שוטף ומתמלא: 12.07.12

האביב הערבי

תפקיד הפועלים במהפכה המצרית

מובילים בכיכר, שוליים בזירה הפוליטית

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: איגוד מקצועי, מפלגת דעם, מצרים

הרצאה בסמינר הרעיוני של דעם - נצרת יוני 2012

פריצת המהפיכה במצרים, ב-25 בינואר 2011, הנה בעלת השפעות מרחיקות לכת על מציאות האזור והעולם כולו, בהווה ובעתיד.

הפרשנים מכנים את המהפכה "מהפכת השבאב" או "מהפכת הפייסבוק", אולם בפועל מדובר במהפכה עממית שבה השתתפו כל שכבות האוכלוסיה, ללא יוצאים מן הכלל. מעורבות תושבי שכונות העוני של קהיר בהפגנות של מידאן אלתחריר, באותם 18 יום מכריעים, תועדה, ואין עוררין על כך שמילאה תפקיד מכריע ביצירת מסה קריטית. היא גם זו שמנעה את דיכוי ההפגנות מידי הבריונים (אלבלטגייה) באירוע שנחרט בזיכרון כמערכת הגמל (מווקעת אלג'מל). אך חשובה יותר, גם מן הבחינה האסטרטגית, היתה מעורבותם ותרומתם של הפועלים, לא רק בשנים שקדמו למהפכה, אלא אף ברגע המכריע שבו החליטה הנהגת הצבא להדיח את הנשיא מובארכ ולהעניק על ידי כך להמונים המהפכניים את תחושת הניצחון הנובעת מהדחת הדיקטטור הכל יכול. (1)

עלאא כמאל, פעיל שמאל מצרי ממפלגת התחאלוף אלשעבי אלאשתראכי (האיחוד העממי הסוציאליסטי), אמר בשיחת טלפון, כי למיטב הבנתו, המשטר המצרי יכול היה להתמודד עם ההפגנות במידאן אלתחריר, אך לא היה בידו לעמוד בפני החשש מפני גל שביתות בכל רחבי מצרים. ומכאן ששביתות העובדים, אשר החלו ב-8 בפברואר (שלושה ימים לפני נפילת מובארכ), היוו נדבך משמעותי בדרכה של המהפכה. (2)

פרופ' ג'ואל ביינין, חוקר מוביל של הפוליטיקה המצרית בכלל ושל תנועות הפועלים במצרים בפרט, כתב, כי מיד עם תחילת ההפגנות בסוף ינואר, החליט השלטון לסגור את בתי-הספר והמפעלים למשך כמה ימים, על-מנת למנוע מאנשים את היציאה מן הבית. ביום א', ה-6 בפברואר, הודיע השלטון על חזרה לעבודה, בניסיון ליצור תחושה של "עסקים כרגיל". השביתה שהוכרזה יומיים לאחר מכן באמצעי התחבורה של קהיר: עובדי הרכבות ועובדי הנמלים של תעלת סואץ, שאליהם הצטרפו גם עובדי חברת החשמל ועובדי מפעל הטקסטיל באלמחלה אלכוברא, יצרה מציאות משברית שאילצה את השלטונות להכיר בכוחה של המהפכה. (3)

עם זאת, תרומתו החשובה והמרכזית של מעמד הפועלים בהפלת מובארכ כמעט שלא זכתה לתשומת-לב פומבית. תנועת הפועלים הוסטה, אם כן, לשולי הכיסוי התקשורתי והמאבקים הפוליטיים, שמאפיינים את מצרים החל מה-11 בפברואר 2011, ואיבדה במידה מסוימת את התנופה שאפיינה אותה עד לתחילת המהפכה. מצב זה השפיע לרעה הן על הליכי חקיקה בנושא עובדים והן על הפילוג שנוצר בקרב תנועת הפועלים המאורגנת-העצמאית-החדשה שליוותה את המהפכה.

בהרצאה זו אנסה להשיב לתנועת הפועלים המצרית מקצת הכבוד והחשיבות שיש לה, להערכתי, בתוך מקבילית הכוחות בתנועה המהפכנית ולמפות את הכוחות השונים בקרב תנועת הפועלים. ללא כל ספק יש במהפכה המצרית המתרחשת לנגד עינינו לא מעט לקחים גם באשר לבניית אלטרנטיבה פועלית שמאלית במקומות אחרים כולל בישראל.

מאבקי הפועלים לפני המהפכה

עם סילוקו של מובראכ, בתחילת פברואר 2011, החל ויכוח נוקב בין הכוחות השונים באשר לאלטרנטיבה. גם בהקשר של מאבקי העובדים, שלגביהם התקיימו, עד לרגע סילוקו, הבנה ומעין קונצנזוס באשר לתרומתם המשמעותית למהפכה, ניתן למצוא תפנית בהתייחסותם של רבים למאבקי העובדים כאל גורם שולי או אפילו שלילי.

