שוטף ומתמלא: 08.01.09

עזה

עזה: מצרים תוציא את הערמונים מהאש

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, כיבוש, עזה

ביום ה-12 למלחמה בעזה, כאשר תוצאותיה כבר זועקות לעין כל – עשרה הרוגים ישראלים מול 600 הרוגים ועוד 3000 פצועים פלסטינים – טוען שר הביטחון, אהוד ברק, כי "היום הוא היום שיכריע את גורל המבצע. אם קונדוליסה רייס תצליח לשכנע את המצרים לקבל על עצמם את מניעת ההברחות בציר פילדלפי, אפשר יהיה להגיע להפסקת אש". (שיפר וברנע ב"ידיעות אחרונות" 7.1.09)

למעשה היום בו הוכרע "גורל המבצע" היה היום הראשון שלו, שבת 27.12.08, כאשר במכת האש הראשונה, שנמשכה פחות מחמש דקות, נהרגו יותר מ-230 פלסטינים. כמה דקות לאחר מכן הפכה העיר עזה לעיי חורבות, כאשר על הוואקום שהותיר ממשל החמאס הקורס, השתלטה האנרכיה.

ב-11 הימים שעברו מאז החלה המערכה בעזה, שולש מספר הקרבנות ומי יודע לאיזה מספרים נגיע עד שיושגו "יעדי המבצע". על פי כל ההערכות, כולל זו של ברק, אין להמשך המבצע כל הצדקה צבאית; כדי לבסס את עמדתו ביחס להמשך הלחימה, מנה ברק את "ההישגים" של ישראל: החמאס לא האמין שישראל תתקוף מוסדות שלטון, מסגדים, אוניברסיטאות ודירות מגורים כולל מתקנים של אונר"א; החמאס לא האמין שאחרי לבנון ישראל תעז לפלוש קרקעית; לחמאס אין כל מענה לטכניקת הלחימה של צה"ל; הרצועה מבותרת לשניים; המנהרות ברפיח נהרסו; החמאס נכשל בנסיונותיו לגרום אבדות בקרב האזרחים הישראלים באמצעות טילים. (אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" 7.1.09)

מטרות המבצע, על פי עמדתה הרשמית של ישראל, הן הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל, והפסקת ההברחות של אמל"ח דרך המנהרות ברפיח. אלא שלצד מטרות אלו, יש עוד מטרה נוספת, עליה מדברים רק בהמהום, כבדרך אגב, והיא שינוי המצב בעזה ויצירת "מציאות אחרת". בעוד ששתי המטרות הראשונות ניתנות להשגה בקלות יחסית, הרי שהמטרה השלישית הרבה יותר מסובכת, וחורגת לחלוטין מהמסגרת הצבאית הצרה. במציאות האחרת שותפים לא רק ישראל והחמאס, אלא גם הרשות הפלסטינית ומצרים. במציאות זו יהיה על החמאס להחליף את עורו, או בפרפרזה על דבריו של שמעון פרס, על חמאס להפסיק להיות חמאס, בדיוק כמו שאש"ף הפסיק להיות אש"ף.

למרבה האירוניה, דוקא "הצלחתה" של ישראל לרוקן את אש"ף מאש"פיותו, באמצעות הקזת דמם של הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, היא שפתחה את הדרך לכניסתו של חמאס לזירה הפוליטית. לאחר שאריאל שרון, שר הבטחון במלחמה ההיא, הורשע על ידי ועדת החקירה שהוקמה בעקבות טבח סברא ושתילא, ונאסר עליו לחזור ולשמש במשרה זו, אמר עליו חברו, העתונאי אורי דן:"מי שלא רצה את שרון בתור שר בטחון יקבל אותו כראש ממשלה". על אותו משקל ניתן לומר: מי שלא רצה את הפלסטינים בהנהגת אש"ף, קיבל אותם בהנהגת חמאס.

מצרים - מתווך בעל כורחו

על דבר אחד מסכימים ישראל וחמאס - אי הכרה הדדית. ישראל לא רוצה להכיר בחמאס, לא רק בגלל אופיו של האירגון, אלא בעיקר משום שעליה לשמור על האינטרס של שותפה הפלסטיני המתון – אבו מאזן. עבור חמאס הפכה אי ההכרה בישראל לעיקרון אידיאולוגי ופוליטי. אבל במציאות שנוצרה לאחר הנסיגה, ישראל אינה יכולה בלי חמאס השולט בתושבי הרצועה, וחמאס לא יכול בלי ישראל, השולטת על כל המעברים, קרי, על המים, החשמל הקמח וכל ק"ג סחורה שנכנס או יוצא מעזה. משום כך הם זקוקים למתווך שיהיה מקובל על שני הצדדים, תפקיד שמלאה עד כה מצרים, ששלטה בעזה עד הכיבוש הישראלי ב-1967, ועדיין שולטת על המעבר היחיד המקשר בין עזה לעולם החיצון – מעבר רפיח בואכה סיני.

