שוטף ומתמלא: 02.02.11

העולם הערבי

המרחק בין דמוקרטיה לצדק חברתי

המהפכה המצרית

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: אבטלה, בחירות, העולם הערבי, משבר כלכלי

מאמר זה נכתב נכתב ב- 1.2, יום לאחר נאומו השני של הנשיא חוסני מובארכ בו הודיע כי אין בכוונתו להתמודד בבחירות הבאות (ספטמבר 2011). זמן קצר לאחר הנאום הבהיר נשיא ארה"ב ברק אובמה באופן חד משמעי כי על מובארכ ללכת ומיד. מכיוון שגם הצבא המצרי הביע הזדהות חלקית עם תביעות המפגינים בכיכר "אלתחריר", נראה כי ימיו של הנשיא המצרי ספורים. מה שלא ברור עדיין הוא מה יהיה אופי המשטר שיחליף אותו. זהו הנעלם הגדול ביותר המרחף מעל מהפכת הצעירים במצרים.

FILE etgar/shotef/2011/egypt1.jpg IS MISSING
כיכר אל-תחריר, קהיר, 2011

הדרישה המאחדת את כל העם המצרי היא שמובארכ יעזוב את השלטון מיד. הפרוגרמה הבסיסית הזוכה לקונצנזוס רחב ביותר היא "דמוקרטיה וצדק חברתי". והרי הפרדוכס: דמוקרטיה וצדק חברתי לא תמיד הולכים ביחד. גם אם נכון שצדק חברתי לא ניתן להשגה בלי שינוי דמוקרטי, הרי המשטר הדמוקרטי, כפי שמרבית העולם חווה אותו היום - גם אנחנו בישראל - אינו מבטיח בהכרח צדק חברתי. והרי מה שהניע את העם המצרי לצאת לרחובות הוא דווקא המצב החברתי שהותיר דור של צעירים ללא עתיד, עבודה, ללא דיור הולם ובלי אפשרות להקים משפחה.

פרשנים ומדינאים אשר עקבו אחר הנעשה במצרים כבר ניבאו לפני יותר מעשור כי משטרו של מובארכ על סף קריסה. אטימותו של המשטר לסבלם של האזרחים בישר את מה שאנו עדים לו היום. העובדה שהמוני אנשים מכל שדרות העם איבדו את מחסום הפחד בבת אחת ובאופן ספונטני מוכיחה לא רק שמצבם הגיע לנקודת שפל, אלא גם כי הגיעו להכרה שהמשטר הזה אינו מתפקד ושעליו ללכת. הנסיון של מובארכ להוריש את השלטון לבנו גמאל, וזיופן של הבחירות לפרלמנט אשר מחקו כל נציגות לאופוזיציה היו הקש ששבר את גב הגמל.

האדם שנבחר "לבשל" את תוצאות הבחירות הוא אחמד עז, מזכ"ל מפלגת השלטון. הוא סימל יחד עם גמאל מובראכ את אופיו של המשטר הנוכחי. אותו אחמד עז הוא אוליגארך מצרי אשר השתלט על מפעל הפלדה הממשלתי הגדול באלכסנדריה והפך בין לילה, כמו רבים מחבריו של גמאל מובארכ, לאחד מעשירי מצרים. מבחינת המצרים, נסיונו של מובארכ להוריש את השלטון לבנו התפרש על ידי העם כהודעה שהסתלקותו לא תביא לשינוי אלא להפך, רק תחריף את מצבם העגום של מרבית תושבי המדינה. העשירים ימשיכו להתעשר והעניים ימשיכו לסבול מרעב, וחוסר כל עתיד. הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היתה באמצעות דכוי אלים וחסר רחמים של כל מתנגדי המשטר.
הסבה העמוקה להתמרמרות שהובילה למהפכה היא המעבר של מצרים לכלכלה ניאו-ליברלית וקבלתה את "תכנית העיצוב" של המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים בשנות התשעים. יסודות השינוי האלה מושתתים על הפרטה של המשק הציבורי והעברתו למספר מצומצם של משפחות הקשורות לשלטון. המפלגה השלטת, הצבא, ומשטרת בטחון הפנים אבטחו את הסדר כדי לאפשר לבעלי ההון המצרי והבינלאומי לעשות כאוות נפשם במשאביה של מצרים. מבחינה זאת דומה מצרים לרוסיה של פוטין או לארגנטינה של קרלוס מנעם בשנות התשעים. השחיתות הפכה אמצעי כדי להתעשר והחתירה לעשות כסף איבדה כל רסן. כמו ארגנטינה, גם מצרים זכתה לשבחים מצד המוסדות הפיננסים הבינלאומיים, כאשר נתוני הצמיחה מהווים הוכחה להצלחת השיטה. אבל, כפי שכל ישראלי יודע, כאשר רק האלפיון העליון נהנה מהצמיחה אין בכוחה של זו לפתור את בעיית העוני שהוא מנת חלקם של מרבית המוני העם. כדי שהצמיחה תטפטף לכל העם דרושה חלוקה צודקת של הרווחים.

