שוטף ומתמלא: 18.10.12

אמנות פלסטית

צעקת המבט של פאטמה אבו רומי

"בין כאב ליופי", תערוכת יחיד של פאטמה אבו רומי במוזיאון האסלאם בירושלים, אוצר פריד אבו שקרה, קיץ 2012-2013.

מאת דני בן שמחון
מילות מפתח: אמנות פלסטית, נשים

כחול לבן דיוקן עצמי אוסף המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד צילום: אבשלום אביטל

התאורה העמומה במוזיאון האסלאם וצלילי המוזיקה של עבודות הוידיאו-ארט משרים נופך דרמטי על התערוכה של פאטמה אבו רומי, ועוזרים לצופה להתרכז ולחוות את היופי והכאב. מבט נוקב וטעון נשקף מהדיוקנאות העצמיים הרבים של האמנית, ועוקב בשתיקה רועמת אחרי הצופים. האלם הוא הצעקה החזקה ביותר, כפי שמשתקף בעבודה "דיוקן עצמי עם צעיף". שום כיסוי – לא ג'לביה ולא חיג'אב - לא יצליח להשתיק את הסיפור שזועקות העיניים – סיפור המאבק נגד שליטה, דיכוי והשתקה של נשים בידי גברים; מאבק בין הכיסוי לבין הגילוי, בין ההסתרה לבין הרצון לראות בכל מחיר – מעין "אני רואה משמע אני קיים".

בז מאולף צילום: אבשלום אביטל

אבו רומי אינה מסתפקת במרד נגד הדיכוי. היא צועדת קדימה ולוקחת פיקוד. היא מכריזה על זכותה לחופש ועצמאות. יד נשית מחזיקה בז צייד בעבודה "בז מאולף" - מחד סמל הגבריות והסטאטוס המעמדי, המגולם על ידי הבז, נתון בידי אישה. מאידך, לא האישה היא המאולפת ונתונה לשליטה גברית אלא להפך. מוטיב היפוך התפקידים מופיע בעבודות נוספות בהן היא מעמידה גבר (לרוב אביה) בתנוחות ובסיטואציות "נשיות" ("דיוקן גבר", 2008; "צללית גבר עם הינומה", 2011). בחלק גדול מעבודות השמן, אבו רומי משלבת חרוזים צבעוניים כחלק מהניסיון לייפות ולהעניק להן מבט "נשי". הניגודיות הזאת מופיעה גם בעבודה "כתר הקוצים" שמשלבת צבעים נעימים עם מסר בוטה.

אני ואבא שלי צילום: אבשלום אביטל

זו איננה תערוכה רגילה, וייחודה נובע מכמה סיבות. ראשית, היא משתפת את הציבור בביקורת חברתית נוקבת על מצבה של אישה ערביה צעירה בישראל. זהו צעד נדיר ואמיץ מצד האמנית, שמפנה מבט ביקורתי, לא רק כלפי חוץ, כלפני המדינה ומדיניות ההזנחה והאפליה, הגזענות והכיבוש, אלא גם פנימה, כלפי החברה הערבית עצמה.

בחברה הערבית הפטריארכאלית, כל חריגה מהשורה, ובפרט כשהיא נעשית על ידי אישה, אמנית ויוצרת, מהווה מעין מרד והתרסה עליונות הגבר ומערכת הציפיות השבטיות. מבחינה זו, אבו רומי מצטרפת לקבוצה גדלה של אמניות פלסטיניות, המשלמות מחיר יומיומי כבד - אישי, משפחתי וכלכלי - על בחירתן העצמאית. אבו רומי יוצאת נגד המסלול הידוע מראש שבו על כל נערה מתבגרת להינשא בשידוך, תחת לחצים חברתיים ומשפחתיים, ולהמשיך את דפוסי החיים המשפחתיים המקובלים, ללא עצמאות וללא שליטה על חייהן. היא מוחה נגד הלחצים המופעלים על נשים על ידי הממסד הדתי, ונגד האלימות החברתית היומיומית המופעלת כלפי נשים.
אבו רומי מביעה את הביקורת שלה בצורה מאוד יוצאת דופן, כפי שכותב אוצר התערוכה פריד אבו שקרה: "אף על פי שרבים מן הדיוקנאות הם דיוקנאות עצמיים, פאטמה אבו רומי אינה מדברת על עצמה, אלא מבקשת להסב את תשומת הלב למצבן הטרגי של הנשים הערביות בכלל. אמונתה יונקת מסיפורים על נשים, שראתה בסרטים ערבים, קראה בעיתונות העמוסה בטרגדיות, או חוותה בסביבתה הקרובה או הרחוקה. מושפעת מאירועים ומסיפורים אלה, או חשה אותם על בשרה, היא מגלמת את תפקיד הקרבן, ומעצימה את הדיון, כשהיא מתארת את דיוקן עצמה ואת דיוקן אביה." ("מזרחיה", פריד אבו שקרה, מתוך קטלוג התערוכה).