כדי להבין את עצמתה וחשיבותה של תנועת הפועלים המצרית, בשלבים שהובילו למהפכה, יש לחזור כעשר שנים אחורנית. היה זה העשור שחרץ את גורל משטרו של מובארכ. שכן, מדובר על עשור שבו עברה מצרים תהליך מזורז של השתלבות בגלובליזציה הכלכלית, תוך כדי התייצבות חד-משמעית של משטר מובארכ לצד הישראלים בתקופת האינתיפאדה השנייה (החל משנת 2000), יחד עם האמריקאים במלחמת בוש נגד הטרור (2001 והלאה), ובשנת 2003 תמך בפלישה לעיראק. בתמורה לאותה עבדות נרצעת לקולוניאליזם הישיר של הכיבוש הישראלי והאמריקאי ובגין העמידה נגד דעת הקהל הערבית, הובטחו למובארכ סיוע כלכלי ותמיכה צבאית. בתהליך הזה מהווה שנת 2004 נקודת מפנה. שכן, עם מינויו של רה"מ, אחמד נזיף, החלה פעולת הפרטה מסיבית וחוסלו מפעלים שבבעלות המדינה.

כותבים רבים מתארים את מציאות חייהם של ההמונים המצרים בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת: 40% מתושבי מצרים חיים מתחת לקו העוני (שני דולר לנפש ליום הוא קו העוני המוגדר על ידי הבנק העולמי); התמוטטות תשתיות כגון אספקת מים, כבישים, איסוף זבל, שירותי רפואה, מוסדות חינוך; אבטלה גבוהה בקרב צעירים (לפי אחת ההערכות היו במצרים עם פרוץ המהפכה כ-7 מיליון בוגרי אוניברסיטאות מחוסרי עבודה); עובדים המועסקים בשכר נמוך, בהם נכללים גם עובדי מפעלים, פקידי ממשלה, מורים, רופאים וכיו"ב.

כמו כן, מדיניות ההפרטה ועידוד השקעות הון גרמו לקיטוב מעמדי קיצוני ולהופעת שכונות פאר בשולי הערים הגדולות. לפי טארק עות'מן, (4) כ-40% מכלל העושר של מצרים היה נתון בשנת 2008 בידי 5% מכלל האוכלוסיה, כך שעשרים משפחות שלטו על 45% מכלל ההון שבמצרים. יתר על כן, בשנים הללו שולבו בהדרגה בעלי ההון בתוך המנגנון הפוליטי, גם בממשלת נזיף, מה שהעניק להם כוח השפעה מכריע על המהלכים הכלכליים במדינה. הקשרים בין הון לשלטון הפכו גלויים לעין כל.

בנו של הנשיא, ג'מאל מובארכ, אשר הוכתר זה מכבר ליורש, היה הארכיטקט של ברית זו. לתוך הואקום השלטוני שנוצר, מפאת זקנתו של הנשיא ובשל צמרת שלטונית וצבאית מאובנת, נכנס יורש הכתר שהקים לעצמו את הוועדה הפוליטית של מפלגת השלטון. באמצעותה יצר לעצמו בני-ברית מקרב מעגל בעלי-ההון החדשים של מצרים שהתחנכו, רובם ככולם, באוניברסיטאות מערביות. (5)

הצירוף של מדיניות כלכלית אנטי-חברתית יחד עם התרפסות מוחלטת כלפי ישראל וארה"ב בכל הנוגע למדיניות החוץ ובתוספת הכוונה הברורה להעברת השלטון לידי בנו (כוונה אשר עוררה זעם ותסכול בקרב כוחות דמוקרטיים, כתנועת כפאייה, אך גם בקרב קציני הצבא, שהיוו את הבסיס ההיסטורי לשלטון במצרים, שהעמידו מועמד לשלטון מקרבם: עומר סלימאן, שהסתמן על ידם כיורש הטבעי של חוסני מובארכ), כל הגורמים הללו בהצטרפם יחד, יצרו את התנאים להתפוצצות מהפכנית.

יש לציין, כי בשנים שקדמו למהפכה היו לא מעט ניסיונות של כוחות ליברליים ואנשי שמאל לארגן הפגנות נגד תמיכת מצרים בפלישה לעיראק או שתבעו את ביטול העברת השלטון לידי בנו של הנשיא "אלתוורית'". אולם אלו נותרו מחאות ספורדיות אשר מנו לכל היותר, גם במקרים שבהם הצטרפו האחים המוסלמים לציבור המוחים, כמה עשרות אלפי מפגינים ולא צלח בידיהם לשנות את נטיות השלטון.

לעומת זאת, תנועת השביתות, שצברה תנופה גדולה החל מדצמבר 2006 עם שביתת עובדי הטקסטיל במחלה אלכוברא, הצליחה ליצור אפקט של כוח להמונים. במפעל הטקסטיל "מיסר", בעיר הממוקמת צפונית לקהיר בדלתא של הנילוס, מועסקים יותר מעשרים אלף עובדים ובתוכם גם קבוצה גדולה המונה אלפי נשים. מדובר במפעל הגדול ביותר שבבעלות המדינה. בסוף שנת 2006 התקיימו במפעל בחירות לנציגי האיגוד המקצועי השייך למפלגת השלטון, כפי שרווח ביחס לכל דבר במצרים של התקופה.

