שוטף ומתמלא: 16.07.12

המחאה החברתית

כולנו משה סילמן

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: מען, תנועת המחאה, משה סילמן

נסיון ההתאבדות הפומבית בלב הפגנה, המציינת את יום השנה לפרוץ המחאה החברתית, הפך לקו פרשת מים לתנועת חשובה זו. לא עוד תנועה המבטאת את תסכולם ומאוויהם של "אוכלי סושי" תל אביבים, אלא תנועה שמבטאת את מצוקתם החריפה של רבבות, שכמו משה סילמן, המדינה דורכת עליהם ברגל גסה, ומביאה אותם לפת לחם. מאחוריהם נמצאים מאות אלפים, שעומדים על סף התהום, וחוששים שגורלם יהיה כגורלו.

משה סילמן בנמל חיפה עם פעילי מען, מזמין נהגי משאיות להשתתף במחאה החברתית

בהפגנת המחאה בשבת, ה-14 ביולי, נפל דבר בישראל. פעיל תנועת המחאה, משה סילמן, בן 57, הצית עצמו בצעד של יאוש אחרי שהרשויות סגרו את הדלתות בפניו. נתניהו ניסה להציג את המקרה כטרגדיה של איש בודד, אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שאין זה כך. צעדנו שם באותו יום ליד משה סילמן, בגוש האדום של ארגון העובדים מען, יחד עם עוד אלפי פעילים שתבעו צדק חברתי. לא כל המשתתפים בהפגנה מסכימים על אותה אג'נדה, אבל אין זה מפחית מהתוקף ומהאותנטית שלה. זעקתו של משה סילמן הפכה באחת את המחאה לקריאת תגר על הסדר החברתי המעוות שמאפיין את ישראל כיום.

שנה למחאה החברתית. צילום: דותן גור אריה

פגשתי את משה סילמן במשרד של מען בחיפה במאי השנה, בפגישה בין פעילי תנועת המחאה ונהגי משאיות, במטרה לגייס את האחרונים למחאה. משה סיפר שהוא עצמאי שפשט רגל והגיע לפת לחם. בפגישה הוא התווכח בחום, וביטא זעם עצום על השיטה שדרדרה אותו. סילמן לקח על עצמו להגיע לנהגים נוספים ולשכנע אותם להצטרף. לאחר מכן ירדנו יחד לנמל חיפה לחלק פליירים לנהגים. "זו המחאה שלכם", הוא צעק לנהגים שעברו על פנינו. "אל תשתקו, הצטרפו למחאה!".

כמה ייאוש צריך להיות בליבו של אדם כדי להצית את עצמו למוות. התאבדותו הפומבית בלב הפגנה המציינת את יום השנה לפרוץ המחאה החברתית, הפכה קו פרשת מים לתנועת המחאה. לא עוד תנועה המבטאת את תסכוליו ומאוויו של אוכלי הסושי בבתי הקפה בתל אביב, אלא תנועה שמבטאת את מצוקתם החריפה של רבבות, שכמו משה סילמן, המדינה דורכת עליהם ברגל גסה, ומביאה אותם לפת לחם. מאחוריהם נמצאים מאות אלפים, שעומדים על סף התהום, וחוששים שגורלם יהיה כגורלו.

בצוואתו כתב: "מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי, השאירה אותי חסר כלום. אני מאשים את מדינת ישראל. את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות, על ההשפלות שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה אין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במסים ועשיתי צבא ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית ולכן אני מוחה כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ולכמותי."

מדינת ישראל הפרה את החוזה בינה לבין אזרחיה (היהודים) באופן חד צדדי, מבלי שנתנה על כך דין וחשבון, עד פרוץ תנועת המחאה. וגם לאחר שפרצה המחאה, המדינה עסקה בתרגילים של יחסי ציבור, ניסתה להרויח זמן, וקיוותה שהקהל הישראלי יבלע את הפיתיון. אולם שום בעיה שגרמה לפרוץ תנועת המחאה לא נפתרה, להיפך, הבעיות רק מחריפות. לכן המחאה לא גוועת, היא לא תשכח ולא תסלח.

ישראל של 2012 היא מדינה אכזרית כלפי כל חלשיה, ומי לא חלש כאן? לא רק הפלסטינים שגוזלים את אדמותיהם והורסים את בתיהם; לא רק הפליטים והמהגרים האפריקאים, קורבנותיו של ציד אדם גזעני ומסע גרוש מכוער; לא רק האזרחים הערבים, שלמעלה ממחציתם חיים מתחת לקו כעוני; לא רק נכים, קשישים, ניצולי שואה, מובטלים ועובדים חסרי השכלה; אלא גם צעירים משכילים ומיומנים, שרצו לבנות להם כאן עתיד. כולם כאחד הושלכו למטחנת השוק "החופשי" חסר הרחמים, כאשר המדינה מתפטרת מכל אחריות לרווחת אזרחיה.

עוצמות התסכול, הזעם ותחושת אין האונים הולכות ומתקרבות לנקודת הרתיחה, והמצב רק יחמיר ככל שהמשבר הכלכלי העולמי יטלטל את ישראל. כאשר רבים כל כך עומדים יום יום מול מפעלים שמשלמים שכר רעב, חברות כח אדם שליבם גס בעובדיהם, משרדי ממשלה שדואגים לעשירים, עיריות, בנקים, חברות ביטוח, ומול הביטוח הלאומי שהיה אמור לדאוג לרווחת התושבים והפך לחלק ממנגנון הדורס אותם. המחאה הזו לא עומדת להפסק, להעלם, ולהתאדות, או להסתפק בדיבורים וסיסמאות מנומסות. הם זקוקים לפתרונות אמיתיים, הם זקוקים למהפכה!

תנועת המחאה שהתעוררה בישראל בדיוק לפני שנה, העלתה את השאלה – האם המשטר בישראל שונה מהמשטרים הערבים ש"האביב הערבי" טאטא לפח האשפה של ההסטוריה? האם גם הישראלים, כמו מהפכני כיכרות היסמין ותחריר בתוניס ומצרים, ילחמו נגד השיטה הברברית, המדרדרת אנשים במצוקה לתהומות הייאוש? כבר עתה ברור לרבים שהשיטה הקפיטליסטית הנאו ליברלית, שהפכה כל מה שאינו רווחי לחסר ערך, היא זו שחרצה את גורלו של משה סילמן.

יש המשווים את משה סילמן למוחמד בועזיזי, הצעיר התוניסאי ששרף עצמו למוות ב-17 בדצמבר 2010, והצית את גל המהפכות המזעזע את העולם הערבי. בועזיזי היה בוגר מכללה, שלא מצא עבודה הולמת ונאלץ להסתפק במכירת ירקות ופירות בעגלה ניידת. היחס של השוטרים והפקחים, שהחרימו את מרכולתו שוב ושוב, ההתעלמות של מושל העיר מתלונתו שנענתה במכות ובהשפלה נוספת, דחפו אותו להצית עצמו למוות.

משה סילמן עדיין נאבק על חייו בבית החולים. אם יש דרך לחזק אותו ולגרום לכך שירגיש שחייו אינם נטולי ערך, אם יש דרך לגרום לנו לחוש שהקורבן שהקריב אינו נטול ערך, זה תלוי בכך שנמשיך לפעול בכל כוחותינו לבנות תנועת מחאה שלא תתפשר עם השיטה, ולא תשקוט עד שתפיל את הממשלה הארורה הזאת שדחפה אותו למעשה הנורא.


www.etgar.info/he/article__616
19.10.2017, 07:10