שוטף ומתמלא: 25.02.11

העולם הערבי

מצרים: למי שייכת המהפכה?

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: אבטלה, דמוקרטיה, העולם הערבי

FILE etgar/shotef/2011/egypt2.jpg IS MISSING

מספיק לצפות בשידורי הטלוויזיה הרשמית של מצרים, כדי להבין את עומק המהפכה שעוברת על מדינה זו. אותם קריינים, שרק אתמול הקריאו בפנים חתומות את הידיעות הרשמיות המעומעמות והמעוטרות תדיר בתמונתו של מובארכ, אימצו את מהפכת ה-25 בינואר, והפכו למגניה האדוקים ביותר. רק נושא אחד נותר מחוץ לתחום - ביקורת על הועדה הצבאית העליונה, הנהנית מסוג מסוים של קונצנזוס ציבורי.

המהפכה המצרית זעזעה את אושיות השלטון, ויצרה מרחב ציבורי חדש שבו באה לידי ביטוי קשת רחבה של דעות. הועדה הצבאית העליונה בעצמה, מפרסמת את הודעותיה באמצעות הפייסבוק, ומאמצת בכך את הנשק הקטלני שהביא להפלת המשטר. המחאה הציבורית מקבלת סיקור אוהד בתקשורת הרשמית והבלתי רשמית, וזו הפכה למעין ערובה לשמירה על הישגי המהפכה. לא רק באל-ג'זירה, אלא גם באולפנים הרשמיים, מתנהלים דיונים סביב נושאים "חתרניים" כמו "הסכנה שבמהפכת נגד".

נשאלת השאלה כמובן למי מתכוונים במושג "מהפכת נגד". התשובה תלויה בזהות הנשאלים. בשביל השבאב שכבשו את כיכר אל-תחריר, וממשיכים לקרוא להפגנות המיליונים מדי יום שישי, מהפכת הנגד מיוצגת על ידי הממשלה הנוכחית בראשות הגנרל אחמד שפיק. לדעתם של אותם צעירים, המהפכה לא השיגה עדיין אף לא אחת ממטרותיה, למעט הפלת הרודן. אם תשאלו את מי שנמנה על החוגים ששרתו את המשטר הישן, המזדרזים היום לאמץ לחיקם את המהפכה, מהפכת הנגד מתגלמת באותם שרים, בעלי עסקים, ומקורבי מובארכ, שהושמו במעצר בגל הטיהורים הראשון, ורכושם הוחרם.

במאבק המתנהל כעת בין המפגינים לבין הצבא, נדרש האחרון לעשות ויתורים מסויימים, ולבצע שנויים בהרכב הממשלה, כדי לרצות, ולו במקצת את דרישות העם. אלא שאותו אחמד שפיק, שמונה ע"י מובארכ לעמוד בראש הממשלה הזמנית, ממשיך לנהל את המדינה על אפם ועל חמתם של השבאב. כמו כן, בעוד המפגינים דורשים הקמת ועדה שתכין חוקה חדשה, הצבא ממנה ועדה שתסתפק בשיפוץ החוקה הקיימת. ועדה זו תאפשר אמנם בחירות שקופות ודמוקרטיות, אולם תותיר על כנם שני סעיפים בעיתיים: הראשון, נוגע לקביעה שהשריעה היא הבסיס החוקתי במצרים; והשני, נוגע לסמכויות הכמעט מוחלטות של הנשיא.

כדי להרגיע את הפחד מפני הפיכה צבאית, הודיע הצבא על עריכת בחירות כלליות בעוד ששה חודשים. ההודעה נועדה גם להרגיע את האמריקאים, ולהוכיח שהצבא אינו מתכוון לנהל את המדינה. אולם, קביעת מועד הבחירות בעיתוי כה קרוב, מעלה חשש בקרב הצעירים, מחוללי המהפכה, שלא יספיקו להתכונן כראוי לשלב הגורלי הזה. היעדר מנגנון מסודר, בדמות מפלגה או תנועה מגובשת, משאיר את הזירה פרוצה לשני המתמודדים החזקים - האחים המוסלמים מצד אחד, ומה שנותר ממפלגתו של מובארכ. זו האחרונה תעשה מתיחת פנים ותופיע בלבוש חדש, בדומה למה שעשו אמצעי התקשורת הרשמיים. יש אפילו מי שמתנבא, ששמה החדש יהיה "25 בינואר".

יחד עם זאת, כלל לא בטוח שהבחירות המובטחות אכן יבטאו התמודדות אמיתית. האחים המוסלמים מצהירים, שהם אינם מתכוונים להריץ מועמד לנשיאות, ואין להם כל כוונה להשתלט על הפרלמנט. למרות הרקורד ההפכפך של התנועה, שמאפשר להטיל ספק בנכונות הצהרותיהם, הפעם יש בעמדתם דווקא הגיון רב. האחים המוסלמים מודעים היטב להתנגדות החריפה מבית ומחוץ שתתעורר במידה ויתפשו את השלטון במצרים.