במקביל לזיופי הבחירות השגורים ומחיקת נציגי העובדים האותנטיים מרשימת המועמדים על-ידי האיגוד הצהובETUF , קיבלו העובדים במשכורת, בראשית דצמבר 2006, בונוסים של 100 לירות מצריות במקום ה-200 שהובטחו להם על-ידי הממשלה. העלבון שספגו מהפרת ההבטחה מצד ההנהלה והממשלה היה גדול מההפסד הכספי. לפי תיאורו של ג'ואל ביינין, במאמר משנת 2009 שראה אור בקובץ המאמרים שבישר את המהפכה: מצרים - רגע של שינוי, (6) מילא אירוע זה תפקיד מפתח עבור נשים עובדות שהוכיחו אומץ ומנהיגות יוצאי-דופן. ודאד דאמרדש, בת 45, פועלת ואם לארבעה ילדים, היא גיבורת שביתה זו והוכתרה על ידי הוושינגטון פוסט כמי שהציתה את המהפכה נגד מובארכ: (7)

"דאמרדש אינה יכולה להסביר מה היו המניעים שדחפו אותה למלא תפקיד מנהיג בשביתה (של דצמבר 2006) שהיתה המבוא למהפכה. אולי היה זה מחירו של בשר העוף, או השכר הבסיסי שלא עלה מזה שנים ותחושה בוערת של אי-צדק ועלבון מפני שהבונוס המובטח לא שולם במלואו." לדברי הוושינגטון פוסט, היה זה בעלה שעודד אותה במילים אלה: אלוהים נתן לך את הכוח להנהיג ואת תעשי זאת. דאמרדש מודה בפני הכתבת שמצאה בעצמה כוחות שלא היתה מודעת להם. היא הדפיסה פלאיירים והתווכחה עם עובדים מהססים מחשש שיישלחו לכלא. לבסוף, הכריזו הנשים על שביתה. דאמרדש הנהיגה את אלפי הנשים בבוקר של ה-7 בדצמבר. הן יצאו מבניין המפעל, הפסיקו את הייצור וראו דרך החלונות את הגברים שהמשיכו לעבוד שחששו מפני עונש ודיכוי. "ראינו שהם פוחדים", אומרת דאמרדש כשהיא משחזרת את הרגע בו החלה לצעוק לעברם - "תתביישו, אנחנו הנשים יוצאות לשביתה ומה אתכם?" הלחץ שהפעילה פעל את פעולתו והגברים יצאו בעקבות הנשים. שלושה ימי שביתה הכניעו את ההנהלה והממשלה והבונוס שולם במלואו.

הישג קטן זה של עובדי מפעל מיסר שבמחלה אלכוברא פעל כאש בשדה קוצים. בכל רחבי מצרים נוצר אפקט דומינו. הפועלים הרגישו שהממשלה פוחדת מהם. שביתות חוזרות באותו מפעל ובמפעלים אחרים הביאו להישגים משמעותיים. תושבי שכונות עוני, שמצאו מים מזוהמים בברזים שלהם, יצאו לצעוד ברחובות קהיר. הרחבה הפרוסה לפני בניין מג'לס אלשעב הפכה בשנים האחרונות לזירת הפגנות קבועה. מה שמנע רון חולדאי בשדרות רוטשילד, באמצעות דיכוי אלים מידי שוטרים ופקחים ביוני 2012, נאלץ מובארכ לקבל בליבה של הבירה המצרית בשנים שקדמו למהפכה. לפי סטטיסטיקה שערך מרכז האדמות לזכויות האדם עלה מספר השביתות מ-222 בשנת 2006 ל-700 שביתות ומעלה בין השנים 2008-2009.

השטח השוצף קולות של מחאה חברתית-פוליטית הצטרף לתחושת אי-אמון חריפה כלפי הבחירות הכלליות למג'לס אלשעב (הפרלמנט), שהתרחשו בדצמבר 2010 והתאפיינו בזיופים רבים, אך נזקק לזיק בדמות נפילת הדיקטטור בטוניסיה, בראשית ינואר 2011. למעשה, הכל כבר היה מוכן למהפכה.

הצבא, האחים המוסלמים והליברלים דוחקים את הפועלים לשוליים

הפלת מובארכ, שהושגה לאחר 18 יום של הפגנות רחוב אדירות, יצרה שינוי דרמטי והעצימה את הרחוב. אלא שהתערבותו המהירה של הצבא, שכאמור, הסתייג אף הוא מכוונת הנשיא למנות את בנו ג'מאל ליורשו, הגבילה את מימדי המהפכה. האינטרסים הסותרים שקיבלו ביטוי בקואליציה של המהפכה, התעמעמו, ומאז כל אחד מן הגורמים שתמך במהפכה, ובכלל זה גם הצבא, מתיימר לייצג את האינטרסים "האמיתיים" של המהפכה.

כך קרה שכעבור שלושה ימים בלבד מיום הפלת מובארכ, הודיעה המועצה הצבאית העליונה על צו ממשלתי מס' 34 שקבע קנס כספי על כל הפרעה של הסדר הציבורי, כולל שביתות בסקטור הציבורי. הנימוק שהוצג לשם הצדקת הצו, אשר הפך באחת את שביתות והפגנות הפועלים לעבירה על החוק, היה שהמהפכה המצרית הנה מהפכה דמוקרטית וכי תביעותיהם הכלכליות של הפועלים הנן בגדר סטייה מהבעיה המרכזית ולפיכך יש להשהותן.

