירושלים. אותו שרון, בהיותו ראש ממשלה, החליט למוטט את הרשות הפלסטינית, ולהטיל מצור על ערפאת במוקאטעה. ואכן מותו של ערפאת הותיר את הרשות על הקרשים. אל החלל שנוצר חדרה בכל העוצמה תנועת חמאס, כשהיא סוללת את דרכה לשלטון על גבי פעולות התאבדות בלב הערים המרכזיות. התגובה הישראלית לכך הייתה בנייה של גדר ההפרדה, עוד הברקה מפוקפקת, שעד עכשיו מהווה מוקד מתמיד של עימותים. כאשר כל זה לא עזר, הגה שרון את הרעיון, הנמצא בלב הסכסוך הנוכחי - התנתקות חד צדדית.

כאן המקום לשאול - למה חד צדדית? למה לא השכילה ישראל לנצל את המהלך המשמעותי הזה, שגרם לקרע עמוק עם המתנחלים, כדי להגיע להסדר כולל עם הרשות הפלסטינית? האמת היא ששרון לא רצה לשאת ולתת על גורלה של הגדה המערבית וירושלים. הוא רצה להפטר מעזה, כדי לחזק את אחיזתו בגדה המערבית. ההתנתקות החד צדדית החלישה עוד יותר את אבו מאזן ותנועת הפתח, ובבחירות של שנת 2006 כבשה חמאס את הרוב בפרלמנט הפלסטיני. ההתנתקות מעזה, שזכתה לתמיכה מקיר לקיר של כל חברי הכנסת, כולל אלו של המפלגות הערביות, הייתה יריית הפתיחה של המלחמה הנוכחית. מי שיעין במאמרים שפורסמו ב"אתגר" באותה תקופה, ייווכח כי כבר אז התנגדנו בכל תוקף לתוכנית ההתנתקות, תוך ראיה נכונה של הנולד.

היום, לאחר שמוצו כל אותם מהלכים "גאוניים", מגיעה הממשלה למסקנה שאין עם מי לדבר. שנתיים שלמות היא מבזבזת בדיוני סרק עם אבו מאזן, בהם היא משרטט את דמותה של מדינה פלסטינית וירטואלית, כשכל מטרתה היא לדחוק את הקץ. לעקרות של השיחות יש כמובן הסבר שנשמע הגיוני - אבו מאזן חלש, החמאס שולט בכוח, ואין פרטנר אמיתי. אלא שאנחנו מתעקשים להמשיך ולשאול: מי נושא באחראיות העיקרית לכך?
כשאנחנו מעלים את נושא האחריות, איננו מתכוונים רק למה היה ניתן לעשות ולא נעשה בעבר. אנחנו שואלים גם - מה ניתן לעשות עכשיו ומיד, לפני שהטנקים פורצים את הגדרות וזורעים עוד הרס חסר תכלית. אנחנו תובעים מישראל להכריז באופן חד צדדי על התחייבות מפורשת לסגת מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967, להודיע שתנהל משא ומתן עם כל גורם פלסטיני וערבי אשר מוכן ורוצה לשים קץ לסכסוך.
ברגע שתשמע הכרזה כזאת מצד ישראל, יאבד שלטון החמאס את התמיכה הציבורית שלו, אלא אם כן הוא ישנה את האסטרטגיה שלו מהקצה אל הקצה. הכרזה כזאת מצד ישראל תאפשר לפלסטינים לבחור הנהגה שתוסמך להכנס למשא ומתן לשלום. גדר ההפרדה תוסר, והיחסים המעוותים בין העמים, יהפכו ליחסי שכנות נורמאליים בין מדינות.

כל עוד ישראל לא מתחייבת לתכנית כזו; כל עוד היא מחזקת את אחיזתה בצורה זו או אחרת גם בגדה המערבית וגם בעזה; כל עוד היא שולטת במעברים ומונעת הקמת נמלי ים ואוויר; כל עוד השב"כ הישראלי מנהל בשלט רחוק את החיים שם, אין לה כל הצדקה מוסרית להלחם ולטבוח בפלסטינים. אין לה זכות להגן על רבונותה כאשר היא שוללת את הריבונות של העם השכן. ומה שיותר גרוע - הקזת הדם הזו היא לחינם. כל עוד יימשך הכיבוש תימשך ההתנגדות, זה טבעה של ההיסטוריה, וזה השיעור שממשלות ישראל מסרבות ללמוד.


www.etgar.info/he/article__312
18.11.2017, 01:11