הניצוץ הוצת במחלא קוברא
את תחילת המרד נגד המשטר - מרד שהפך למהפכה עממית - ניתן לאתר בשביתה הגדולה של פועלי הטכסטיל בעיר התעשייתית מחלא אלקוברא ב-2008. השביתה בתוך מפעלי הטכסטיל בהם עובדים 30,000 פועלים הפכה במהרה למרד של העיר כולה. התביעות האיגוד מקצועיות השתלבו בהבעת עמדה פוליטית ברורה נגד המשטר ובקריעתן לגזרים של תמונות ה"ראיס", שעד כה שמרו על הילה של יראה מקודשת. השביתה במחלא אלקוברא, בה דרשו העובדים תלושי אוכל והעלאה במשכורת דוכאה ביד קשה ע"י משטרת הבטחון. גם האיגוד המקצועי הרשמי של מובארכ ניסה לעשות הכל כדי לשבור את שביתת העובדים.
ההד שעשתה אותה שביתה היה כה גדול עד כי קבוצת צעירים החליטה להקים תנועה בפייסבוק וקראה לתושבי מצרים להשאר בבתיהם ב-6 לאפריל 2008 כאות סולידריות עם פועלי הטכסטיל במחלא אלקוברא. הנשיא מובארכ אולץ לצאת לאומה ולהבטיח את העלאת שכר המינימום. בהשראת אותם פועלים אמיצים ומנהיגם קמה "תנועת הנוער ה-6 לאפריל" ונתנה המשכיות למאבק האיגוד מקצועי אשר הפך עם הזמן למאבק בעל אופי פוליטי מובהק. יש לציין כי מפלגות האופוזיציה, מהתגאמוע משמאל ועד האחים המוסלמים מימין לא תמכו בשביתת הפועלים ונשארו מחוץ לתנועה הדמוקרטית אשר הובילה במשך שלוש שנים את המאבק עד לפרוץ המהפכה הנוכחית.

ניתן לומר בלי היסוס כי הפועלים המצרים עמדו בחזית של המאבק נגד המשטר. בתביעותיהם ללחם ולשיפור זעום בשכר הם הביעו את רצונו של העם המצרי. מאבקים אלו היו נטולי כל התלהמות לאומית או דתית והתרכזו סביב תביעות איגוד מקצועיות ברורות מחד ודרישה הולכת וגוברת לשינוי המשטר מאידך. המאבק של מחלא אלקוברא לא נשאר מבודד. נהגי הקטרים קיימו שביתות ואיתם פועלים בערים אחרות במצרים בתחום הטכסטיל והפלדה. חלק מהמאבקים היו נגד ההפרטה של מפעלים נוספים.

סימן נוסף לכוחה הגובר של תנועת הפועלים המצרית היה הצלחתם של עובדי המכס להקים איגוד מקצועי עצמאי המנותק מהאיגוד הרשמי אשר נשלט על ידי מפלגת השלטון. כל המאבקים האלה העשירו את נסיונם של הפועלים והגבירו את אמונתם שניתן להגיע להישגים. מצד שני, הם פגעו קשות באמינות המשטר אשר נאלץ לסגת פעם אחר פעם לאור דעת הקהל האוהדת לפועלים ודרישותיהם. יחד עם זאת, כל הנסיונות של ארגוני העובדים להגיע לפעולה מתואמת לא צלחו וזאת בגלל הדכוי האלים והרדיפה הבלתי פוסקת של מנהיגי השביתות. מה שלא הצליחו לעשות הפועלים הצליחה לעשות הרשת החברתית של אותם צעירים אלמונים אשר לקחו את מאבקם של העובדים צעד אחד קדימה והוציאו אל הרחובות מיליוני בני אדם בתביעה ברורה: "הלאה המשטר".

