שוטף ומתמלא: 06.03.11

העולם הערבי

מה תרמה ישראל למהפכות הדמוקרטיות

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: העולם הערבי, כיבוש, נתניהו

בדיוק בשבוע שבו פרצה בתוניסיה מהפכת היסמין, שהובילה להפלתו של נשיאה הרודן, זִין אל-עאבדין בן עלי, הכריז אהוד ברק על עזיבתו את מפלגת העבודה ועל הקמת סיעת "עצמאות". צעדו של ברק תואם עם נתניהו, ונועד לשחרר את ידיו מחישוקיהם של שרי מפלגת העבודה, שנהגו לאיים השכם והערב בפרישה מהממשלה, אם זו לא תבצע התקדמות אמיתית במו"מ עם הפלסטינים.

מה שרצה נתניהו הוא להבטיח את שלומה של הקואליציה שלו עד תום הקדנציה בעוד שנתיים. זאת לאחר שהנשיא אובמה, שנחל תבוסה בבחירות לקונגרס, נאלץ להתרכז בבעיות הפנים אמריקאיות, ושחרר את הלחץ מישראל. וכך, ביבי וברק חושבים שהם יכולים להמשיך במדיניותם הפסיבית כלפי הפלסטינים, בלי שאיש יפריע את מנוחתם.

ואז קרה משהו בלתי צפוי לחלוטין. ב-25 בינואר השתנו סדרי עולם במזה"ת. ידיד ישראל, הנשיא שחבר לארה"ב והסיר מעל ישראל את האיום האסטרטגי, הודח מכסאו וקורקע לארמונו שבשארם א-שייח'. כיפת הברזל ששמרה על ישראל במשך יותר משלושים שנה, ואפשרה לה להמשיך לכבוש ולהתעלל בפלסטינים כאוות נפשה - פשוט התנדפה! ביבי נותר עם הכיבוש ועם ממשלתו הימנית, חשוף לעיני כל, מבלי שמובארכ, בן עלי, או מי משאר הרודנים האזוריים, יוכל לכסות על מבושיו.

תרומתו של ביבי

ביבי אולי אינו יודע זאת, אבל הוא תרם תרומה עצומה למהפכת ה-25 בינואר במצרים. במאמרי הקודם הזכרתי, ששביתות הפועלים במפעל הטכסטיל במחלה אל-כוברא בשנת 2008, היו הניצוץ שהצית את המהפכה המצרית. אולם, במבט היסטורי יותר רחב, ניתן לציין את האינתיפאדה הפלסטינית השניה מאוקטובר 2000כתחילת הסוף של עידן מובארכ.

ההתפרצות של האינתיפאדה הפלסטינית התחוללה בעקבות כשלון המו"מ בין ברק לערפאת. היא לא הייתה מכוונת נגד ישראל, אלא, בעיקר, נגד הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו, עליהם חתמה הרשות עם ישראל בשנת 1993, לא הביאו עימם שלום, דמוקרטיה או רווחה. הם ביססו שלטון מושחת ורודני, בדומה למשטרי האזור הנופלים כעת בזה אחר זה, אשר יצר עוני ואבטלה, ואיפשר לקומץ של מקורבים להרוויח מיליונים.

באוקטובר 2000, יצא כל העולם הערבי לרחובות, כולל הערבים אזרחי ישראל, ש-13 מהם נהרגו בהתנגשויות עם המשטרה והצבא. זאת היתה הפעם הראשונה בה יצאו צעירי מצרים לכיכר אל-תחריר, כדי להביע סולידריות עם העם הפלסטיני, ושברו את מחסום הפחד שמנע מהם עד אז להפגין. המשטר המצרי עמד חסר אונים נוכח הכעס העממי המתפרץ נגד פשעי ישראל בשטחים הכבושים. למעשה, ההפגנה באוקטובר 2000 כוונה גם נגד המשטר המצרי, אשר שיתף פעולה עם ישראל, ואיפשר לה לבצע עוולות במשך שנים בלי לעשות דבר. שלוש שנים מאוחר יותר, חזר המחזה בכיכר אל תחריר, והפעם בהפגנה נגד הפלישה האמריקאית לעיראק.

הממשל האמריקאי, ובמיוחד אובמה, הבין היטב לאן נושבת הרוח, ולאיזה משבר הובילו אותו שמונה השנים של ממשל בוש, שניהל הסתה פרועה נגד העולם האסלאמי. זאת היתה הסיבה שאובמה החליט לשאת את נאומו הראשון באוניברסיטת קהיר, מעל ראשו של מובארכ, בניסיון לפייס את העולם הערבי. במשך שנה, אותת אובמה לישראל, התחנן, לחץ, הפציר, מתוך תקווה לחולל שינוי של ממש ביחסה כלפי הפלסטינים, ולהציל בכך את בעלות בריתה באזור. הכל לשווא.

