שוטף ומתמלא: 22.03.12

דיעה

אנחנו אוהבים איראנים

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: איראן, תל אביב

הקמפיין תפס, הבלוגרים שיחקו אותה, וההפגנה המגניבה של האביב יוצאת לדרך. הבלוגרים שוב הצליחו לזהות את נקודת ה- G המאחדת את כל עם ישראל, והיא האהבה הגדולה לאיראנים. יש לציין שההחלטה של מעמד הביניים התל אביבי להתגייס למען האיראנים באה לאחר ההישג המרשים של הקיץ האחרון, אשר הביא חינוך חינם לגיל הרך, הטבות במס הכנסה, הורדת מחירים ודיור בר השגה.

נראה שלפני שזוג המעצבים הזריזים הפיצו את הכרזה בפייסבוק, הישראלים לא שמו לב שהם אוהבים איראנים. הכרזה האסטטית היא שגרמה להתגלות, שאיראן זה לא רק אחמדינג'אד ונסראללה, אלא גם איראנים מגניבים כמוהם. הסיבה השנייה להתגלות, ואולי המכרעת, היא שגם ראש המוסד מאיר דגן הכריז קבל עם ועדה שהוא אוהב איראנים, וגם יד ימינו של נתניהו לשעבר עוזי ארד, וגם דן מרידור, ועוד שורה ארוכה מאוד של אנשי בטחון ומביני דבר, שהפכו למליצי יושר של האיראנים. ולכן, הקונצנזוס הישראלי החדש מעתה הוא צדק חברתי ואהבת איראנים.

אהוב איראנים ושנא את ביבי

אבל יש עוד סיבות לאהוב איראנים. אחת הטובות בהן היא השנאה לביבי, ואותו אפשר לשנוא מהרבה סיבות. "ידיעות אחרונות", למשל, המתייצב בראש אוהבי האיראנים, עושה זאת גם מסיבות כלכליות גרידא. שהרי נוני מוזס מנהל מלחמת חורמה נגד שלדון אדלסון, המיליונר היהודי אמריקאי, בעל הקזינו במקאו והבעלים של החינמון "ישראל היום", המכרסם בנתח השוק של "ידיעות אחרונות". אדלסון ייסד את העיתון כדי לקדם את נתניהו, והוא גם תורם לקמפיין הבחירות של המועמד הרפובליקני השמרני ניוט גינגריץ' שנלחם נגד אובמה, והוא מאוד אוהב את נתניהו.

בל נשכח, שגם נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו מכריז בכל הזדמנות שהוא אוהב איראנים, ומנהל קמפיין אגרסיבי נגד נתניהו, אשר מצדו מעלה את זכר אושוויץ והשואה, ותולה אותם על צווארם של האיראנים. כמו כולנו, אובמה יודע שביבי מחזיק (על פי פרסומים זרים) במאות פצצות גרעיניות, בצוללות בעלות יכולת לשאת ראשי חץ גרעיניים, מה שנותן תירוץ טוב לאיראן ולשאר המזה"ת להשיג נשק גרעיני. כמונו, גם אובמה יודע שביבי משתמש באיראן בציניות, כדי להתחמק מנושא השלום וההתנחלויות. אבל בשנת בחירות הוא חייב לרסן את כעסו ולהסתפק בהפגנת אהבה כלפי האיראנים.

סיבה נוספת לאהוב איראנים היא, ללא ספק, הסלידה המשותפת לערבים. ישראלים ואיראנים לא אוהבים ערבים, לשני העמים היסטוריה מפוארת שקדמה לעלייתו של האסלאם. האימפריה הפרסית נכבשה ע"י ערביי המדבר, אשר כפו עליה את תרבותם, והאיראנים לא שוכחים להם את זה. לא לחינם האיראנים קוראים לערבים "אוכלי חגבים". ועוד לא דברנו על הטראומה של מלחמת עיראק בתמיכה סעודית נגד איראן שעדיין לא עברה. הישראלים בכלל מתגעגעים לברית ההיסטורית בין ישראל לאיראן מתקופת השאה. היתה זו ברית אסטרטגית אנטי ערבית, אשר הבטיחה לישראל נפט ושתוף פעולה בטחוני, בנוסף לשותפות האסטרטגית עם תורכיה.

ויש כמובן עוד סיבה טובה לאהוב את האיראנים, והיא, שלאף אחד אין חשק לחטוף מטח טילים שיהרוס את השקט והשלווה של שדרות רוטשילד. ומה יקרה עם מעט ההישגים של המחאה אם ביבי ימרה את פיהם של אובמה והממסד הביטחוני הישראלי בטיפשותו, ויממש את איומיו? לא! השלווה התל אביבית חייבת להמשך, וכדי להבטיח זאת, מה יותר טוב מהפגנת אהבה ענקית, וחיבוקי גדול גדול לאיראנים?

