שוטף ומתמלא: 25.01.09

עזה

גנרל, הטנק שלך

פורסם במקור בהארץ מדור ספרים 23.1.2008


מילות מפתח: עזה, שירה

לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה, הוצאת מעין, אתגר, מארב, דקה, סדק, גרילה תרבות, 1.1.2009

מאת אילנה המרמן

לפעמים אני הולכת לטייל עם הכלבה החמודה והעליזה שלנו בטיילת היפה שבלב שכונת מגורי. טיילת מרוצפת ארוכה מאוד, המוליכה על פני שיחי נוי ומדשאות ופינות משחקים צבעוניות לילדים, והרבה פחי אשפה מוצנעים לאורכה בטוב טעם בתוך ציפוי של אבן. באחד מימי השבוע השני של ינואר, השנה, עמדתי ליד פח שכזה תחת שמש חורפית נעימה של אחר צהריים, וטילטלתי מעליו ארוכות שקית פלסטיק שקופה ובתוכה החרא שאספתי אחרי שקמה הכלבה מכריעתה העקומה, העלובה והנלעגת קצת.

היססתי אם להטיל את השקית פנימה או להשליך את תוכנה החוצה באמצע השביל ולהיענות ככה לקריאת המשורר שחזרה והפצירה בי:

והרי קריאה לכל בעלי הכלבים.

בבקשה!

בבקשה!

בבקשה!

בבקשה!

תפסיקו לנקות את החרא מהמדרכה!

את חמשת טורי השיר האלה קראתי ימים מספר קודם לכן. את הכותב, תומר גרדי, לא הכרתי וגם עכשיו אני מכירה רק את השיר הזה שלו. הוא כלול עם עוד כמה עשרות שירים, קטעי פרוזה ואיורים בחוברת שקניתי בחמישה שקלים מצעיר אחד, עדין פנים והליכות, בהפגנה בתל-אביב נגד המלחמה בעזה בשבוע הראשון להפצצות האוויריות.

מאז הוא תקוע אצלי להכעיס בתוך מערבולת המחשבות והרגשות על ההפצצות בעזה וגם על כוחן וחידלונן של הספרות והשירה "בזמן רע לליריקה" - ועל מה שביניהן: ההרוגים וההרס, ההורגים וההורסים ומיליוני העומדים מן הצד, מריעים או שותקים או מוחים. "תפסיקו לנקות, תפסיקו לנקות..." אני שומעת את הקול כשאני הולכת בין כל שאר בעלי הכלבים שכמוהם כמוני, שקית פלסטיק מבצבצת להם מתוך כיס או קשורה לרצועה שהם מוליכים בה את כלביהם.

כן, הוא מציק לי, הקול המפציר מן השיר. כן, אני מתעצבנת שדווקא את הקקי הזה אני יכולה וגם מקפידה לפנות בימים האלה כתמול שלשום, ושלא אני וגם לא המשורר שכלל את שירו באסופה נגד המלחמה לא נדע ולא נוכל לסלק אפילו גושיש אחד מן החרא האחר. שום פגז לא נוכל להשיב אל הקנה ושום פצצה לא תחזור בגללנו אל בטן המטוס. ושוב מעסיקה אותי השאלה הנדושה והתמימה, ואף-על-פי-כן היא חשובה לי כל כך, בדבר כוחה של האמנות, של הספרות ושל השירה להשפיע על המציאות, וצובטת את לבי התשובה: אפס, אפס בריבוע.

אבל יגיד מי שיגיד, ואולי יגידו רבים: זה לא המקום לשאול אותה! הרי זה לא שיר בכלל, לא הוא ולא רוב היצירות "המגויסות" הכלולות באסופה הזאת, שעורכיה ציפצפו לא רק על איזו "פרספקטיווה היסטורית", אלא גם על שגיאות כתיב והקלדה שלא נמצא זמן לתקנן בתוך הימים המעטים שקצבו להם ולכותביהם לצאת נגד טונות של פצצות בטורי שירים תחת הכותרת הצועקת בלבן צח על גבי שחור צח: "לצאת"!

סתם מלים פרוזאיות שנכתבו בטורי שיר, יגידו בוודאי רבים גם על הטורים הפותחים שיר אחר באסופה, פרי עטה של שירה סתיו, ושמו "קול ישראל מירושלים":

והרי החדשות ועיקרן תחילה

הקבינט לביטחון לאומי הכריע:

מבצע "עופרת יצוקה" יימשך

ישראל מעכבת את משלחת

הסיוע ההומניטרי לעזה

ראש הממשלה, אהוד אולמרט

קבע: אין בעזה משבר הומניטרי

שרת החוץ, ציפי לבני

יצאה לפריז...

ומה יגידו אותם רבים על טורי השיר האלה:

אך ורק בשל אי-הסדר הגובר

בערינו, ערי מאבק-המעמדות

החליטו אחדים מאתנו בשנים אלה

לא לדבר עוד על ערי-נמל, שלג על גגות, נשים

...אלא לדבר יותר על אי-סדר

כלומר להיעשות חד-צדדיים, מצומקים, מעורבים בעסקי

הפוליטיקה ואוצר-המילים היבש, הלא-ראוי...