בהקשר זה יש לציין, כי נפילת מובארכ לא הביאה עימה שינוי אוטומטי במנגנוני השלטון או השליטה במוסדות ציבור. בכל מפעל, משרד ממשלתי, בית-חולים, חברה או מוסד, הוצב בתקופת מובארכ נאמן של מפלגת השלטון שקבע את שלטונו בכוח האיום, הדיכוי והשוחד. אנשים אלה המשיכו לפעול במרכזי הכוח גם לאחר נפילת מובארכ. לכן, טבעית תביעת הפועלים לפטר מנהלים מושחתים אשר דיכאו והענישו אותם ובלעדיה אין משמעות למהפכה.

ההפרדה בין התביעות לדמוקרטיה ובין תביעות הפועלים לצדק חברתי הנה הפרדה מלאכותית. במאמר חשוב שכתב האשם סלאם במגזין מידל איסט ריפורט, (8) בקייץ 2011, הוא מצביע על האבסורד שבטענה לפיה מאבקי הפועלים אינם אלא בבחינת מחאה כיתתית (אחתיג'אג'את פיאוויה). לפי הכותב, יש לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבהם מועסקים רוב העובדים במצרים (כוח העבודה כולל 27 מליון עובדים). לפי הערכתו, כ-3 מיליון מועסקים במשרות זמניות וללא כל יציבות. מיליונים רבים מועסקים בשוק השחור ללא הסדר כלשהוא. עובדים רבים, כולל המגזר הציבורי, משתכרים שכר נמוך ביותר שאינו מאפשר להם לעמוד בתשלומים. תביעות הפועלים, אם כן, היו מרכזיות ביצירת הדינמיקה של המהפכה ואין לדרוש מהם לוותר עליהן דווקא כשהם מרגישים את עוצמתם המתגברת.

ראוי לציין כי למרות ההודעה על הוצאת השביתות וההפגנות אל מחוץ לחוק, תוך איום במעצר וכליאה, המשיכה, ללא הפסק, תנועת השביתות וההפגנות של הפועלים מפברואר 2011. פאטמה רמדאן, מנהיגה מרכזית של האיגודים העצמאיים, סיפרה בראיון שנעשה עימה כי להערכתה, הסיבה לפעולות הזריזות שנקט הצבא נגד הפועלים לא נבעה מחולשתם של הפועלים, אלא דווקא מחששם של האליטה והצבא מפני כוחם. (9)

המאבק על עצמאות האיגודים המקצועיים

הכלי העיקרי במאבק הפועלים המצרים, שבאמצעותו העלו את תביעותיהם לסדר היום, הם האיגודים המקצועיים. אלא שבהקשר הזה עמדה התנועה הפועלית בפני קושי ארגוני וחוקי גדול. שהרי במשך 50 שנות שלטון מנהיגות שמוצאה בשכבת הקצינים, שלטה בזירת האיגוד המקצועי ההתאחדות הכללית של האיגודים המקצועיים המצריים (ETUF), זהו ארגון הקשור בטבורו למערכת השלטונית, המהווה בפועל זרוע של השלטון. אם בתקופת שלטונו של ג'מאל עבד אלנאצר (1954-1970) שימש הקשר ההדוק שבין האיגודים המקצועיים לממשל לפעולה מרוכזת של בניית המגזר הציבורי, הלאמות, שיפור רמת ההשכלה והבטחת משרה במגזר הממשלתי לכל בוגר אוניברסיטה, הרי שעם המעבר למדיניות של הפרטה בעלת אוריינטציה אמריקאית מובהקת בשנות השבעים, הפך האיגוד המקצועי לגורם אנטי-פועלי מובהק.

חוק האיגודים המקצועיים משנת 1976 אישר את העיקרון לפיו אין לעובדים במצרים חופש בחירה בכל הנוגע להשתייכות והקמה של איגוד מקצועי. ההתאחדות הכללית של האיגודים, ETUF , מוגדרת בחוק כאיגוד המקצועי היחיד, למעשה, שבידו המונופול על גביית דמי חבר, שליטה על קרנות פנסיה וייצוג עובדים בכלל.

ככל שאימץ המשטר של המפלגה הלאומית הדמוקרטית מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת יותר והפריט את מפעלי הטקסטיל, התחבורה והתקשורת, תוך חריצת גורלם של מאות אלפי פועלים לאבטלה ולעוני, הצטיירה התאחדות האיגודים הממשלתית כמשת"פית של ההנהלה. מכאן, היה זה לא מן הנמנע שבשנות התשעים יקומו ארגונים וועדים עצמאיים רבים של פועלים, שחשפו את שחיתות האיגוד הרשמי וקידמו באמצעים שונים את המאבק העצמאי של הפועלים.