אולם, מצרים אינה מתווך נטול אינטרסים בכל מה שקשור לעזה. ניתן לומר שבסיטואציה הנוכחית, מאז גרש החמאס את אבו מאזן ותפס את השלטון בעזה, נפגש האינטרס המצרי עם האינטרס הישראלי. שלטון חמאס הנלחם בישראל מצד אחד ובפת"ח מצד שני, לא כל כך מפריע למצרים. מה שמצרים אינה יכולה לסבול הוא תפקודו של חמאס כשלוחה של תנועת "האחים המוסלמים" המצרית, האופוזיציה העיקרית למשטרו של מובראכ. עד ההפיכה הצבאית שבצע חמאס בעזה, ביוני 2007, ניסתה מצרים לפייס את מנהיגי החמאס, ומשלחת מצרית שהתה דרך קבע ברצועה. אולם, מאז השתלטותו של חמאס, שינתה מצרים את מדיניותה, והתחילה לפעול לשינוי המצב ולהחזרתו של אבו מאזן לעזה.

בנוסף, ההפיכה שבצע חמאס בעזה הביאה להחרפת המצור שהטילה ישראל על הרצועה, ושנמשך למעשה מאז ההתנתקות החד צדדית אותה ביצע אריאל שרון בשנת 2005 (אותה התנתקות שתרמה בסופו של דבר להתחזקותו ולהשתלטותו של חמאס). בחפשה דרכים להקלת המצור עליה, זהתה חמאס את מצרים כחוליה החלשה, דרכה ניתן יהיה להשיג את פתיחת מעבר רפיח. הדרך שנקט חמאס על מנת ללחוץ על מצרים היתה פשוטה אם לא לומר פשטנית – הלבנת פניו של מובארכ ברבים באמצעות הצגתו כמשתף פעולה עם המצור הישראלי, וכמי שמפנה עורף לאחיו הפלסטינים הסובלים. במקביל, השתמשה תנועת "האחים המוסלמים" המצרית בחמאס כדי לנגח את משטרו של מובארכ ולהחלישו. הטילים שהומטרו על שדרות, יותר מאשר נועדו ללחוץ על ישראל לפתוח את המעברים, היו מכוונים לעבר קהיר, כדי לקעקע את המשטר המצרי.

כדי להרגיע את האזור המבעבע, רקחו ראש השירותים החשאיים של מצרים, עומר סולימאן, ונציג משרד הבטחון הישראלי, עמוס גלעד, נוסחה להפסקת אש (תהדיה) בין חמאס לישראל, שתכלול גם מסלול מקביל של שיחות פיוס בין הרשות הפלסטינית לבין ממשל החמאס בעזה. גורלה של התהדיה, היה אם כך, תלוי מראש בהסכמה שתושג בין אבו מאזן לחאלד משעל. אבו מאזן אמנם קיבל את מסמך הפיוס שהגישו המצרים, שהיה מן הסתם מוטה לטובת הרשות הפלסטינית וישראל, אולם החמאס דחה אותו מכל וכל, ואף הכריז כי התהדיה אינה משרתת את האינטרסים שלו, מאחר והמעברים נשארים סגורים. הדרישה של שלטון חמאס לפתוח את המעברים תחת פיקוחו, כתנאי להמשך התהדיה, נתפשה כדרישה להכיר בריבונותו על רצועת עזה. הדרך למבצע "עופרת יצוקה", אם כך, הייתה רק שאלה של זמן.

השיבה לקהיר

חמאס קיוותה לשנות את הנוסחה המצרית באמצעות שנוי המתווך. קטאר וטורקיה נזרקו למערכה, כאשר הן מסתמכות על הישגיהם בעבר בתור מתווכים. קטאר, כזכור, נתנה חסות להסכם דוחא בין חזבאללה וממשלת לבנון; ואילו טורקיה הביאה לחידוש השיחות בין סוריה וישראל. אלא שמצרים חשפה שיניים והטיחה ביקורת נוקבת בחמאס, בעוד סעודיה מחרה מחזיקה אחריה באמצעות פרשניה הפוליטיים. ישראל מצדה הגבירה את הלחץ וגבתה עוד ועוד קורבנות. התיווך הקטארי נכשל, האמיר גידף וגינה את ישראל כשהוא משתמש בנשק העיקרי העומד לרשותו - תחנת אל ג'זירה. הידיד הטורקי לא עמד בלחץ ההפגנות בארצו, והתנפל אף הוא על ישראל למרבה פליאתה של האחרונה.