בצל החיג'אב

הניגודים בעולמה של אבו רומי בלטו כבר בתחילת דרכה האמנותית, בעבודתה "אני ואבא שלי" משנת 2005. זוהי עבודה גדולה (150X200 ס"מ), שבה מצוירת דמות נערה (פאטמה אבו רומי) מאחורי כתפו של גבר מבוגר (אביה), שגם הוא מצויר בגבו לצופה, ומשמש מעין מגן ומחסום בו זמנית. שתי הדמויות לבושות גלימות ארוכות עתירות כפלי בד שמיועדות לכסות ולהסתיר. פניה של הנערה מכוסות בחיג'אב, ורק מבטה, שמציץ מעבר לכתף אביה, מצליח ליצור קשר עם "החוץ".

העבודה מבטאת בתמציתיות את יחסי השליטה והמרות של גברים בנשים. הגבר מייצג את החברה הפטריארכאלית ואת המסורת הדתית. הנערה את הכמיהה למה שמעבר לעולם המוגן והחסום. בעבודה קיים גם רובד נוסף המעצים את המתח – הקונפליקט הבין-דורי בין האישה הצעירה המוצנעת, לבין דמות הגבר המגוננת – האב. מוטיב נוסף, שבא לביטוי כבר בעבודה מוקדמת זו, הם משחקי המבט. באמצעות המבט לעבר "החוץ" מפצה הנערה על מערכת היחסים הכפויה עליה, ועל השליטה הגברית בחייה. בפינה השמאלית התחתונה של הציור, לא בהישג ידה של הנערה, מוטלת בובת משחק - דובון שמנמן (טדי בר) - המרמזת על הפרידה המוקדמת מהילדות. עבודה חידתית זו בישרה על העולם ממנו מגיעה פאטמה אבו רומי, וממנו היא מנסה לבקוע כאדם, כאישה וכאמנית צעירה.

מאז 2005 עברה אבו רומי כברת דרך, כפי שניתן לראות בתערוכה החדשה. ההתפתחות שלה קיבלה ביטוי גם במיקום של דמות האישה, הדיוקן העצמי שלה, שפרצה את המחסום הגברי ועברה לקדמת הציור. בהתחלה היא עדיין עטופה בחיג'אב, פיה ואפה חסומים, ורק עיניה החשופות מביטות אל הצופה, כמו שאנו רואים בעבודה "כחול ולבן דיוקן עצמי", או בעבודה "דיוקן עצמי עם צעיף" משנת 2010. ואולם, בעבודה "דיוקן עצמי בבגד מנומר" משנת 2012, נראה שהיא כבר איננה מסתפקת בהתרסה באמצעות היפוך התפקידים, אלא ממקמת את עצמה בחזית הציור, חשופת שיער ומישירה מבט לעבר הצופים.

אבו רומי מרבה להשתמש במוטיב של כיסוי והסתרה, מסביר האוצר אבו שאקרה: "באחת העבודות היא מסתירה את פיה וחוסמת אותו מרצונה החופשי, כמי שהפנימה את המסר החברתי, ובעבודה אחרת היא מציירת חיג'אב, אולי וילון, שמפריד בין הצופה לדיוקן הגבר המבוגר. החיג'אב המעוטר והמקושט בחרוזים ובאבני קריסטל - סמל למחסומים שהחברה מציבה – יוצר כאן, ובדיוקנאות אחרים, ניגוד בין כאב ויופי." ("מזרחיה", פריד אבו שקרה, מתוך קטלוג התערוכה).
כיסוי הראש – החיג'אב, מופיע ברבות מעבודותיה של אבו רומי. על פי המסורת והדת המוסלמית אמורה האישה לכסות את ראשה (בחיג'אב) ואת גופה (בג'לביה) כדי להגן על צניעותה מפני המבט הגברי ופיתויו. החיג'אב בעבודותיה של אבו רומי הפך לביטוי החיצוני של נחיתות האישה. חובת הכיסוי נכפית על הנשים על ידי הגברים, אשר שואבים את הלגיטימציה לכך מהמסורת הדתית והחברתית. "היחסים במשפחה בנויים בצורת פירמידה, כאשר הזכרים נמצאים בקודקוד והנקבות מתחתם," אומרת המשוררת רג'אא נאטור, "מצב זה מקבע את נחיתותה של האישה ויוצר מבנה היררכי כוחני, בו, באופן קבוע, חי לפחות 50% מהחברה בדיכוי יומיומי מתמיד, המוביל אף לאלימות ורצח נשים בשם 'כבוד המשפחה'." (רצח הכבוד, "הארץ" 27.09.12).