יגידו מה שיגידו, אבל טורי השיר המפורסמים האלה של מלים פרוזאיות מאין כמותן כבר כלולים מזמן באוצר הקלסיקה של השירה המודרנית. וגם הטורים האלה: "היטלר הצבעי / אמר: רבותי / בניין חדש יקום בן-רגע כך! / ואת החורים, הקרעים, הסדקים / פשוט במריחה מרח / את כל החרא מרח". כן, זה מה שהיה לו לברטולט ברכט לכתוב באמצע שנות השלושים. ככה הוא כתב, המשורר המהולל הזה, המכובד, המצוטט עד בלי די - והורה את הדרך לרבים מאוד, שרק מעטים מהם התפרסמו כמוהו.

כי יש מי שנמצא ראוי לבוא בטרקלינים שביצירתו חירבן עליהם נייר ודיו, ויש המון אחרים שנשכחו, ולא תמיד נוכל לומר בדיוק למה. כי לא אחד מתוכם בוודאי ירק בשעתו אל הנייר - וגם קלע בול - יריקה עסיסית, או חירבן, או תקע נוד או תיאר את המציאות תיאור נכון ומעמיק בכמה שורות יבשות, כמוהו כברכט באירופה לפני עשרות שנים, וכמוהו כאחדים מן המשוררים שחברו אל האסופה הדקה הזאת עכשיו בישראל, בינואר 2009.

וטורי השיר של ההם בשעתם לא נתנו מנוח לכמה גברים ונשים ואולי אפילו לכמה אלפים. הם דיברו אליהם, נגעו לשכלם וללבם, ואף חיזקו אותם באיזה אופן לא לגמרי נתפש, את מיעוט האנשים האלה ששוב ושוב נאלמים דום לנוכח עוצמת הרוע, חוסנו וחסינותו. כמו שמדברות אלי ומחזקות אותי בימים האלה כמה וכמה מהיצירות הכתובות והמצוירות באסופה נגד המלחמה בעזה, ועל כך אני מכירה טובה למי שיזמו ועמלו להוציא את שבעים וארבעה עמודיה בתוך כארבעה ימים מליל ההפגזה הראשונה.

המשוררת טל ניצן כתבה שם:

החתול יינזף ויוגלה למרפסת,

השריטה על ידו של ילדי תנושק,

אך בנך הקטן מכיר בהלות

שלא יימחו בנשיקה.

גאוות המשפחה! רק בן שנתיים

וכבר יודע לצעוק לאמא שתתכופף

כשטסות היריות לתוך הבית.

ולא רק רגשות כואבים ורצון לבכות עוררו בי השורות האלה, כי אם גם מחשבות שמוליכות הלאה, הרחק הלאה. מן החרדה והבהלה במקום אחד אל החרדות והבהלות במקום אחר, ממציאות החיים שלי האוספת את הקקי של כלבונת מטופחת אל המציאות האחרת: הרבה הן חוללו בי שורות השיר המעטות האלה, "חאן יונס" שמו. ואני אומרת: כן, זהו כוחו של שיר, נצחי או לא נצחי - כוחו של שיר בהווה. והרי אנחנו חיים ומתים ואחראים לחיים ולמוות בהווה.

ובהווה הזה חשוב לי מאוד לשמוע ולהרגיש גם את קולו של אורן קקון באסופה, החותם את שירו בשלושת הטורים האלה:

הרגתם אותי הרגתם אותי אני לא חי אני מת הרגתם אותי

אתם הורגים אותי הרגתם אותי אני מת הנה תראו אותי אני

מת הרגתם אותי הרגתם אותי הרגתם אותי אני מת.

תחילה צעקתי אתו יחד והתחזקתי לרגע מן הסולידריות שרציתי למצוא בצעקה הזאת, וגם מצאתי, ואחר כך הירהרתי ספק בצער ספק באירוניה על אזלת ידה של מין סולידריות שכזאת. זה הרבה וזה לא כלום: כי לא המשורר ולא אני הקוראת לא החזרנו אפילו פגז אחד אל קנה של תותח ולא פצצה אחת אל בטן של מטוס. וגם ברכט לא, כשכתב בשנת 1938 את השיר שכל כך אוהבים לצטט: "גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק, / הוא רומס את היער, הוא מוחץ מאה אנשים. / אבל יש לו חיסרון אחד: / הוא זקוק לנהג.
גנרל, המפציץ שלך חזק. / הוא טס מהר מן הסופה, הוא עומס יותר מפיל. / אבל יש לו חיסרון אחד: / הוא זקוק למכונאי.
גנרל, האדם שמיש מאוד. / הוא יודע לטוס, הוא יודע לרצוח. / אבל יש לו חיסרון אחד: / הוא יודע לחשוב". האומנם?

שיריו של ברכט מובאים בתרגומו של ה. בנימין, מן הספר "גלות משוררים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.


www.etgar.info/he/article__326
20.09.2017, 13:09