שוטף ומתמלא: 23.01.09

עזה

ישראל וחמאס נצחו - מי הפסיד?

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, העולם הערבי, כיבוש, עזה

מראה הטנקים החוזרים משדה המערכה עם דגלי כחול לבן מתנוססים על צריחיהם; פניהם של החיילים הצעירים ושפת גופם, לא משאירים מקום לספק בנצחונה של ישראל. אם משווים את היציאה האחרונה מעזה לזו של לבנון לפני שנתיים וחצי, אין צורך בפרשנות יתר - ישראל החזירה את גאוותה ואת שמו הטוב של צבאה, שנפגע קשות במלחמה ההיא בצפון. כל העולם נוכח לדעת כי יש במזה"ת מעצמה צבאית אחת ויחידה היודעת להלחם. כוח ההרתעה, אותו כוח מאגי האמור לשמור על ישראל מפני אויביה, חזר לאיתנו. ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, שהבטיח לתקן את הכשלים על פי הנחיות ועדת וינוגראד, אכן קיים.

גם הנתונים היבשים אינם משקרים. יחס האבדות במלחמת עזה היה אחד למאה! מספר הקרבנות בצד הפלסטיני, 300 ילדים מבין 1300 הרוגים, שכונות שנמחקו, מוסדות שלטון שנהרסו – הם רק קווי המתאר של אסון הומניטרי בקנה מידה עצום. בעזה אין צופרים ולא "צבע אדום", אין פיקוד עורף פלסטיני, וגגות פח משמשים חדרי בטחון. מעט צוותי ההצלה שפעלו בזמן המתקפה הישראלית, בית ספר של אונר"א, בתי חולים ומחסנים, הפכו למטרות נוחות עבור הטנקים והמטוסים. עם הכניסה הקרקעית של הצבא הישראלי לתוך השטח הבנוי, היתה ההתנגדות של חמאס אמורה להסב לו אבדות בנפש, שישברו את רוחו. אלא שזה לא קרה. הטנקים העדיפו לגלח שורות שורות של בתים, במקום לנוע על כבישים ממולכדים, והותירו את חמאס ללא מענה.

אולם, כדי לקבל תמונה יותר "מאוזנת", נצטרך להפוך את הדף, גם הוא כתוב מימין לשמאל אבל באותיות ערביות. כאן היתה זו ישראל שנכשלה בהשגת כל מטרותיה. בכל פינה ועל כל במה, מחורבות עזה ועד דמשק וקטאר, חוזרים מנהיגי חמאס ומצהירים, כי הנצחון הוא שלהם. חאלד משעל הודיע כי "חמאס התחזק למרות הרצון לחסלו, ונכנס לכל בית... המלחמה בעזה היא המלחמה הראשונה שבה מנצח עמנו על אדמתו." (עיתון אלשרק אלאוסט 221). התחזקות התמיכה בחמאס וחוסר האפשרות של ישראל להפסיק את ירי הטילים, שנמשכו גם אחרי הכרזתה החד צדדית על הפסקת אש, מהווה, על פי גרסה זו, נצחון. בעיני חמאס הנצחון הצבאי של ישראל לא נחשב. חמאס מודה בעליונותה הצבאית של ישראל, ואולם, מה שקובע עבורו, היא העובדה שכוחו הפוליטי נשמר.

עובדה - מטרתה של ישראל לא היתה להפיל את שלטון חמאס בעזה או לחסל את התנועה. ישראל גם לא רצתה לכבוש מחדש את רצועת עזה, אלא פעלה כדי לרסן את המוטיבציה של חמאס לירות על ישראל, גם אם יש לו יכולות לעשות זאת. מבחינת חמאס, המטרות שהציבה לעצמה ישראל במלחמה תואמות את המציאות בשטח, ומאשרות את עמדת הארגון - ישראל אינה יכולה לשלוט על עזה, הרשות הפלסטינית של אבו מאזן חלשה וחסרת אמינות מכדי לעשות זאת, ולכן אין כל תחליף לחמאס.