היופי כטקטיקה של הישרדות

יש טענה שאבו רומי לוקה בקישוטיות יתר ובעודף עיסוק ביופי, וכן שהיא מעצבת את היופי מהכאב, מעין ואן גוך עכשווי. טענה זו מקטינה את עמדתה של אבו רומי, וממקמת אותה בספירה רומנטית ופאסיבית. אבו רומי אינה יוצרת מתוך תרפיה עצמית, אלא מתוך רצון לשנות את מצב הדברים ולהיאבק בהם. הציור הפיגורטיבי והיופי משמשים אותה כמתווכים וככלי עזר על מנת לרכך את המסר הביקורתי החברתי הקשה. אין זה נדיר למצוא אמנים שהתנתקו מהחברה בעקבות לימודים או עיסוק אינטנסיבי ביצירה ובזירה המקצועית, שאינה פתוחה ואינה מובנת לרוב הציבור. לזכותה של אבו רומי אפשר להגיד שאצלה זה לא קרה. לא רק שהיא לא ויתרה על המשפחה והקהילה שלה, היא נלחמת עליה, ופועלת כדי להשפיע ולשנות אותה מבפנים.

"פאטמה אבו רומי מציבה שאלות לאמה ולאביה, כמייצגי הסדר הסימבולי, מתייצבת מולם וחיה איתם את מורכבות הקשים המשפחתיים, התרבותיים והלאומיים, אבל גם הולכת בדרכי מסורת הציור המערבי ומתריסה כנגדו, כשרגליה נטועות בשדה האמנות המקומי והעכשווי, ומנסחת את שאלותיה על פמיניזם ואתניות." ("סוררת ושורדת: על עבודותיה של פאטמה אבו רומי", ד"ר יעל גילת, ראש החוג לאמנות במכללת אורנים, מתוך קטלוג התערוכה)

אבו רומי משמיעה את דעתה בחברה שבה דעתן של נשים אינה נחשבת, שבה אין להן קול. כאמן, כאדם וכאישה היא עומדת על זכותה לחופש בחירה ולהשקפת עולם. היא נאבקת על עצמאותה ועל עצמאותן של כל הנשים החיות בצל החיג'אב. מה הפלא שהיא פונה לשימוש ביופי ובציור הפיגורטיבי – כך היא מקרבת אליה את הסביבה הקרובה, ובו בזמן מתכתבת עם עולם האומנות והקולגות שלה.

מוזיאון האסלאם פותח דלתות

"פאטמה היא אישה אמיצה" מציינת רחל חסון מנהלת מוזיאון האסלאם בירושלים, אשר החליטה לפתוח את המוזיאון לאמנים צעירים שיש להם ביקורת חברתית, ויזמה את הצגת התערוכה של אבו רומי במוזיאון. "את העבודות של פאטמה ראיתי פעם ראשונה בתערוכת היחיד שלה בגלריה באום אל פחם ומאד התרגשתי, התפלאתי איך מציגים את זה שם. המסר החזק זעזע אותי. גם בחברה החרדית ממנה אני באה, הגבר והרב קובעים. לכן הרגשתי שאני חייבת לתת לזה במה. יש בתערוכה מסר חברתי, שאינו נוגע רק לחברה הערבית - מעמד האישה, הדיכוי שלה, והעובדה שאישה או נערה, לא יכולה לבחור את דרך חייה, הדיכוי הפטריארכאלי. ההצלחה של פאטמה היא היכולת שלה לצאת מהסיפור הפרטי ולהעביר את המסר שלה אל כלל הנשים."

חשוב לציין שמוזיאון האסלאם, בניהולה של רחל חסון, הוא המוזיאון היחיד בארץ, שהזמין אוצר ערבי לאצור תערוכות מוזיאליות בסדר גודל שכזה לאמנים ערבים. הקטלוג המושקע, יחסי הציבור והיוקרה המתלווה לאכסניה המוזיאלית, הם קרש קפיצה חשוב לכל אמן בתחילת דרכו, קל וחומר לאמן ערבי. קדמה לתערוכה של אבו רומי, התערוכה "התכתבות", שהתקיימה בשנת 2008 בהשתתפות 13 אמנים ערבים צעירים (http://www.etgar.info/he/article__295) גם היא באצירת פריד אבו שקרה.

דני בן שמחון מאוצרי תערוכת המכירה השנתית "לחם ושושנים"


www.etgar.info/he/article__632
22.08.2017, 17:08