שוטף ומתמלא: 18.09.12

ארה"ב

ציר המוקוומה (התנגדות) של ביבי

מאת יונתן בן אפרת
מילות מפתח: אובמה, ארה"ב, נתניהו

DonkeyHotey

נתניהו לא רק מוביל על מתחריו בישראל בידיעת השפה האנגלית, הוא גם בקי בניואנסים הרפובליקאים שלה: תקיפות, שמרנות, ובקיצור, שפה ללא בולשיט. זוהי אנגלית פשטנית וברורה, יש בה קווים אדומים, יש בה טובים ויש רעים. זוכרים בעת הזאת לפני 15 שנה, כשלחש באזנו של המקובל ז"ל, הרב כדורי, ש"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים"? בעבורו הדמוקרטים, ובראשם אובמה, שייכים לאותה "קטגוריה".

נתניהו היה עקבי בחוסר יכולתו להסתדר עם הממשל האמריקאי, גם זה הרפובליקאי. כסגן שר חוץ בממשלת שמיר בראשית שנות התשעים, תמך נתניהו בקו הקיצוני שהוביל רה"מ דאז, לפיו "הערבים הם אותם ערבים והים אותו הים". עמדה זו תרמה לפיצוץ שיחות השלום במדריד והובילה למשבר אמון בין ירושלים והממשל של בוש האב בוושינגטון. משבר זה הוביל להפסד הליכוד בבחירות 1992; ב- 1999 שוב הפסיד נתניהו את הבחירות, לאחר שהתגרה בממשל קלינטון ובניסיונו להוביל הסדר במסגרת הסכמי אוסלו; בשנת 2005 הוביל נתניהו את האופוזיציה בתוך מפלגתו נגד תוכנית ההתנתקות של רה"מ שרון, שהוכתבה היישר מוושינגטון, שוב בגרסתה הרפובליקאית, הפעם בראשות בוש הבן, ובבחירות 2006 הצטמק הליכוד לכדי 14 מנדטים. אין ספק כי לזהות המועמד האמריקאי או הנשיא בבית הלבן השפעה גורלית על הפוליטיקה בישראל. אבל זה לא פועל בכיוון השני, ואת המשוואה הזו נתניהו מסרב להבין. זו הסיבה שבחירותיו המוזרות הובילו אותו לאורך השנים לעימותים פומביים וקשים עם הממשלים המתחלפים בוושינגטון, ובהמשך להפסד בבחירות.

נתניהו מתגאה בבקיאותו ההיסטורית, אך מסרב ללמוד מההיסטוריה שלו עצמו. מרגע שחזר שוב לשלטון הוא מוביל את ציר ההתנגדות (המוקוומה) לממשל אובמה. והשנה יש לו שני שותפים אסטרטגיים: הראשון הוא המועמד הרפובליקאי מיט רומני, והשני הוא פטרונם המשותף, איל ההימורים שלדון אדלסון. לשלושתם אינטרס משותף - להחליף את זהות הנשיא בבחירות הקרובות. אך בינתיים נראה שאובמה מצליח לבודד את ציר נתניהו-אדלסון-רומני גם בנושא "האיום האיראני", וגם בשאלת המשבר הכלכלי והשלכותיו על הבחירות בארה"ב.

כפי שנתניהו איבד את האמון בקרב הממסד הביטחוני בישראל בנושא איראן, כך מאבד רומני את תמיכת הקונסנזוס הרפובליקאי. תמיכתו הבלתי מסויגת של רומני במדיניות נתניהו כלפי איראן נתפסת ע"י קובעי דעת קהל, גם הרפובליקאים שבהם, כהימור מסוכן, ומסמנת אותו כמי שאינו מסוגל להתמודד עם משברים בינלאומיים. עדות לכך היא התבטאותה האחרונה של קונדוליסה רייס, לשעבר מזכירת המדינה בממשל בוש, כי הממשל לא צריך לשרטט קווים אדומים לאיראן אלא לפעול עפ"י מידע מודיעיני מוצק. ארה"ב לא מוכנה לצאת לעוד מלחמה עבור מדינה אחרת, קרובה ככל שתהיה, ולסכן את האינטרסים הכלכליים שלה באזור. עבור אובמה, ציר ההתנגדות של ביבי וחרחורי המלחמה הינם ניסיונות אוויליים לסדוק את האינטרס האמריקאי הטמון באימוץ האביב הערבי והשינויים ההיסטוריים שעובר המזה"ת. ביבי מנסה לגרור את ארה"ב למלחמה, שהציבור הישראלי מסרב בעצמו לתמוך בה ולשלם את המחיר הלאומי והכלכלי בגינה.

