שוטף ומתמלא: 17.05.09

המשבר הכלכלי

עופר עיני ו"מהפכת העובדים"

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: אבטלה, הסתדרות, מען

אחד מהישגיו העיקריים של עופר עיני במו"מ מול בנימין נתניהו, היה החקיקה בתחום יחסי העבודה. עופר עיני הצליח לעגן בהסכם חתום את זכותם של העובדים להתאגד, כולל הטלת קנס על מעביד שיפעל למנוע זאת. "מהפכת העובדים" כך כינו גורמים בכירים בהסתדרות את ההישגים שנועדו לאלץ את המעסיקים לנהל מו"מ על הסכם קיבוצי מול העובדים. הישג נוסף שנזקף לזכותו של עיני היא ההחלטה לחייב את החברות המעסיקות עובדי קבלן לקבל רשיון.

על כך כותב אמנון אברמוביץ, הפרשן המדיני של ערוץ 2: "נתניהו התחייב לעופר עיני להעביר חקיקה מזורזת, שתאפשר לכל קבוצת עובדים לנהל משא ומתן על הסכם קיבוצי. כה סוציאליסטי, כה חברתי. אלא שזהו, מבחינתו, מהפך אידיאולוגי. תפנית בהשקפת העולם. כל השנים הוא התנגד לחופש ההתאגדות ולעבודה מאורגנת. כמו מרגרט תאצ'ר, כמו רונלד רייגן. כשהיה שר האוצר הוא זמם לתת לכך בטוי בחקיקה. אם בשבוע הבא, בפגישה עם נשיא ארה"ב ברק אובמה, יגלה נתניהו את אותה הגמישות, הקפיציות והאלסטיות – הוא הולך להיות הפתעת העונה." (ידיעות אחרונות, 14 במאי 09)

התקדים של אובמה

עדיין מוקדם לדעת אם יפתיע נתניהו בביקורו בארה"ב או לא. מה שברור כבר עתה, שהחקיקה הישראלית בתחום יחסי העבודה תואמת כמעט לחלוטין חקיקה באותו נושא שתלויה ועומדת בימים אלה בבית הנבחרים האמריקאי. "חוק הבחירה החופשית של העובד" התגלגל במשך מספר שנים במסדרונות הקונגרס, מבלי להגיע לכלל חקיקה. אובמה הבטיח לאיגודים המקצועיים, שבתמורה לתמיכתם, הוא יפעל להעביר את החוק. ואכן, כעת הזמן לממש את הבטחתו.

למה צריכים האיגודים האמריקאים חוק המבטיח את זכותם של העובדים להתארגן? משום שחוקים ותקנות שונות ומשונות נתנו ביד המעסיק האמריקאי כוח למנוע את התארגנות עובדיו. באותם מקרים בהם הצליחו העובדים להתאגד, סרבו המעסיקים לנהל עמם מו"מ, ולא ניתן היה לכפות זאת עליהם. אחת הדרכים למנוע את התאגדות העובדים היתה להתנות את בחירת הוועד בקיום בחירות חשאיות. לכאורה, אמצעי דמוקרטי ותמים, בפועל, הוא איפשר למעסיקים לנהל מסע הסתה אגרסיבי בקרב העובדים, לסלק את המזוהים עם האיגוד, ולאיים בפטורים המוניים. חוק הבחירה החדש מסתפק בחתימות של רוב העובדים, אינו מחייב אותם לקיים בחירות חשאיות, ומחייב את המעסיק לנהל עמם מו"מ על הסכם קיבוצי.

התנאים בארה"ב שונים אמנם מאלו שבישראל, אך התזמון אינו מקרי. עופר עיני לא המציא שום דבר חדש. הוא מודע לקריסה של המודל הכלכלי הניאו-שמרני, המכונה "כלכלת השוק". אחרי שעידן רייגן וטאצ'ר ריסק את העבודה המאורגנת (כמו שחיים רמון כיו"ר ההסתדרות ויתר מרצון על ייצוג כלל העובדים בישראל), עלה כוחם של המעסיקים, הרווחיות גדלה בהתאם, והצמיחה נסקה על כנפי המהפכה הטכנולוגית.

שבירת העבודה המאורגנת

כתוצאה מירידת כוחה של העבודה המאורגנת הוקפאו המשכורות בארה"ב במשך שלשים שנה. פועלי התעשייה הכבדה המאוגדים, שהוו את הבסיס של מעמד הביניים האמריקאי, איבדו את מקומות עבודתם, ומעמדם נשחק בעקבות המעבר של המפעלים למקסיקו ולסין. בארה"ב עצמה לא נשאר מי שילחם על מקום עבודה או על משכורת, כאשר 70% מהתל"ג האמריקאי מורכב מצריכה מקומית ולא מייצור. כך נולד ההרגל, שהפך למכת מדינה, של שימוש בכרטיסי אשראי ובכל סוגי ההלוואות, כדי לממן רמת חיים מעל ומעבר להכנסה מעבודה.