מי יחטוף את המהפכה?
תנועת ה-6 לאפריל מבטאת את המחשבה הפוסט מודרנית אשר השתלטה על הנוער בעולם כולו והיא ההימנעות מהפוליטיקה וזאת כמובן גם חולשתה העיקרית. מאחר ופוליטיקה נחשבת למשהו מושחת ומלוכלך מנסים צעירים רבים להימנע מללכלך את ידיהם. הם מסתפקים במחאה, אלא שמחאה אינה פרוגרמה פוליטית. ניהול מדינה, שינוי משטר ויצירת חוקה חדשה הינם מעשים פוליטיים ממדרגה ראשונה. הצעירים דורשים דמוקרטיה אולם דמוקרטיה אין פירושה חופש מופשט אלא החופש לבחור איזה צורה תלבש החברה: האם תהיה דתית או חילונית? קפיטליסטית מהזן הניאו ליברלי או מזן מדינת הרווחה? איזה מעמד יהיה לאישה? ואיזה מקום ינתן לפועלים או לחלופין לבעלי ההון? אין דרך לבטא את הרצון הדמוקרטי אלא באמצעות בחירות ואין דרך לערוך בחירות אלא באמצעות מפלגות המציעות את מצען בפני העם. המיאוס מפוליטיקה מונע על כן מהעם ובעיקר מאותם צעירים מלהשפיע על אופיו של שלטון.

מאחר והכוח העיקרי שהוביל את המהפכה אלו הם הפועלים והצעירים שאין להם מפלגה המייצגת אותם, את פירותיה של המהפכה יקטפו הכוחות הפוליטיים השונים הפועלים כרגע בזירה, וזאת למורת רוחם של אותם צעירים ופועלים שאיבדו כל אמון במפלגות הקיימות. כרגע מתקיים מאבק פוליטי קשה בין שלושה כוחות עיקריים: הצבא, המיוצג על ידי יורשו של מובארכ והוא ראש שירותי הבטחון עומר סולימאן; המפלגות החילוניות שעמדו באופוזיציה ומתקבצות סביב מי שהיה ראש הסוכנות לאנרגיה האטומית וזוכה פרס נובל לשלום מוחמד אלבראדעי; הצלע השלישית במשולש היא כמובן תנועת האחים המוסלמים, בעלת כוח פוליטי חשוב אשר שיחקה במשך שנים את משחק החתול והעכבר עם השלטון. יש לציין שהממשל האמריקאי מעורב עמוקות בנעשה והוא חותר לצאת מנצח כאשר הוא תומך בד בבד בשניים מן הכוחות. עומר סולימאן בא בחשבון במידה והצבא מצליח להשתלט על המהפכה וגם אלבראדעי יכול לשמש קלף במידה ויזכה בתמיכה עממית. כמו כן הממשל לא יימנע גם מדיאלוג עם האחים המוסלמים כדי לזכות בתמיכתם בממשלה רחבה ויציבה.

כפי שהדברים נראים כרגע, מה שמובראכ מנסה לעשות הוא להעביר את השליטה אל הצבא בצורה חלקה כפי שהתבקש ע"י הנשיא אובמה. אלא שאובמה, בעודו מדבר גבוהה גבוהה על הצעירים המצרים ותמיכתו בדמוקרטיה, רואה דחיפות בהסתלקותו המיידית של מובראכ כדי לאפשר את התייצבות הצבא כעוגן המשטר החדש. מצד שני, אחרי 60 שנה של מעורבות עמוקה בפוליטיקה אלברדאעי ותומכיו רוצים את נסיגתו של הצבא אל הקסרקטינים, ומעבר למשטר אזרחי בנוסח המערב. מצדם האחים המוסלמים, ירצו בלי שיטענו באופן מיידי לשלטון, לשמר את השפעתם על החברה ואף להרחיב את האוטונומיה הדתית שלהם, תוך חיזוק חוקי השריעה. ברור כי אם הצבא ימשיך את השליטה במצרים המהפכה המצרית תסתיים ב"הפלה". לכך ערים גם כל אותם ההמונים המכונסים היום בכיכר אלתחריר והמסרבים לכל מו"מ עם עומר סולימאן. אובמה לא יתנגד לכך שהצבא ישדל את ההמונים לחזור לבתיהם בדרכי נועם, אולם במידה והשכנוע לא יעזור, לא יהיה מנוס מהקמת ממשלה זמנית כדי להכין בחירות דמוקרטיות.
איזה משטר כלכלי ישלוט?

