שוטף ומתמלא: 23.01.09

עזה

לצאת! אסופת שירה נגד המלחמה בעזה

מתוך "הארץ ספרים" 21/01/09


מילות מפתח: כיבוש, עזה, שירה

מאת עמרי הרצוג

לצאת! אסופת שירה נגד המלחמה בעזה
הוצאת אתגר, מארב, סדק, דקה, מעין וגרילה תרבות. 74 עמ', לא צוין מחיר

מה שהופך את אסופת השירים ויצירות האמנות שנקראת "לצאת!" למשמעותית, אינו ערכם האסתטי או הפואטי של תכניה. האסופה הזאת מעניינת בשל עיתוי הוצאתה לאור והספונטניות של כתיבתה ועריכתה, ובעיקר בגלל המטרה הפוליטית

הקונקרטית שהיא באה להגשים: זו שירת מחאה כנגד ההתקפה בעזה, וכלפי שכרון הכוח שליווה אותה. טקסטים ספרותיים שזו מטרתם המוצהרת יכולים ליפול בקלות למלכודות של דידקטיות, יהירות וצדקנות, ושירים לא מעטים באסופה הזאת אכן מתאפיינים בתכונות הללו. למען האמת, רבים מהם נעים בין כתיבה פובליציסטית שבורת שורות לבין הטפת מוסר סנטימנטלית, עתירה בתיאור אסתטי של דמעות בעיניהם של ילדים פלשתינאים. באסופה ישנן גם כמה יצירות יפות ומרשימות מבחינה ספרותית וחזותית, וכולן משקפות רגע מכריע של פוליטיקת השמאל הישראלי. היא מבהירה את הרגע הזה, ומטען הרגשות שמפעילים אותו: בושה, ניכור וחוסר אונים.

רבים מהיוצרים שולחים מבט אל המתרחש בעזה; מדמיינים את החיים שם כעת, אם ניתן לקרוא לזה חיים. זו נקודת מבט בלתי שגרתית: לא רק בשל האיפול התקשורתי שהוטל על המתרחש שם, אלא גם משום שהספרות הישראלית - בעיקר מאז אינתיפאדת אל אקצה - נמנעת בדרך כלל מעיסוק בסכסוך הישראלי-פלשתיני. אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים את מספר הספרים העבריים שיצאו בעשור האחרון שבהם מופיע גיבור פלשתינאי - או אפילו ערבי. מצב העניינים הספרותי הזה הוא יוצא דופן, משום שהסכסוך מגדיר במידה רבה את הזהות הישראלית; הוא מעניק מסגרת התייחסות משותפת ומוסכמת בעבור סיעות שונות שמרכיבות את הציבור היהודי בישראל, ומסיח את הדעת מהמחלוקות החברתיות, האתניות והדתיות שעלולות לשסע אותן. הסכסוך הוא מדורת השבט הישראלית, אולם מהדמיון הספרותי, הדמיון ש"צופה לבית ישראל", הוא נעדר. אדרבה: המכנה המשותף לספרות הישראלית של השנים האחרונות כרוך במבט שחוזר אל הבית הישראלי הפרטי, ומשקם אותו באמצעות הבנת מהותו ותיפקודו.

סדר העדיפויות של הכתיבה הספרותית העכשווית משקף במידה רבה את המנגנונים הסמליים שמזדהרים בשיח הפוליטי, ובראשם ההתגייסות או ההתכנסות המבוהלת והנלהבת, תחת מטריית "צו הפיוס". התותחים יורים, אולם המוזות אינן שותקות: הן שומרות על הבית מפני האפשרות המסוכנת של הזדהות עם ה"אחר" של הישראלי - או אפילו של הכרה בנוכחותו.

ההכרעה הזאת יוצרת במציאות הישראלית הייררכיה ברורה בין תיפקודה של הספרות בשירות מנגנון אידיאולוגי השומר על אחדות השורות, לבין תפקידה כמרחיבה את אופקי תפישת המציאות. האחרון הוא תפקיד קריטי: אם אי אפשר לדמיין מצב אחר, גם אי אפשר להבינו או לממשו; יתרה מכך, האפשרות שהוא מציע נתפשת כבלתי רלוונטית, ואפילו כמסוכנת וראויה לגינוי.