רומני מעולם לא היה המועמד המועדף על הממסד הרפובליקאי. החברות הקרובה עם נתניהו לא תרמה גם היא למוניטין שלו בקרב האגף השמרני במפלגתו. עבורם הוא עשיר מדי, שחצן מדי, ליברל מדי, בקיצור, הוא לא דובר אנגלית רפובליקאית של ה- Red Necks מהמערב התיכון. לא עבורו הם יצאו למלחמה, גם לא למלחמה ב"שטן" השחור מהבית הלבן. כך מצא עצמו רומני כמועמד האולטימטיבי של המאיון העליון, עם הרבה מאוד כסף ומעט מאוד תומכים. בסקר האחרון שערכו הניו יורק טיימס ורשת סי. בי.אס., אובמה מוביל ביתרון קל של 3%. שני גופי התקשורת הגדולים והמשפיעים לא הסתפקו בחתך רחב של מצביעי ימין מול שמאל, ופילחו את המדגם גם באופן כלכלי-מעמדי. כך מסתבר שרומני זוכה לתמיכה של 57% בקרב מרוויחי שכר מעל 100,000$ (בשנה), בעוד אובמה זוכה בשיעור דומה בקרב מרוויחי שכר של מתחת ל- 50,000$. לאובמה יתרון בולט גם בקרב נשים - 53% וגם בקרב בוגרי האוניברסיטאות עם תמיכה של 61%. הדור הצעיר באמריקה תומך באובמה, בעוד רומני זוכה לתמיכה בקרב השכבה הלבנה והמבוגרת.

לאחרונה היה מעורב רומני בהתבטאות אומללה נוספת אשר הודלפה למגזין השמאלי Mother jones, כאשר בכינוס סגור שערך לתורמים מיליונרים בלבד, טען כי מחנה אובמה, המונה 47% מהציבור, סבור "שמגיע לו הכול מהממשלה". רומני תיאר את אותם 47 אחוזים כ"תלויים בממשלה", "מאמינים שהם קורבנות" ו-"חושבים שהם זכאים לביטוח בריאות, מזון, ודיור". רומני הפליג והסביר לחבורת התורמים המיליונרים כי אותם 47 אחוזים מהציבור האמריקאי אבודים מבחינתו. "לא תפקידי הוא לדאוג לאנשים אלה. לעולם לא אשכנע אותם שהם צריכים לקבל על עצמם אחריות לחייהם". רומני הבהיר כי עליו לשכנע "10-5 אחוזים במרכז, שהם עצמאים ובעלי יכולת חשיבה".

באנגלית פשוטה מאשים רומני את בוגרי האוניברסיטאות שלא מצליחים למצוא עבודה בהיותם עצלנים, את מאות אלפי מפוטרי המשבר של 2008 בהיותם טפילים, את עובדי המגזר הציבורי בהיותם נצלנים, ואת המעמד הבינוני-נמוך בהיותו חסר אמביציה ושאיפות. מזכיר למישהו את "אוכלי הסושי" הישראלים?

התגובה למופע המביך של רומני לא איחרה לבוא, ובהצהרה שיצאה מהבית הלבן נטען כי "מזעזע שמועמד לנשיאות ארה"ב יאמר מאחורי דלתיים סגורות לקבוצה של תורמים עשירים שחצי מהאמריקאים רואים עצמם כקורבנות וכזכאים לנדבות. קשה לשרת כנשיא של כל האמריקאים כשאתה בז לחצי מהם".