חברות האשראי בישראל לא הגיעו לרמת הסיכון של החברות האמריקאיות, ורוב התל"ג עדיין מבוסס על ייצור ולא על צריכה, אולם התוצאה אינה פחות קשה: מי שהפסיד מקום עבודה, מי שהועסק בתעשייה, מי שנאלץ לעבוד באמצעות חברת כח אדם - הפך להיות עובד עני. מעגל העוני התרחב, ככל שההפרטה התקדמה, ואפשרה ליותר מקומות עבודה "להשתחרר" מכבלי ההסכם הקיבוצי. שכר המינימום הקבוע בחוק, אינו אלא מלכודת, המנציחה את העוני של העובד ומעמיקה את הפערים החברתיים.

האם השבירה של העבודה המאורגנת בארה"ב הביאה לעליית ההשקעה בייצור? לא ולא. הכסף זרם לחברות האשראי, למשכנתאות הזולות, להימורים ב"נגזרות" בבורסות ברחבי העולם. ככל שהעובדים נהיו יותר עניים, הכלכלה הוירטואלית חגגה. העובדים נאלצו ללוות כסף כדי לקנות בית, כדי לשלוח את הילד לאוניברסיטה, לרכוש מכונית, לעבור טיפול שניים ולממן חופשה. העלמות העבודה המאורגנת רק זרזה את הספקולציה ואת תרבות עשיית כסף מכסף. המערכת עודדה את הצעירים לעבוד בפיננסים ושחקה את ערכה של העבודה היצרנית.

בארה"ב מאות אלפי עובדים מצטרפים מדי חודש למעגל האבטלה, מיליונים מאבדים את בתיהם, 47 מיליון אזרחים אינם זכאים לביטוח בריאות, לרוב העובדים בסקטור הפרטי אין פנסיה. זאת התמונה העגומה שיצרה שבירתם של האיגודים המקצועיים בארה"ב. זוהי שיטה שאין לה תקומה.

אובמה מנסה היום להחזיר את הגלגל אחורנית. הוא רוצה להעביר את המשקל הכלכלי מהבורסה והפיננסים אל הייצור. הוא רוצה להפחית את משקלה של הצריכה ביחס לייצור, ולחזק את החסכון לעומת האשראי. הצרה היא שלא כל תהליך הוא הפיך. איך ניתן להגביר את הייצור כאשר רוב המפעלים הועברו לחו"ל? איך ניתן לחסוך כאשר המשכורות כל כך נמוכות? איך ניתן להעלות את רמת החיים כאשר רוב העבודה מתרכזת בשירותים? אחת הדרכים היא - להחזיר את הזכויות הבסיסיות לעובדים באמצעות העבודה המאורגנת.

עיני מציל את ביבי

אם לחזור לעסקת החבילה שהוביל עיני מול האוצר, השגיו של יו"ר ההסתדרות מתגמדים לעומת הויתורים שהוא עשה. מצד אחד הוא השיג את הזכות להתאגד, מצד שני הוא נתן יד להמשך הפרטת הנמלים וחברת החשמל. בסופו של דבר, עיני פועל כדי להציל את השיטה ולא לשנותה. הוא גייס את העובדים כדי להציל פוליטית את נתניהו - האדם המזוהה ביותר עם השיטה הקפיטליסטית "החזירית".

בניגוד לדעתו של אברמוביץ (לעיל) נתניהו לא הפתיע. הוא עושה את הויתורים הפוליטיים ההכרחיים כדי לקיים את הקואליציה הרופפת שלו. אין כאן שנויים מבניים אמיתיים או שנוי כוון - ההפרטה, העובדים הזרים, הפניית קרנות הפנסיה לבורסה, העדפת ההון והטייקונים על פני העבודה, והחתירה המתמדת לצמצם את תקציבי החנוך, הרווחה והבריאות – כל אלה נותרו כשהיו.

ומילה אחרונה על אובמה. הוא אכן מצביע על ליקויי השיטה, דבר שמזכה אותו בהרבה פופולריות. אולם, בפועל, אין הוא מצליח לשנות סדרי עולם. ההון הגדול ממשיך לקבל טיפול מועדף, הרפורמה במערכת הבריאות מקרטעת, מפעלים ממשיכים להסגר או לשגר קווי ייצור אל מעבר לאוקיינוס, והמיתון ממשיך להעמיק. באשר ל"חוק הבחירה החופשית של העובד", הוא סופג התנגדות עזה בקונגרס, ועובר שנויים כה רבים, עד שלא ברור מה ישאר ממנו אם וכאשר יתקבל.

ואם כך באמריקה, קל וחומר בישראל. יש יסוד סביר להניח, שגורל הישגיו של עופר עיני לא יהיה שונה. הישגים לא משיגים כנספח להסכמים פוליטיים, אלא במאבק מלמטה שכופה את כוחם של העובדים על המעסיקים. עד עכשיו זה לא קרה, לא באמריקה ולא בישראל. אולם, אם המיתון יעמיק, זה יקרה, ועוד איך, גם שם וגם כאן.


www.etgar.info/he/article__354
25.05.2017, 04:05