נאום קהיר של אובמה הוצג בישראל כנאום אנטישמי. ביבי וברק דבקו בגרסה שאין עם מי ואין על מה לדבר. שלום הקואליציה, כך הסתבר, חשוב להם יותר משלומם של בני בריתם. הם גם לא חששו ממה שיקרה למנהיגים הערבים, שהוכיחו במשך 30 שנה עמידות מרשימה מול כל הלחצים - לא מלחמת לבנון הראשונה ולא השנייה, לא שתי אינתיפאדות עממיות, לא הפצצת הכורים הגרעיניים בבגדאד ובסוריה, ולא התנקשויות מסתוריות בחייהם של מנהיגים ערבים - דבר לא הזיז אותם מכסאם.

אבל, הזמנים השתנו. הדור החדש, העירוני והמשכיל, מקושר לעולם דרך האינטרנט, וחשוף לשידורי התחנות הלווייניות הלא מצונזרות. דור זה יצר לעצמו את הכלים לשנוי. לא ישראל והכיבוש, אלא דמוקרטיה וצדק חברתי, הם הנושאים העומדים במרכזן של המהפכות בעולם הערבי. ישראל שנואה על ידי העולם הערבי, לא רק בגלל שהיא מדכאת את העם הפלסטיני, אלא בעיקר משום שהיא הפכה את המשטרים הערביים לשותפיה לדבר עבירה, והתעלמה מהסבל של האזרחים, שמצבם לא היה שונה בהרבה מזה של הפלסטינים.

אכן, הזמנים השתנו. בשנת 1956 ניסתה ישראל, בתיאום עם צרפת ובריטניה, להפיל את משטרו של נאצר על ידי כיבוש סיני, ונכשלה. בשנת 1982 פלש מנחם בגין ללבנון כדי להמליך עליה את הנשיא בשיר ג'מייל, שכיהן חודש בלבד עד שנרצח, ותוצאותיה הרות האסון של אותה פלישה רודפות אותנו עד עצם היום הזה. היום ישראל מודעת יותר למגבלות הכוח. הלקח האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן הוכיח שוב את האיוולת שבניסיון לכפות שנוי משטר מבחוץ. האפשרויות הניצבות מול נתניהו אינן רבות, וככל שימשיך לטמון את ראשו בחול, הוא לא יוכל להתחמק מהמסקנה שימי הכיבוש מתקרבים לקצם.

השבוע קבלנו רמז ראשון לשינוי, כאשר נתניהו שלח במפתיע את הצבא להרוס מבנים בלתי חוקיים בחוות גלעד. האם הבין ביבי כי עליו להתחיל להתעמת עם המתנחלים, וכי על אלו מצדם להתמודד עם העובדה, שבסופו של דבר הם יצטרכו להתפנות? לחבריו המופתעים בליכוד הסביר נתניהו, שהתנאים השתנו, וכי הקהילה הבינלאומית מאבדת את סבלנותה, ולכן הוא, ביבי, "אינו מוכן ללכת עם הראש בקיר". וכיום הוא מכריז על יוזמה מדינית חדשה "נאום בר אילן 2" וכל זאת כדי להחלץ מהבידוד שאליו הוא נקלע.

אכן, מי כמו ביבי יודע עד כמה כואב המפגש בין ראש עיקש לקיר אטום. אם הוא לא ימהר לעשות מעשה, הוא יאבד גם את אבו מאזן. לא ירחק היום שבו הפלסטינים בשטחים הכבושים יחדשו את מאבקם לחופש, דמוקרטיה וצדק חברתי, ויעמידו את ישראל באור דומה לזה של דרום אפריקה בימיו האחרונים של האפרטהייד.

מצרים שאחרי ה-25 בינואר, מנסה להתנער מהמשטר הישן, שראשיתו בשנת 1952, עם מהפכת הקצינים שהנהיג גמאל נאצר. ישראל נתפסת, ובצדק, כחלק מאותו משטר ישן. תהליך הדמוקרטיזציה והמודרניזציה, שעוברת מצרים, ואיתה העולם הערבי כולו, אינו ניתן לעצירה על ידי טילי חץ או מטוסי חמקן. אין כלי נשק שיכול לעצור מהלך היסטורי טבעי, שנועד לשלב את העמים הערבים בקהילת עמי העולם. הגיעו לקיצן שנים ארוכות של בידוד והסתגרות, שהביאו את העולם הערבי על עברי פי פחת, של עוני משווע, מחסור בדיור, בריאות, תרבות, ובעיקר שלילת זכויות אדם בסיסיות.

ישראל ניסתה, בתירוץ של הגנה על בטחונה, על הדמוקרטיה ועל הציביליזציה, לשמר את המצב, ונכשלה כשלון חרוץ. המציאות הוכיחה את ההפך. הדמוקרטיה היא נשמת אפם של ההמונים הערבים, למענה הם יצאו לרחובות וחרפו את נפשם. ולכן היום השאלה התהפכה. האם ישראל מוכנה לוותר על הכיבוש המביש והאנכרוניסטי? האם היא בשלה לדמוקרטיה? ביבי נתניהו מפריח היום בלונים של יוזמה מדינית חדשה אלא שהרקורד שלו עד כה לא מותיר בנו כל תקוה בו וממשלתו הימנית.


www.etgar.info/he/article__485
24.04.2017, 10:04