מצרים המרוויחה הגדולה

מרכזיותה של מצרים בסכסוך שבין ישראל וחמאס איננה מוטלת בספק. המלחמה הנוראה בעזה החלה להתגלגל מאותו רגע שהשיחות בין חמאס והרשות הפלסטינית, בתווך מצריים, הגיעו למבוי סתום. ארגון החמאס סרב לקבל את המסמך המצרי, שדרש, כתנאי לפתיחת מעבר רפיח בין עזה למצרים, להקים ממשלת אחדות פנים פלסטינית ולהכיר באבו מאזן וברשות הפלסטינית כגורם מייצג ומרכזי. למעשה, הסכם קהיר, שהיה הבסיס לתהדייה בין ישראל וחמאס, אמור היה להוביל לפיוס פלסטיני, ולשחרור החייל הישראלי השבוי, גלעד שליט. בתוך כך היה חמאס אמור לקבל, אם גם באופן בלתי פורמאלי, את המסגרת הכללית של הסכמי אוסלו.

ואולם, החמאס ראה בהסכם קהיר פגיעה אסטרטגית במעמדו, ונסיון להכריח אותו לוותר על המאבק המזוין, ועל כן החליט להפסיק את התהדייה. חידוש הירי על ישראל נועד לשנות את מסגרת ההסכם, ובעיקר להעביר את שרביט התווך מקהיר לדוחה שבקטאר. חמאס חתר להשיג הסכם, דוגמת ההסכם שהושג בין הפלגים הלבנונים לאחר מלחמת לבנון השנייה, שנתן לחזבאללה את הלגיטימציה לשמור על כוחו המזוין של הארגון, וגם להשתתף בממשלת אחדות. החלום של חמאס על הסכם דוחה שני, הוא שעמד מאחורי המתקפה חסרת התקדים שניהל הארגון נגד מצרים כשהוא מאשימה בהטלת סגר על עזה ובשיתוף פעולה עם ישראל.

העולם הערבי נחלק לשנים. במחנה האחד עומדים קטאר, סוריה, איראן וחמאס; ואילו במחנה השני עומדות המדינות המתונות ובראשן שתי מדינות חשובות - מצרים וסעודיה. קטאר ניסתה לקיים פסגה ערבית בדוחה, אבל מצרים סכלה את היוזמה. לפיכך, התקיים בדוחה מפגש מצומצם של הציר הרדיקאלי, ובו נכחו נציגים של חמאס לצד נשיא איראן ובשאר אלאסאד. הרשות הפלסטינית, מצרים וסעודיה תקפו בחריפות את מפגש דוחה. מצרים מצדה הצליחה לגייס את מועצת הבטחון, את אירופה ואת ארה"ב לצד מדינות ערב המתונות. יחסי הכוחות, שנטו בברור לצד המחנה המתון, והלחץ הצבאי הישראלי, עשו את שלהם. חמאס חזר לקהיר כדי להגיע להסכם הפסקת אש עם ישראל.

מה שמאחרי הצהרות הנצחון

המציאות בשטח, כמובן, שונה מהצהרות המנהיגים. בנאום הנצחון שנשא חאלד משעל במהלך המלחמה, הוא הבהיר למה הוא מצפה עם שוך הקרבות: "שלוש השנים בהן ניסו למחוק את חמאס באמצעות סגירת המעברים הן די והותר. הגיע הזמן שתתנו ותשאו עם חמאס אשר קבל את הלגיטימיות שלו בבחירות." ואמנם, דבריו של משעל מתורגמים למציאות כאשר ישראל כבר נושאת ונותנת עם חמאס באמצעות מצרים. המצרים עצמם טוענים, שחמאס מהווה עבורם גורם לגיטימי, ושביקורתם על הארגון נבעה מההפיכה שחולל בעזה נגד הרשות הפלסטינית. סרקוזי, נשיא צרפת, אמר שהוא מוכן לשאת ולתת עם חמאס במסגרת ממשלת אחדות פלסטינית. הנשיא האמריקאי החדש, אובאמה, יצטרך להכריע בקרוב את הדילמה האם להחרים את חמאס, כפי שעשה בוש, או לתמוך בהקמת ממשלת אחדות פלסטינית ("ניו יורק טיימס" 221).