השאלה הגדולה שלא זוכה כרגע כלל לדיון היא איזה משטר כלכלי ישלוט אחרי המהפכה? מה יהיה גורלם של כל אותם אילי הון אשר מהווים את בסיס המשטר ואותם הוא בא לשרת? ברור לכולנו שכל הכוחות הפוליטיים המתחרים כרגע על פירות המהפכה מצדדים בשיטה הכלכלית השוררת היום. הרי הסוציאליזם הוכח ככישלון על פי דעתם, מדינת הרווחה הישנה קרסה ולכן המאבק היום הוא על שינוי המשטר הפוליטי בלי לפגוע בצורה יסודית במשטר הכלכלי הקיים. הדמוקרטיה המצרית תמשיך לטפח את ההון הפרטי ולכבד את ההפרטות בעוד שמה שיישאר לעם המצרי לבחור בו הוא בין קפיטליזם אסלאמי נוסח איראן או קפיטליזם חילוני כמו במערב או במקרה היותר קרוב תורכיה.

ברור לחלוטין ששינוי של המשטר יביא להקלה במצבם של המצרים אולם הפתרון השרשי לבעיותיה של אוכלוסיה המונה 85 מליון איש אינו נראה באופק. משבר האבטלה, הדיור והמים הוא כה גדול, שיידרש דור ואולי יותר לפתור וזאת במידה והמדינה הייתה מכוונת את כלל משאביה לכך. מה שצפוי הוא נסיון ליצור דו קיום בין כלכלת שוק לבין מדינת רווחה. העשירים יוכלו להתעשר אבל יהיה עליהם לשלם מיסים ולעזור לשקם את החברה ההרוסה. אם כך יקרה מצרים תפסיק להיות גן עדן עבור הון זר ובהתאם, תכניות הפיתוח והתיעוש יידחו. המאבקים הפנימיים יימשכו כאשר השלטון אינו מסוגל להיענות לצרכים ובעיקר לציפיות של כל אותם פועלים, צעירים ומובטלים שהובילו את המהפכה.

העדר מפלגה בעלת אוריינטציה חברתית ברורה הבאה לשרת את האינטרס של העובד מותיר את המהפכה המצרית בידים של בעלי ההון. יחד עם זאת יש בידי המהפכה הזאת ליצור את התנאים שבה תוכל להתפתח תנועת פועלים וצעירים ערה, כאשר חופש ההתאגדות, הבעת הדעה וההפגנה יהיה מובטח. במילים אחרות ההישג הגדול של המהפכה הנוכחית יכול להיות יצירה של סביבה דמוקרטית או "מרחב ציבורי" המאפשר לתנועת הפועלים לפעול, להקים איגודים מקצועיים עצמאיים ובסופו של דבר להקים מפלגות הנענות לצרכי העובדים, ופועלים לחינוכם והעצמתם הפוליטית. המהפכה המצרית הנוכחית אינה המילה האחרונה. היא מבטאת את השלב הדמוקרטי בדרך להשגתו של "הצדק החברתי", אשר ללא ספק היה הדלק שהצית את המרד וימשיך לדרבן את הצעירים והפועלים במאבקם.

השלום עם ישראל
שלא כמו במהפכת הקצינים של 1952, בה התבוסה של שנת 1948 אשר הביאה להקמת ישראל הוכיחה את חדלונם של הערבים, במהפכה הנוכחית ישראל אינה נושא המהפכה. במקרה שלפנינו אין זו השפלה היסטורית המעוררת את רגשי הנקמה של ההמונים, ויחד עם זאת למהפכה הנוכחית תהיה השפעה עמוקה ביותר על ישראל ועל מקומה באזור. ישראל עומדת בפעם הראשונה בפני תופעה חדשה אשר קשה לעכל אותה. על פי התפיסה המקובעת של הפרשנים הישראלים המהפכה המצרית היא ההקדמה ליצירתה של איראן חדשה בגבולה הדרומי. העולם הערבי מתחלק בעיני ישראל לשלושה סוגי משטר: משטרים מתונים וידידותיים כמו סעודיה מצרים וירדן, משטרים אסלאמיים ומשטרים לאומיים עוינים כמו סוריה ולוב. המושג "משטר דמוקרטי ערבי" לא נמצא בלקסיקון הבטחוני הישראלי ועל כן אין כרגע כל מידע איך ניתן להתגונן בפניו.