מצד שני, אין כל מניעה שהאחים המוסלמים ישלטו במצרים בעקיפין, על ידי מתן תמיכה למועמד המועדף, גם אם יבוא משורות הצבא, העיקר שיבטיח את מעמדם הפוליטי, הכלכלי והחברתי. הסימביוזה בין התנועות האסלאמיות לבין המשטרים הידידותיים לארה"ב אינה חדשה. היא כבר פועלת היטב בפקיסטאן ובתימן.

גם הופעתו המיליטנטית של השיח' יוסף אל קרדאווי אין בה כדי לשנות את האמור. בנאומיו הפופוליסטיים של השיח' שחזר מגלות ארוכת שנים, היו שני אלמנטים שנועדו להרגיע את מארחיו. מצד אחד, הוא שיבח את עמדתו של הצבא המצרי; ומצד שני, הוא קרא לפועלים, לפקידי הממשלה, לעיתונאים ולשאר המוחים והשובתים, לחזור למקומות עבודתם, כדי לשמור על הישגי המהפכה. הברית הבלתי קדושה הזאת בין בעלי ההון, הצבא, והאחים המוסלמים, קורמת עור וגידים תחת האוהל הרחב מדי של מהפכת ה-25 בינואר, שאינו מבחין בין אויב לאוהב.

אולם, בד בבד, הולכת ומתעצמת ההתמודדות על פניה העתידיים של מצרים. הצבא מעוניין להמשיך לשמור על האינטרסים הכלכליים שלו, שמהווים עשרה אחוז מכלכלת מצרים. מנגד ישנם אלו שרוצים להמשיך בתהליך ההפרטה, אך בצורה שקופה וללא נפוטיזם. מולם מתייצבת שכבה של אינטלקטואלים, הדורשים מדינת רווחה בה יתקיים משק ציבורי לצדו של משק פרטי. ויכוח נוסף מתנהל סביב אופי המשטר - האם דמוקרטיה פרלמנטארית, כפי שדורשים הליבראלים, או משטר נשיאותי. האם לתקן את החוקה הקיימת או לבטלה, ומי בסופו של דבר ייהנה מפירות המהפכה?

על דבר אחד יש קונצנזוס בין כל השחקנים בזירה - אסלאמיים, חילונים, אינטלקטואלים או בעלי הון - אין מקום לתנועת הפועלים ולדרישותיה, שמסיטות, לדעתם, את הדיון מהשאלות העקרוניות, ונותנות נשק בידי הוועדה הצבאית, תחת הטענה שהדמוקרטיה החדשה מובילה לאנרכיה כלכלית.

אלא שתנועת הפועלים המצרית היא שהייתה המנוע של המהפכה. השביתות בעיר הטכסטיל מחלא אל כוברה בשנת 2008, היו הסנונית הראשונה, שבשרה את אביב העמים של ארץ הנילוס. הם העלו את הסיסמא "צדק חברתי" והצביעו על מה שבאמת כואב לעם המצרי. הפועלים המצרים, המורים, עובדי הבנקים, התחבורה הציבורית ויתר העובדים, לא יפסיקו את השביתות כל עוד לא יובטחו דרישותיהם לתנאי עבודה מינימאליים: שכר מינימום של 1,200 לירות מצריות, קביעות במקום העבודה, ופיטוריהם של המנהלים המושחתים, שגרמו להפסדי ענק, בבנקים ובמשק הציבורי.

לא משנה מה יהיה הרכבה של הממשלה שתבחר בעוד שישה חודשים, ואיזה סוג של דמוקרטיה תלבש מצרים, מה שבטוח הוא, שהמאבק למען צדק חברתי במצרים לא ייפסק. השחיתות, הנפוטיזם ושרידי המשטר הישן לא יעלמו בזכות הצבא, האחים המוסלמים או בעלי ההון המתחרים על השלטון, אלא בזכות אותם מיליוני עובדים המושלכים ממקום עבודה אחד לשני, מפגינים ושובתים בדרישה לסלק מייד וללא דיחוי, את המנהלים ומקורביהם, ולהחליפם באנשים הנאמנים לעם. בעוד הממשלה הזמנית ממשיכה לשלוט, ממשיכים הפועלים לטהר את המשטר מלמטה, וליצור לעצמם את המרחב הדמוקרטי אשר יבטיח להם את זכויותיהם.

במדינת ויסקונסין בארה"ב יצאו בימים אלה העובדים לרחובות, למחות נגד כוונת המושל הרפובליקאי לחסל את האיגודים המקצועיים בסקטור הציבורי. אחד המפגינים נשא כרזה ובה תמונתו של מושל ויסקונסין ולצדה תמונתו של מובארכ, כאשר בין שתי התמונות מקשרת המילה "דיקטאטור". מתחת לתמונתו של מובארכ היה כתוב "זה נפל" ומתחת לתמונת המושל - "זה ייפול". כל פועל בכל מקום בעולם יכול היה לאמץ את הכרזה הזאת, משום שלכל אחד יש את הדיקטטור המקומי שלו, המונע התארגנות פועלים, ועושה הכול כדי לחסל את העבודה המאורגנת. כרזה נוספת, שאנחנו מציעים להניף לצידה של כרזת "דיקטאטור", היא כרזה האומרת: "אין דמוקרטיה בלי צדק חברתי!".


www.etgar.info/he/article__483
25.05.2017, 04:05