המהלכים הפוליטיים שננקטים בגלוי מוכיחים כי הפסקת האש הנוכחית, כפי שהיתה התהדייה הקודמת, תכלול גם הסדר פוליטי בין חמאס לרשות הפלסטינית. אלא שהפעם, לאחר המלחמה, למד כל צד את מגבלותיו. היוזמה המצרית מבטיחה שמעבר רפיח ייפתח רק בשיתוף הרשות הפלסטינית של אבו מאזן. מדינות ערב מצד אחד, והשוק האירופי מצד שני, הודיעו כי הכסף לשיקום עזה יועבר לרשות הפלסטינית ולא לחמאס. שני מנופים אדירים אלה, המופעלים היום על חמאס, נועדו לאלצו להכנס למסגרת של משא ומתן רציני עם אבו מאזן, כדי להביא להקמת ממשלה משותפת. אם חמאס רוצה לשמור על הישגיו, הוא יאלץ להתגמש, ולהחזיר את קלף ההתנגדות לקופסת האופציות העתידיות.

ישראל מצדה מראה סימנים שהיא רוצה לתרום לפיוס הפנים פלסטיני. בפעם הראשונה היא מכריזה על נכונותה להיענות לדרישות חמאס, תמורת שחרורו של גלעד שליט. ההצהרה של ציפי לבני מדברת בפני עצמה: "כל עוד גלעד שליט נמצא בידי חמאס - לא ניתן לפתור את המשבר ברצועת עזה". הווה אומר, הסכם בנושא השבויים יהיה חלק מפתרון כולל של המשבר. רגשי הנקמה על חטיפת שליט, הגיעו כנראה לסיפוקם בעקבות הריגתם של מאות נשים וילדים עזתיים, וכך נוצר קונצנזוס שמאפשר לממשלת ישראל לשחרר מאות אסירים "עם דם על הידיים". אבו מאזן לא יתנגד הפעם, וההישג הגדול של חמאס – שחרורם של מאות אסירים - ישכיח במקצת את השכול וההרס, ויסייע לארגון להתפייס עם היריב הגדול, שסולק מעזה בבושת פנים.

ומי בכל זאת הפסיד?

יש עדיין הרבה נעלמים במשוואה האזורית המורכבת, ולכן לא ברור אם ההסדר הזה יעבוד. אם איראן וסוריה יגיעו להבנה עם הממשל האמריקאי החדש, יתכן שחאלד משעל ירכך את עמדתו כלפי אבו מאזן וישראל. אבל מה יקרה אם בבחירות הקרובות בישראל יעלה הימין? אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק, שמדברים בהתלהבות על ההסדר, ניהלו מלחמה הרסנית, שרק חיזקה את הימין הישראלי. המסקנה של הציבור הישראלי מהמלחמה היא, שחמאס מבין רק כוח, משא ומתן הוא בזבוז זמן, ובנימין נתניהו הוא המנהיג המתאים ביותר. בעוד העולם מצפה מהצד הערבי להתגמש, דווקא הצד הישראלי הולך ומתחפר. הקלף של נתניהו הוא אי הכרה בחמאס, ודחיית כל משא ומתן עם הפלסטינים לעתיד בלתי נראה. ישראל אולי ניצחה בעזה, אבל העבודה וקדימה ירו לעצמם ברגל.