אחד המרכזים הבולטים שהוקם באופן עצמאי היה דאר אלח'דמאת אלניקאביה (מרכז התמיכה בזכויות עובדים), בהנהגתו של כמאל עבאס. עבאס עצמו היה פועל במפעל יציקות המתכת של חלוואן ופוטר בעקבות שביתה בשנת 1989 שהסתיימה בהתנגשות אלימה ובמספר הרוגים. בראיון שערכתי איתו בשנת 2008 הוא סיפר כי "במשך שנים דיברנו על הצורך להתארגן בכדי לשפר את השכר העלוב ששולם במפעל. אחד הדברים שיצרו תסיסה בקרב הפועלים היה תשלום חודשי עבור ארוחות בסך 3 לירות מצריות, כ-10 גרוש ביום. סכום זה היה מגוחך וביטא זלזול בכבוד העובדים. כאשר החלטנו לבסוף על שביתה באוגוסט 1989, הייתה תגובת המשטר קשה ביותר - עשרת אלפים שוטרים נכנסו לשטח המפעל, תוך שימוש בירי גז מדמיע ואלות. עובד אחד נהרג ו-15 נפצעו. בנקודה זו החל המרכז לסיוע לקרום עור וגידים". עבאס היה אחד מבין 300 העובדים שנעצרו בשביתה היסטורית זו של פועלי הפלדה בחלוואן. אחרי שלושה חודשים בכלא, הביא לשחרורם מסע תמיכה וסולידריות מקומי ובינלאומי. בכל רחבי מצרים התגייסו עובדים לתמוך בשובתים ולסייע למשפחותיהם. המשטר במצרים הועמד תחת ביקורת מצד ארגוני עובדים וזכויות אדם בעולם, ונאלץ לשחרר את הפועלים העצורים. "את תאריך השחרור שלנו, ה-25 בנובמבר 1989, אני זוכר כאילו היה אתמול", מספר עבאס, "כשהבנתי שלא יתנו לי לחזור לעבוד במפעל, החלטתי יחד עם חברים לממש את החלום שלנו ולהקים מרכז לתמיכה במאבקי עובדים." (10)

פעילים ותיקים בארגוני השמאל (שאחדים מהם פרשו בשנות השמונים והתשעים ממפלגת אלתג'מוע - מפלגת השמאל החוקית - בשל נטייתה לחבור לממשל מובארכ), יזמו גם הם מספר מרכזים לתמיכה בעובדים. אחד מהם, הוועדה לקידום זכויות האיגוד המקצועיות, בראשותם של סאבר ברכאת וח'אלד עלי, הפכה החל משנת 2006 לצומת מרכזית של פעולה עצמאית בהקשר בניית איגודים אלטרנטיביים לאיגוד השלטוני. על רקע האירועים הדרמטיים במפעל הטקסטיל שבמחלה אלכוברא שתוארו לעיל, שבהם עמדו נציגי האיגוד הרשמי לצד השלטון ונגד הפועלים, היה ברור שפעולה זו תגרור עמה הד חזק. בשלהי שנת 2008 יזמו מרכזו של סאבר ברכאת יחד עם גורמים רבים נוספים פעולה למען שינוי חוק האיגודים המקצועיים, במטרה לאפשר חופש התאגדות במצרים. בקמפיין, שהחל באוקטובר 2008 בכינוס ציבורי, השתתפו 27 ארגונים חברתיים ולא ממשלתיים בנוסף ל-12 מפלגות פוליטיות מהשמאל, הליברלים והאחים המוסלמים.

בתמיכת השביתות וההפגנות, כולל שביתת פועלי מחלה אלכוברא ב-6 באפריל 2008 שבעקבותיה קמה תנועת 6 באפריל, יזמו גם פקידי מס הקרקע שביתה ארוכה בתביעה לשיפור שכרם. הפקידים, שבעקבות שינויים בירוקרטיים שהתחוללו בשנות התשעים נשללו מהם הטבות שזכו להם בעבר, הצליחו להשיג העלאה משמעותית בשכרם ובהמשך, עשו שימוש בכוח שצברו כדי להכריז בדצמבר 2008 על האיגוד המקצועי העצמאי הראשון מחוץ למסגרת ההתאחדות הכללית של האיגודים. העובדה ששרת כוח האדם והכשרה בממשלת נזיף, עאישה עבד אלהאדי, הכירה באיגוד החדש, הוותה ביטוי לחולשתו של משטר מובארכ ובסיס ליוזמות דומות נוספות.

סאבר ברכאת כותב בהקדמה לספר "קמפיין",11 אשר מתאר את המאבק לשינוי חוק האיגודים, על האבסורד שבמצב שנוצר. העובדים מודיעים לאיגוד הרשמי על ביטול חברותם בו, אך דמי החבר שלהם מוסיפים לממנו. העובדים בוחרים את נציגיהם למו"מ, אך ההנהלה יושבת לצד האיגוד הרשמי ומגיעה עמו להסכמים מאחורי גבם של העובדים. למעשה, שבויים העובדים ב"כלא" של האיגוד הרשמי שהפך לאויב נוסף שלהם, שכן מנועה מהם הזכות הבסיסית לייצג את עצמם ולבנות את האיגוד שלהם בכספם.

הקמת האיגודים החדשים - משימה לא פשוטה

ב-30 בינואר 2011, חמישה ימים לאחר תחילת המהפכה, התייצבו נציגי האיגודים המקצועיים החדשים יחד עם מרכזי הזכויות בכיכר תחריר, והודיעו על הקמת התאחדות האיגודים המקצועיים העצמאיים של מצרים (EFITU). הכרזה דרמטית זו שעלתה מתוך הגל המהפכני, זכתה להד ולתמיכה מכל עבר. לאורך הימים שחלפו עד להפלת מובארכ וגם באלה שאחריה, נמלאה זירת העובדים של מצרים בהתאגדויות רבות.