מכאן, שכל נסיונותיו של חאלד משעל להחלץ ממלתעותיה של מצרים כשלו. לאחר 11 יום של מלחמה עקובה מדם, נאלצה משלחת חמאס בדרג נמוך יותר לשוב לקהיר, כדי לדון על הפסקת אש. מה שמצרים מציעה היום לחמאס הוא חזרה לתהדיה, קבלה של אבו מאזן כגורם ריבוני המפקח על מעבר רפיח לצד האירופאים, וסוג של פיקוח בינלאומי על המעברים. במידה וחמאס יקבל את העמדה המצרית, זו תהיה עבורו תבוסה כואבת. הדבר יאלץ אותו להתפשר עם אבו מאזן ולאבד את שליטתו הבלעדית על עזה. עבור ישראל זאת תהיה אכן השגת "יעדי המבצע", ושינוי דרמטי של המציאות בעזה.

אולם, בטווח הארוך, עתידה מצרים לשלם מחיר יקר על עמדתה זו, מאחר והיא הציבה עצמה בקו אחד עם ישראל נגד החמאס. המשטר המצרי הוא משטר דיקטטורי המונע את חופש הבטוי וחופש ההתארגנות בארצו. שביתות הפועלים והפגנות ההמונים למען לחם שזעזעו את מצרים בשנים האחרונות, הם סימנים ברורים לחולשתו של המשטר. זהו משטר מושחת, שהפריט את הכלכלה לטובת חברות זרות, ויצר פערי ענק בין השכבה העשירה לבין רוב מוכה עוני ואבטלה. עמדתו בסכסוך הפלסטיני מבטאת יותר מכל את פחדיו מפני עמו, ואין בה כדי לפתור את בעיותיו. כוחם של "האחים המוסלמים" במצרים אינו תלוי בחמאס, אלא ניזון מההתנגדות הרחבה למשטרו של מובראכ.

מציאות אחרת

הנסיון הישראלי לשנות את המציאות בעזה הוא המשך של מדיניותה האזורית מאז הקמתה. מה הייתה מטרתו של "מבצע קדש" בנובמבר 1956, אם לא להפיל את משטרו של נאצר במצרים ולשנות את המציאות האזורית? מה היתה מטרתה של מלחמת "ששת הימים" ביוני 1967, אם לא להציב את ישראל כמעצמה אזורית? מה היתה מטרתו של הסכם קמפ דיויד, שנחתם בספטמבר 1978, אם לא לנטרל את מצרים ולהוציאה מהעימות האזורי? מה הייתה מטרתה של מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, אם לא "לחסל את הבעיה הפלסטינית באופן צבאי", ובכך, על פי שרון, "ליצור סדר אזורי חדש ממרוקו ועד טורקיה"? ומה היתה מטרתו של הסכם אוסלו ב-1993, אם לא לנטרל את המאבק הפלסטיני לעצמאות? ממלחמה למלחמה ומהסכם להסכם - המציאות רק הולכת ונהיית יותר קשה ויותר מסוכנת.

ההצדקה לכל המלחמות היא תמיד אחת - הערבים. הם האשמים בכל מה שישראל עושה ותעשה. אלא שכל המערכות הצבאיות וההסכמים שבאו בעקבותיהן נושאים את אותו חיידק פתוגני - ההתעקשות של ישראל לשמור על עליונותה ביחס לכל שכניה, וסרובה העקבי לפנות את השטחים שנכבשו ב-1967. במלחמה הנוכחית דחקה ישראל את שותפתה המצרית לפינה מאוד לא נוחה. מצרים יודעת שישראל יכלה למנוע את המלחמה בעזה. ישראל יכלה לצאת מעזה בהסכם, ולא "להתנתק" חד צדדית. היא יכלה לעשות זאת כצעד לקראת הסכם כולל, אשר במסגרתו היא תפנה את כל ההתנחלויות ותגיע להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית. אלא שישראל עשתה את ההפך. היא פינתה את עזה ומסרה אותה לחמאס על מגש של אש; היא מסרבת לפנות בגדה המערבית אפילו מאחזים בלתי חוקיים; והיא אינה מוכנה להתחייב על נסיגה מכל השטחים הכבושים.

הנסיון לשנות את המציאות בעזה יסתיים בכשלון, וכמו תמיד, בעוד שפיכות דמים. ייתכן שחמאס ינפנף לבסוף בדגל הלבן ויקבל את ההסכם המצרי. ומה אז? אבו מאזן יחזור לשלוט בעזה ההרוסה, הפגועה, הכואבת והמתאבלת. עזה תמשיך להתבוסס בעונייה משום שפועליה לא יוכלו לצאת לעבוד בישראל. הקשר בין עזה והגדה המערבית ימשיך לדשדש בגלל "סיבות בטחוניות", וברמאללה ימשיך לשלוט משטר הבובות של אבו מאזן כשהוא מוקף בגדר הפרדה, התנחלויות אין ספור, ורשת של דרכים עוקפות. אש"ף לא יהיה אותו אש"ף והחמאס אולי לא יהיה אותו חמאס. דבר אחד לא ישתנה - המציאות. המציאות לא תשתנה כי ישראל מסרבת להשתנות.


www.etgar.info/he/article__317
23.09.2017, 06:09