אין ספק, שבשעת חירום לאומית (ומדינת ישראל, כידוע, מעולם לא ידעה שעה שאינה שעת חירום) מתגייסים כוחות הייצור התרבותי כדי לשרת את תחושת הקולקטיב השרוי במצוקה; להסיח את דעתו, לנחם אותו או לאשר את הכוחות שמגבשים אותו. גם מנגנונים מוחשיים יותר מתגמלים על קונפורמיות חברתית; יוצרים שנוקטים בעקביות עמדה ביקורתית שמעמידה אותם מחוץ למחנה עלולים לסכן את פרנסתם, את המשרה הציבורית או את הפרס הספרותי ששמור לאלה ההולכים בתלם.

לפיכך אין תימה בכך שהשותפים בכתיבה, ביצירה ובעריכה של "לצאת!" הם צעירים שמשוחררים במידת מה ממערך הצנזורה הגלוי והסמוי; צעירים שיכולים להזהיר בריש גלי: "עוד נשלם את מחיר היוהרה, הציניות והכוחנות, והפקרת האוכלוסיות בפריפריה". ענת זכריה כותבת: "כל הזמן יש כאן רחש מזמזם/ של הווה שאינו בהיר/ לנמצאים בתוכו", ובעז יניב מרמז בשירו על המחיר שלוחמים והסובבים אותם עתידים לשלם, כשתחלוף זיקפת ה"כתישה" וה"נפוצץ להם את הצורה". מי שנלחם שם ורואה את המראות שאנשי העורף לא יכולים לראות, צובר ידע הרסני, שהשפעתו מידבקת: "הם ידעו את זה כשהם נכנסו לשם/ הם ידעו את זה כשהם יצאו משם/ כלומר חלקם/ והבושה עוד מסתתרת אי שם".

את התגובות הצפויות לאסופה הזאת אפשר לנסח בקלות: זו עדות מרשיעה לבועה של אנשי שמאל בתל אביב שכותבים שירים בזמן מלחמה, או ניסיון ציני לנצל שעת כושר פוליטית כדי לזכות בנקודות אצל קהל מצומצם ואוהד. התגובה המסוכנת מכולן היא משיכת הכתף: מה השירה יכולה בכלל להשפיע או לשנות; מה הטעם בכל זה.

יש בזה טעם. והטעם קשור באופן שבו היוצרים הללו מסרבים לשתף פעולה עם אחדות השורות, ומוכנים לשאת באלימות הסימבולית (ולעתים גם הפיסית) שמופנית כלפי מי שמשמיע קול אחר. אין ספק שהאסופה (שאותה אפשר גם לקרוא באינטרנט, דרך הכתובת http://www.etgar.info/he/article_311) ממוקמת בשוליו של השיח הציבורי והספרותי, והשפעתה הפוליטית בוודאי אפסית. אולם כשהיא מצטברת - ויש בספרות הישראלית מצע מספק להצטברות כזו - היא יכולה לשחרר את הדמיון הספרותי מכבלי הזהירות, הנאמנות והציות הלאומיים. טיפין טיפין, אם תשכיל לוותר על צדקנות והתנשאות שנוגדים את עניינה, כתיבה כזו יכולה להרחיב את המבט, לכתוב מחדש ולקרוא מחדש את הכללים הידועים, לאתגר את הדמיון ואת הפרשנות ולהעמיד את הקורא במקומות זרים לו, גם כאלו שמאיימים עליו. זה, אחרי הכל, תפקידה של הספרות וגם סודה: זו הסיבה שאלו שלכודים במקלטים, לוחמים בעזה או כותבים בתל אביב, קוראים בה את עצמם, ויכולים גם להסתכן, לצאת, ולקרוא בה - אם היא תאפשר להם - את עתידם.


www.etgar.info/he/article__323
25.05.2017, 04:05