קושי נוסף העומד בפני ההסדר, הוא חולשתו של אבו מאזן, שהמלחמה האחרונה הסירה ממנו את מעט האמינות שהיתה לו. אבו מאזן נתפס כמי שנתן את ידו לטבח בעזה, מאחר והוא יצא במפורש נגד חמאס, בעוד כוחותיו בגדה המערבית מדכאים כל ביטוי של התנגדות לישראל ותמיכה בחמאס. אחד מסעיפי ההסכם המתגבש הוא קיום בחירות מוקדמות לפרלמנט הפלסטיני ולראשות. יש סיכוי לא מבוטל שחמאס ישתלט בבחירות אלו על שתי הערכאות, דבר שישמיט מתנועת הפת"ח כל לגיטימיות שלטונית. מה יקרה אז? איך תתמודד הממשלה הישראלית הבאה עם מציאות שכזו? אלה שאלות שקשה לענות עליהן, והן מעידות, יותר מכל, על האווילות של המלחמה האחרונה. מכאן, שהמלחמה בעזה פעלה בכוון הפוך למה שהתכוונו מתכנניה - היא החלישה את ההנהגה הישראלית ואת אבו מאזן; ותרמה להתחזקות חמאס והימין הישראלי.
אולם, המפסיד הראשון במלחמה זו הוא העם הפלסטיני. הריגתם של אלף שלוש מאות אזרחים חסרי ישע, הרס וחורבן של בניינים ותשתיות, רק הכפילו ושלשו את הכאוס ששרר ברצועת עזה מאז הסכמי אוסלו. העם הפלסטיני הוא קרבן של הרצחנות הישראלית, כפי שהוא קורבן של מנהיגיו תאבי השלטון. ארגון פת"ח, אשר שלט באמצעות משטר מושחת ושיתף פעולה עם הכבוש, איבד את אמון העם. מצד שני חמאס, מציע לעם פרוגרמה דתית קיצונית, שחושפת אותו לטרגדיות דוגמת זו שהיתה מנת חלקו במלחמה האחרונה. משא ומתן חסר תכלית מצד אחד, והתנגדות מזוינת חסרת סכוי מצד שני, הביאו לפילוג פנימי, למצור, לאבטלה, לקרבנות אין ספור, ולסבל לא יתואר. המאבק בין פת"ח לחמאס הוביל את העם הפלסטיני לאסון. הגיע הזמן שארגונים אלה יפנו את הדרך להנהגה אלטרנטיבית חדשה. הנהגה שתשקול את צעדיה על פי צרכי העם ויחסי הכוחות הבינלאומיים ובעולם הערבי, ולא תשמש פיון של ציר זה או אחר, איראן מכאן וסעודיה משם.

המפסיד השני הוא העם בישראל, שהתגייס למען המלחמה והשתכר מנצחונו. התקשורת, שהתגייסה בכל כוחה לשלהוב הקונצזוס, סיקרה את המלחמה באהדה חסרת תקדים. חיילים שרואיינו כשהם שבים ממסע ההרג, הביעו את צערם על כך שהלחימה הופסקה. העם הישראלי שוב חונך לשנוא את הערבים, לחשוד בהם ולפחד מהם. הוא הולך שולל על ידי מנהיגיו, שאמרו לו שהסכמי אוסלו הם הסכמי שלום, ובאותו זמן הנציחו את הכיבוש, הרחיבו את ההתנחלויות, והפכו את הערים הפלסטיניות למכלאות. היום, כאשר האמת כבר ידועה, גם לאולמרט ברק ונתניהו, והיא, שאין פתרון ללא חזרה לגבולות 67, הם ממשיכים לעשות הכל על מנת לא להגיע להסדר כולל וסופי. המנהיגות הישראלית היא מנהיגות פחדנית, שנגררת אחרי הלכי הרוחות של העם במקום להובילו, מסרבת לדון על מזרח ירושלים, לסגת מרמת הגולן, וממשיכה לממן את המתנחלים. התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות זו היא המשך שפיכות הדמים, ללא הצדקה ובודאי שללא כל תכלית.


www.etgar.info/he/article__322
22.08.2017, 17:08