על-פי דיווחה של פטאמה רמדאן (12) הוקמו במשך השנה הראשונה למהפכה 350 איגודים מקצועיים חדשים (לעומת 4 שהוקמו עד לנפילת מובארכ). דוגמא לכך ניתן למצוא בהתאגדות עובדים באזור התעשייתי, מדינת סאדאת, שבו כ-50 אלף עובדים. עד למהפכה ניתן היה למצוא בקרב האזור שני מקומות עבודה מאורגנים בלבד. בשנה האחרונה התאגדו עשרות אלפים עובדים באיגודים החדשים. בין השאר, עובדים במפעל קרמיקה השייך לאחמד עז (מבכירי המשטר הישן), מפעל היציקות "בשאי", מפעלי טקסטיל ועוד. באפריל 2012, פתחו תשעת אלפים פועלי מפעל היציקות בשאי בשביתה שנתמכה על ידי מרכז האיגודים העצמאיים באזור.

מגמת ההתאגדות החדשה ניזונה מהרוח המהפכנית ומעצמתו המופגנת של העם בכללותו. אך תחושת האופוריה נבעה גם מכך שהאיגודים המקצועיים בעולם התייצבו, לראשונה מזה שנים, נגד משטרו של מובארכ ונגד חוקי האיגודים המיושנים והבלתי חוקתיים שלו (מונופול איגוד מקצועי ושלילת זכות ההתאגדות החופשית מנוגדים לאמנה 97 של ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם). גם האיגוד המקצועי האמריקאי CIO-AFL שפועל בזירה הבינלאומית בתיאום ובסיוע כספי של מחלקת המדינה, תמך באיגודים העצמאיים ובמרכז של כמאל עבאס.

הממשלה הראשונה שקמה אחרי המהפכה, בראשות עיסאם שרף, מינתה את הדר' אחמד בורעי לשר העבודה, אשר ידוע כתומך בפלורליזם של האיגודים המקצועיים, ומועמדותו אף נתמכה על ידי האיגודים העצמאיים. בסיועו של השר בורעי נוסח, מיד בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, חוק איגודים מקצועיים חדש, כל זאת בשעה שנשיא האיגוד הרשמי (השייך למפלגת השלטון של מובארכ), חוסיין מוג'אוור, הושלך לכלא בהאשמה בקבלת שוחד ובמעורבות בדיכוי ההפגנות בתחריר. הדמות הבולטת בפדרציה של האיגודים העצמאיים שהוקמה בתוך התהליך המהפכני הוא ללא ספק כמאל אבו עיטא, מנהיג האיגוד של פקידי מס הקרקע. אבו עיטא, המשתייך למפלגת "כראמה" נבחר בנובמבר 2011 לפרלמנט ברשימת המפלגה בעלת האוריינטציה הנאצריסטית, הוא פעיל ותיק בזירה הפועלית ולזכותו עומדת העובדה שעמד בראש האיגוד העצמאי הראשון שהוקם עוד בתקופת השלטון הישן. (13)

דוגמא נוספת להתפתחות חיובית שהתרחשה בחודשים הנידונים הם הבחירות שנערכו באוקטובר 2011 למוסדות איגוד הרופאים. בבחירות הופיעה רשימת העצמאות החילונית-שמאלית שזוהתה עם קבוצת רופאים נטולי זכויות, בראשות דר' מונא מינה, וזכתה לתמיכה רחבה בערים הגדולות (קהיר, אלכסנדריה, סואס לוקסור). למרות שהאחים המוסלמים זכו ברוב המושבים בהנהגת האיגוד, משקפים הישגי הרשימה של השמאל החילוני, בראשותה של דר' מינה, את התחושה שכוחות חדשים עולים בתנועת המהפכה. (14) דר' מינה, אישה מרשימה ממוצא קופטי, הוליכה את מאבק הרופאים המתמחים, בתקופה שקדמה למהפכה, אל מול הנהגת האיגוד המאובנת, שנשלטה כבר אז על ידי האחים המוסלמים. בראיון שנתנה דר' מינה לאסמא אגבריה, בקהיר שנת 2008, היא סיפרה על מאבקם. ניכר היה שדמות כזו, מגובה בפעילים כמוה, תיצור אמינות ותהווה גורם המסוגל להתמודד מול האחים המוסלמים.

צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה

מסיבות שאינן לגמרי ברורות, הקשורות גם לנסיבות הכלליות וללחץ האדיר שמפעילה המועצה הצבאית על כל הגורמים, וכן להעדר מנהיגות פוליטית בעלת משקל משמעותי המייצגת עובדים ואת האינטרסים שלהם במאבק על עתידו של המשטר, ניתן לראות נסיגה במעמדם של האיגודים החל מנובמבר 2011.

החלטת השר אחמד בורעי לדחות את הבחירות לאיגודים המקצועיים הרשמיים בגין הצטלבותם עם מערכת הבחירות לפרלמנט ולנשיאות, אפשרה למנהיגות הישנה והמושחתת לחזור ולתפוס את עמדות השליטה באיגוד, בתמיכתה הגלויה של המועצה הצבאית שמעוניינת במניעת צמיחה של איגודים דינמיים ועצמאיים. האחים המוסלמים, שהחלו רוקמים חלומות על מעמדם העתידי החדש כשליטי מצרים, מעדיפים גם הם איגוד צייתן על פני דמוקרטיה של עובדים המאוגדים בוועדים משלהם, הקובעים את מדיניותם בהתאם לאינטרסים שלהם עצמם. בד-בבד, השבאב והכוחות הליבראליים, שאימצו את התפיסה המוטעית לפיה הדמוקרטיה קודמת לצדק החברתי, הותירו את העובדים בשולי המאבק והרחיקו אותם מדעת הקהל, העיתונות והזירה הפוליטית.