אהוב איראנים ושנא ערבים

למרות שמצאתי את כל הסיבות לאהוב איראנים, אני מנסה בכל זאת להבין מה הוא גבול האהבה החדשה שלנו. מה יקרה אם הפגנת האהבה לאיראנים תצליח, וביבי לא יפציץ, אבל אובמה כן יפציץ? במקרה כזה, האם נצא לרחובות ונפגין נגד אובמה? ומה יקרה אם טילים איראניים יתחילו ליפול על תל אביב, בעקבות מתקפה אמריקאית דווקא? הרי דאגתם הראשונה של האמריקאים היא שלום הנפט הסעודי, ולא רווחתו של מעמד הביניים התל אביבי. תחושתי הברורה, על פי ניסיון העבר, שהאהבה תישאר, אבל כבר לא נפגין אותה, כי הפגנות חייבות להיות "מגניבות" ולהתבסס על קונצנזוס קדוש. והרי, יודע כל תל אביבי פיקח כי עליו להצטייד בדרכון זר, כי לא רק לאהבה לאיראנים יש גבולות, אלא גם לאהבת המולדת.

ועל כן חוזר ומכרסם בי הספק, לא דווקא באהבתי לאיראנים, אלא בעצם הצורך בהפגנה. והוא מתעצם עוד יותר, כי היא עלולה חלילה לשחק לידיים של נתניהו דווקא. אי אפשר להכחיש שההפגנה מעצימה את האג'נדה האלטרנטיבית של ביבי, דהיינו איראן במקום שלום עם הפלסטינים. לכן ביבי לא יפציץ את איראן, אבל גם שלום הוא לא יעשה.

לכל אוהבי האיראנים אומר, שהדרך הטובה ביותר לאהוב אותם היא להגיע לשלום עם הפלסטינים. אלא שפה יש מכשול לא קטן: אנחנו לא אוהבים פלסטינים, כי הם גרים כאן, לידינו ובקרבנו. אבל אנחנו מאוד אוהבים איראנים, כי הם נמצאים במרחק של 3,000 קילומטרים מכאן, ואיננו פוגשים אותם. יתר על כן, השלום הוא נושא המפלג בין ימין לשמאל, לעומת זאת, אהבת איראן והערצת ריטה הם ללא ספק נושאים מאחדים.

הבעיה היא שנושא השלום הוא הנושא הקיומי, הוא שמאיים על עתידנו, בעוד שהגרעין האיראני הוא נושא טוב לגייס את דעת הקהל, הן עבור המשטר האיראני הפונדמנטליסטי, והן עבור הממשלה הישראלית הימנית קיצונית.

מדוע אפגין למען העם הסורי

הרחק מאור מהזרקורים, בדיוק באותו יום ובאותה שעה שבה יצאו התל אביבים להפגין את אהבת הנעורים שלהם לאיראנים, מתקיימת ביפו הפגנה למען העם הסורי ומאבקו נגד המשטר הפשיסטי של בשאר אסד. ההפגנה היהודית ערבית הזו, אשר אינה זוכה לכסוי תקשורתי גדול, מבטאת ללא ספק קונצנזוס אחר. זהו איננו הקונצנזוס הישראלי צר האופקים, אלא קונצנזוס בינלאומי חדש, חוצה תרבויות ויבשות. הוא כולל ערבים הנלחמים נגד דיקטטורות, איראנים הנלחמים נגד משטר דיכוי דתי, אמריקאים הכובשים את וול סטריט, רוסים הנאבקים נגד האוליגרכים, ויוונים הנאבקים נגד תכתיבי הבנקים הנוקשים על מדינתם.

אני אהיה בהפגנה הנערכת בכיכר השעון ביפו. אולי זה לא מגניב (אין כל דבר מגניב בטבח של חפים מפשע) אבל זוהי חובה פוליטית ומצפונית. ההפגנה הזו צועדת עם פעמי ההיסטוריה, מחברת אותנו עם העולם הערבי, שוברת את חומות ההתנכרות והשנאה בין יהודים וערבים, ובעיקר, זוהי הדרך הנכונה לבטא את אהבתי הגדולה לאיראנים ואת מאבקם ההרואי למען שלום, דמוקרטיה וצדק חברתי.

לאירוע הפגנת התמיכה במהפכה הסורית בפייסבוק

לסרטון על הפגנת התמיכה בעם הסורי


www.etgar.info/he/article__592
19.11.2017, 19:11