בעוד המשטר האמריקאי עוד מימי ממשל בוש מתכונן ליום נפילתו של מובארכ, ישראל טמנה את ראשה בחול. בזמן שהממשל האמריקאי מימן ארגונים לא ממשלתיים ותנועות הקוראות לדמוקרטיה, ממשלות ישראל תמכה ללא סייג במובארכ. מצרים ללא מובארכ הפכה בישראל לסיוט שלא עולה על דל השפתיים. השלטון נפל, המשטרה נעלמה מהרחובות, הפרלמנט נסגר, מפלגת השלטון התפוגגה וביבי נתניהו ועמו הנשיא פרס המשיכו לקרוא למדינות העולם לתמוך במובראכ.
למגינת לבה, ישראל תצטרך להתמודד עם אויב חדש ומסוכן הרבה יותר מזה שהכירה עד כה - הדמוקרטיה והצדק החברתי.

המהפכה המצרית ולפניה התוניסאית, מחברים מחדש את האזרחים הערבים אל העולם. אלה מהפכות המבשרות על תרבות חדשה. על חברה המנסה להשיג את הקידמה והחופש והיצירה בעולם המפותח לאחר 30 שנה של חושך מוחלט. העמים הערביים מצטרפים לאחיהם באמריקה הלטינית וחלקים באסיה ומסלקים את הדיקטטורות ועקב כך הם זוכים אפילו לתמיכה וסולידריות "מידידיה המסורתיים" של ישראל בעולם. כעת קל יותר יהיה לבוא בדרישה אל ישראל לעשות צעד קטן למען אזרחיה, וצעד גדול לאנושות: שישראל תועיל בטובה לסיים את הכיבוש.

יחסם של המצרים אל ישראל הוא אכן עוין לא בגלל היותה דמוקרטית ובעלת חברה וכלכלה מפותחים אלא בגלל היותה מעצמה כובשת. יתר על כן, ישראל לא רק מסמלת את הכיבוש אלא גם את השינוי שעברה מצרים מאז הסכמי השלום כאשר האוליגרכים השתלטו על הכלכלה וחיי העם המצרי הפכו לבלתי נסבלים. ישראל הפכה לתומכת העיקרית של המשטר אשר שירת את האינטרסים שלה באזור, אולם רדה, ניצל והשפיל את העם שלו עצמו.
אם המהפכה תנצח תפסיק ישראל לשלוט במונופול הדמוקרטיה באזור, אז גם יתגלה לעיני כל כי "הדמוקרטיה היחידה" במזה"ת היא למעשה מדינת כיבוש וכי ערכיה אינם תואמים את ערכיו של העולם הנאור. לישראל ולמצרים לא מעט קווי דמיון למרות השוני הרב ביניהן. הקפיטליזם החזירי יצר גם כאן את הנישואים הקדושים בין הון לשלטון, השחיתות גם היא פושה בכל עבר - אפילו רמטכ"ל נפסל מכהונה ונשיא מורשע באונס. הפערים החברתיים הולכים ומתרחבים והאוליגרכים הישראלים שולטים בכלכלה ובמשאבי המדינה. לא רק הכיבוש מאפיין את ישראל אלא גם חוסר הצדק החברתי ובסופו של דבר חוסר הדמוקרטיה. אל דאגה, המהפכה בישראל אינה בפתח. כל התופעות השליליות כאן מחווירות לעומת מצרים. יחד עם זאת, רוח השינוי שהתחילה במהפכת היסמין בתוניס לא תפסח גם על החברה הישראלית, הזקוקה נואשות לשינוי ובעיקר לשלום אמיתי.


www.etgar.info/he/article__477
19.10.2017, 07:10