באותו אירוע, רומני לא חסך מתורמיו הפוטנציאלים את דעתו ו"בקיאותו" בדבר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכסוך עפ"י רומני בלתי פתיר. לפלסטינים, כך אמר, "אין כל עניין להגיע לשלום, וקשה להעלות על הדעת כיצד ניתן להגיע לנתיב לשלום. הפלסטינים מחויבים להשמדת ישראל, ואני אומר שפשוט אין סיכוי". רומני גם הבהיר כי הוא מתנגד להפעלת לחץ מכול סוג שהוא על ישראל. "הרעיון של ללחוץ על הישראלים לוותר על משהו כדי לגרום לפלסטינים לפעול, זהו הרעיון הכי גרוע בעולם", כדבריו.

הצהרתו החד משמעית של רומני איננה צורמת רק באוזני הנשיא הפלסטיני. היא מתפרשת כזלזול בעיני הקהילה הבינלאומית והממשלים האמריקאים, שהרעיפו על הרשות הפלסטינית מליוני דולרים והשקיעו אינסוף מאמצים דיפלומטיים לפתרון הסכסוך מאז שנות התשעים. רומני נשמע כמי שמקריא היישר מדף המסרים שקיבל מלשכת רה"מ בירושלים, ולא בכדי. רומני התגאה בכך שרבים מיועציו עבדו עם החבר ביבי בעברם. פרשנים פוליטיים בארה"ב מפרשים את הצהרתו כנסיגה מפתרון שתי מדינות לשני עמים, פתרון בו תומכים הקהילה הבינלאומית וממשל אובמה. אם רומני הצהיר כי אובמה זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס בסוגיה האיראנית, בשאלה הפלסטינית זרק רומני את הקהילה הבינלאומית מתחת לגלגלי הכיבוש.

קשה לנבא מה יבחר האמריקאי בעוד פחות מחודשיים. עבור אותם 47% "תומכי אובמה", הנשיא הינו אכזבה גדולה. שביתת המורים בעיר הולדתו הפוליטית שיקאגו, המנוהלת היום ע"י מי שהיה ראש הסגל שלו, רם עמנואל, היא עדות לסדקים בתוך המפלגה הדמוקראטית וביחסים בינה ובין האיגודים המקצועיים אשר לאורך השנים היוו את הבסיס האלקטורלי ואת הפעילים ביום הבחירות. אובמה אמנם "חתך" שמאלה לכיוון Occupy Wall Street בנאום שנשא בועידה הדמוקראטית, בתקווה לדרבן את הבסיס האלקטוראלי להתגייס מחדש למענו, אך ספק אם ההמונים שוב יעמדו עבורו בתורים הארוכים בדרך לקלפי.

לשמחתו של אובמה, רומני בינתיים עושה את כל הטעויות האפשריות, ומנתק עצמו מהבסיס השמרני שאמור לצאת עבורו בהמוניו. בקיצור, רומני מסרב להתרומם, וזו הסיבה בגינה מנבאים לאובמה כהונה שנייה.

מדיניות החוץ של רומני משקפת גם את מדיניות הפנים שלו. מהבחינה הזו, הוא, כמו גם חברו מירושלים (וקיסריה) עקביים. שניהם מסרבים להתמודד עם המציאות המשתנה, הן המדינית והן הכלכלית. שניהם נאחזים במדיניות ה"עוד מאותו הדבר" או באנגלית רפובליקאית - הדואו של מדיניות האגרוף כלפי חוץ והמדיניות האנטי חברתית כלפי פנים. עוד קיצוצים, עוד מלחמות, עוד פערים חברתיים, עד שהעולם יתיישר לפי הקווים האדומים שהשניים שרטטו. אובמה מפרש את התנהגותו של נתניהו כמי שקורא תגר על מעמדו בהתגייסותו לצד המועמד הרפובליקאי ובחוסר האמון שהוא מפגין מול עמדת הממשל בנושא איראן. גם אם יתרצה בהמשך, סירובו של אובמה לפגוש את נתניהו בביקורו הקרוב, מעיד על הקווים האדומים שאותם חצה נתניהו. אשף המילים לא ידע מתי לשים גבול ללהטוטיו ונלכד בתוך הרשת שטווה. אם בסופו של דבר יהיה זה אובמה שינצח, ביבי ייחשף לא רק כפטפטן חסר תקנה, אלא גם כמהמר גרוע.


www.etgar.info/he/article__628
25.07.2017, 07:07