כמו כן, הדיון בחוק האיגודים המקצועיים נדחה, בתמיכתם של המועצה הצבאית והאחים המוסלמים, מה שאיפשר להתאחדות הרשמית את המשך השליטה בתקציבי ממשלה נדיבים, וכספי קרנות. היא אף הוסיפה להיות הגורם היחידי שניתנה לו הרשות לגבות דמי חבר באמצעות המעסיקים. כל אלה הקשו מאד על דרכם של האיגודים החדשים.

על רקע זה, נוצר באוקטובר 2001 פילוג בתוך ההתאחדות החדשה של האיגודים העצמאיים, שעה שכוחות שכרתו ברית המרכז של דאר אלחדמאת בהנהגת כמאל עבאס פרשו מההתאחדות שהיו ממקימיה, והקימו את קונגרס העובדים הדמוקרטי (EDLC). בכינוס הפתיחה של הקונגרס הכריזו המארגנים כי הם מייצגים כמיליון עובדים ב-214 איגודים נפרדים. התאחדות האיגודים העצמאית מייצגת גם היא מספר שווה של עובדים, בעוד שהאיגודים הרשמיים טוענים לייצוג של 3.8 מליון עובדים.

הפועלים יקבעו את גורלה של מצרים

התמונה שהוצגה לעיל מורכבת. הבחירה בנציג האחים המוסלמים, דר' מוחמד מורסי, לנשיא האזרחי הראשון של מצרים מהווה ציון דרך לשינוי. הפועלים הצביעו בבחירות למג'לס אלשעב בנובמבר ובדצמבר 2011 עבור האחים המוסלמים. לפי הערכתו של עלאא כמאל, בשיחה שנערכה עימו לאחר נצחון מורסי (יוני 2012), אין ספק שרוב הפועלים, כולל הגורמים המובילים ממפעל הטקסטיל במחלה אלכוברא, לא ממשו את כוחם החברתי הרב כשרובם המכריע בחר דווקא באופציה של האסלאם הפוליטי. ההצבעה לאחים המוסלמים, שעקרונותיהם ותפיסותיהם שוללים לחלוטין את עצמאות וחירויות העובדים, מהווה ביטוי למודעות פוליטית-חברתית נמוכה ולהיעדר ניסיון פוליטי.

יחד עם זאת, שינויי תפישה בקרב ההמונים מתרחשים במהרה בזמנים מהפכניים. היה זה לנין שכתב ביולי 1917, במהלך ימי המהפכה הרוסית, כי שינוי התודעה של הפועלים הנו תהליך שדרושות בזמנים רגילים עשרות שנים, מתרחש בעת המהפכה תוך שבועות בודדים. ג'מיל מטר חזר על אמירה זו במאמר שפרסם בעיתון שורוק (15).

ביטוי מובהק לשינוי המהיר של המודעות הפוליטית בקרב ההמונים ניתן למצוא בהצבעה המסיבית למועמד העצמאי, חמדין סבאחי, בסיבוב הראשון לבחירות לנשיאות, במאי 2012, (סבאחי זכה לכ-5 מליון קולות, כ-20% מכלל הקולות).(16)

לטענת עלאא כמאל, ממפלגת השמאל הסוציאליסטית, חלק ניכר מהמצביעים לאחים המוסלמים, שהתאכזב מהם בחצי השנה האחרונה, עברו לתמוך בסבאחי שמייצג גורם עצמאי מתקדם ודמוקרטי. עלאא עצמו, דר' מינה ורבים אחרים אכן הלכו לקלפי בסיבוב השני של הבחירות, אך בחרו לשים פתק לבן. עלאא כתב על הפתק הלבן שלו - "המהפכה תמשיך". מהלך זה ביטא את ההתנגדות הן לשפיק, נציג המשטר הישן, והן למורסי, נציג האחים המוסלמים, המאיימים להשליט דיקטטורה חדשה.

עצמת האנרגיה של הפועלים המצרים, שהניעו את המהפכה, רחוקה מלדעוך. הכרותינו עם הפעילים המצריים, שמובילים את המהפכה, משמשת השראה עבורנו. פאטמה רמדאן, סאבר ברכאת, מונא מינה, ודאד דאמרדש, כמאל עבאס, כמאל אבו עיטה ועוד רבים אחרים בתנועת האיגוד המקצועי המצרי, מורים לנו על הדרך לבניית שמאל שורשי מהפכני.

מנהיג מפלגת השמאל העממית הסוציאליסטית, עבד אלגפאר שוכור, היה זה שעמד מנגד הקולות הפסימיים של השבאב, וציין כי המהפכה המצרית עושה בימים אלו את צעדיה הראשונים והוסיף, כי הדרך לבניית "מצרים חדשה של העם", "מצרים של הפועלים", רק החלה.
האחים המוסלמים קטפו את פירותיה של המהפכה כתוצאה מפעילותם רבת השנים במחתרת, שבה הקימו ארגון שטח חזק הנשען על דעותיו הקדומות של עם הסובל מעוני ומבערות. אך מרגע תפיסת השלטון, יידרשו הללו ליותר מהטפה דתית או העברת ביקורת על שחיתות המשטר. מעתה, מחויבים הנשיא מורסי וממשלתו לתת מענה לכל אותן בעיות שהציתו את המהפכה מלכתחילה: עליהם לספק לעובדים של מחלה אלכוברא שכר הוגן, להעניק למשפחותיהם בתי ספר ברמה גבוהה, טיפול רפואי, דיור ומקומות עבודה לצעירים. הפרוגרמה הדמיונית והריאקציונית של האחים המוסלמים, החולמים להחזיר אותנו לימי הביניים, עומדת כעת למבחן במדינה שצברה חובות של מיליארדים למוסדות ההון וצריכה לנהל כלכלה מודרנית אל מול עם עירני ותוסס שמעביר מידע באמצעות הפייסבוק והטלפונים החכמים.

על הפועלים המצרים למצוא לעצמם מנהיגות וארגונים הולמים אשר יבטיחו את שמירת האינטרסים שלהם גם בתוך תהליך הבנייה הארוך ובין המאבקים השונים הצפויים לעם המצרי. אחת החולשות של מאבק הפועלים, עד כה, מקורה בפיצול כוחות השמאל והיעדר כוח הנהגה מרכזי שבידו להתוות את הדרך. גם מפלגת השמאל העיקרית שיצרה קואליציה רחבה לקראת הבחירות לפרלמנט - "הקואליציה של המהפכה המתמשכת" (הכוללת את מפלגת הברית העממית הסוציאליסטית, המפלגה הסוציאליסטית המצרית, קבוצות שבאב מהפכניות וכן קבוצה שפרשה מהאחים המוסלמים), לא סיפקה עד כה, באופני פעולתה, פלטפורמה מספקת למנהיגי האיגוד המקצועיים המרכזיים הפעילים בקרבה, כגון פאטמה רמדאן, סגנית יו"ר התאחדות האיגודים העצמאיים.

בריאיון שנעשה עם פאטמה רמדאן היא מדברת על החיבור החיוני שבין התנועה הפוליטית של השמאל לבין האיגודים המקצועיים. לדבריה, "מאז שהחלה התנועה לשינוי, בשלהי 2004, קיים פיצול בין התנועה הפוליטית לבין תנועת המחאה החברתית של הפועלים - שתי התנועות נעות בקווים מקבילים ואינן נפגשות". "לדעתי", אומרת רמדאן, "יש ברגע הזה צורך חיוני הדדי לחיבורן של שתי התנועות, כך שהתנועה הפוליטית תוכל להציל את התנועה הפועלית ולהיפך. אף אחת מהן לא תנצח בלי השנייה". עוד מוסיפה מנהיגת האיגוד המקצועי: "על התנועה הפוליטית מוטלת המשימה להתמודד עם התהום הפעורה בין שתי התנועות. אם זו תפעל בסולידריות עם הפועלים במאבקם החלקי-מקומי ותגייס כוחות למאבק זה אל מול הדיכוי והלחץ העומדים מולם, ייצור הדבר אמון וידחוף את תנועת הפועלים לעבר נקיטת עמדה פוליטית. באותה המידה, יניב הדבר תמיכה פועלית לתנועה הפוליטית. אין מדובר בתהליך אוטומטי ויידרשו לו זמן ומאמץ. אך מהלך זה חיוני ואין מנוס ממנו". (17)

החיבור בין מפלגות השמאל למאבקי הפועלים, אותו מציינת בדבריה המהפכנית המצרית, הנו נר לרגליה של מפלגת דעם. מאבקם של הפועלים המצרים ושל פעילי השמאל שמייצגים את הפרספקטיבה הפועלית מהווים עבורנו השראה ודוגמא. אנו עוקבים מקרוב אחרי מאבקי הפועלים המצרים. אסמא אגבריה זחאלקה, נציגת דעם, ביקרה במצרים כבר בשנת 2008 ונפגשה עם דמויות מרכזיות של תנועות הפועלים והשמאל. (18) לדידנו, בניית מפלגה פועלית מהפכנית בישראל כרוכה בקשר שאין לנתקו עם התפתחות תנועת מעמד הפועלים המצרי. להערכתנו, להתפתחות זו תהיה השפעה מכרעת לא רק על גורלה של מצרים, אלא אף על גורלנו אנו, כמו גם על גורל הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

(3) "העליה של הפועלים המצרים" - מאמר של פרופ' ג'ואל ביינין שאמור להתפרסם כדו"ח פוליטי עבור מכון קרנגי לשלום עולמי יולי 2012

(4) Egypt on the Brink - by Tarek Osman Yale University Press 2011 (revised edition) pp 127

(5) Egypt on the Brink - by Tarek Osman Yale University Press 2011 (revised edition) pp 146-148

(6) Egypt - The Moment of Change - edited by Rabab El-Mahdi and Philip Marfleet - Z Press 2009 - pp 79-86

(7) An act of courage that launched a revolution - By Liz Sly, Washington Post ,December 30, 2012

(8) Striking Back at Egyptian Workers - by Hesham Sallam - Middle East Research and Information Project - no. 259 Summer 2011

11 حملة - معا من احل اطلاق الحريات النقابية - اعداد خالد علي تقديم عبد الغفار شكر وصابر بركات- اصدار مركز هشام مبارك للقانون عام 2009


www.etgar.info/he/article__615
26.06.2017, 04:06