שוטף ומתמלא: 23.10.12

המחאה החברתית

רוטשילד כמהפכת 1905

ספרו של אשר שכטר מהווה תרומה חשובה להבנת תנועת המחאה של קייץ 2011. מאות האלפים שיצאו לרחוב יצרו עובדה הסטורית חשובה שכל מי שחותר לשינוי חברתי חייב להכיר בערכה הרב. לימוד הלקחים שלה חיוני שכן אין ספק שהיתה כאן רק חזרה גנרלית לקראת הדבר האמיתי.

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: מחאת האוהלים, ספרות

רוטשילד - כרוניקה של מחאה
מאת אשר שכטר
הוצאת קו אדום - הקיבוץ המאוחד
2012

בקיץ 2011 געשה תל אביב. כל מי שהשתתף בהפגנות ובאירועים במאהל רוטשילד לא יכול היה שלא לחוש כי משהו חדש נולד. האנרגיות האדירות שהתפרצו ב-14 ביולי עם הצבת האוהלים הראשונים הוגברו במכפילים מדהימים בעזרת סיקור תקשורתי אוהד ומפרגן. המחאה המדהימה והדמויות הצבעוניות הציתו את אש המרד הראשון על הבסטיליה של הממסד הישראלי. אך מתחת לפני השטח התנהלו מטבע הדברים מאבקי כוחות קשים. אלו נותרו עד עתה בבחינת נעלם לציבור הרחב.

אשר שכטר פרק את הממותה הזו לגורמים. הוא מביא בספרו "רוטשילד - כרוניקה של מחאה" תאור מפורט ברזולוציה גבוהה, שיוצרת לעתים תחושה של חדירה לפרטיותן של הדמויות. הסכנה בכתיבה שחודרת לקרביה של תנועת המחאה היא של איבוד התמונה הכוללת. מרוב צילומי הפצעים על הפנים אנו עלולים לשכוח כי מה שחשוב הוא המבט, המחשבה, הלב.

למרות זאת הספר מהווה תרומה חשובה להבנת התנועה המיוחדת והחשובה הזו, שללא ספק מהווה תקדים למה שעוד יבוא. שכטר כותב בדם רגשותיו ומתוך הזדהות עמוקה עם המחאה ומוביליה. הבחירה שלו בדפני ליף כמי שמסמלת את המחאה (ראיון עומק איתה מופיע בסוף הספר), על החוזק שלה והחולשה שלה, נכונה ומשקפת את ההבנה וההכרות העמוקה שלו עם מחוללי התנועה הזו. באחרית הדבר הוא כותב דברי טעם על מבקרי המחאה שטוענים כלפיה שהיתה לא מגובשת, או ימנית מדי, או שמאלנית מדי, או מיליטנטית מדי או "נחמדה" מדי. כל אלה, לטענתו, אינם מבינים את המסר החשוב ביותר שביקשה המחאה הזאת להעביר: המחאה איננה "סט מוגדר של דרישות להפחתת מחירי הדירות; היא רעיון, היא מושג, היא קריאה לפעולה. המחאה היתה מתחילתה נחשול הדוהר לעבר מטרה מסוימת מבלי לדעת מה יקרה לו כשיגיע ליעדו". (עמ' 299)

אנרגיות חדשות ובלבול

החלק הראשון של הספר מתאר חבורה יצירתית ואמיצה שאינה משערת כלל את עוצמת ההד שתזכה לו. אף אחד מעשרת הצעירים התל אביבים שדנו יחד עם ליף בראשית יולי 2011 בהצעתה להציב אוהל בשדרה במחאה על מנהיגות מושחתת שמכרה את המדינה לטייקונים וגרומה למצב כלכלי-חברתי בלתי נסבל ו, לא היה מספיק מנוסה כדי להנהיג תנועה של מאות אלפים.

האהדה הציבורית ובעיקר הסיקור התקשורתי התומך היו הדלק הסילוני שהזניק את המחאה תוך ימים ספורים לכותרות הראשיות. כל מי שהיה שותף לניסיונות לארגן מחאה ברחוב יודע שיצירת "באז" תקשורתי יכול להרים או להפיל יזמה. כאן זה לא היה "באז", זו היתה התנפלות של כל אמצעי התקשורת, כולל שידורים חיים של ערוצי הטלויזיה מהרגע הראשון. תוך ימים התגייסו אלפים לתנועה. ההפגנה הראשונה שציפו בה למספר קטן של אלפים גייסה כעשרים אלף. בהפגנה השניה כבר היו מאה אלף, ובשלישית והגדולה ביותר צעדו ברחובות תל אביב וערים אחרון כמעט 400 אלף איש.

בתיאור הדרמטי והחי של שכטר, אי אפשר שלא לחוש באנרגיות האדירות שהיו שם. מאידך, מהרגע הראשון הוא מתאר מצב של בלבול והעדר כיוון. הכיסוי התקשורתי האוהד היה לטענתו מלכודת. (299) ככל שהתקשורת ציירה את המחאה בצבעי קונצנזוס והדגישה את העובדה שמדובר במשהו חדש שאינו שמאל ואינו ימין, היא דחפה את החבורה המובילה לכיוון עקר, והקשתה עליה מאד להתוות דרך מהפכנית שתתאם את רוחו של הרחוב. ברור מתיאור הדיונים הפנימיים בקרב חבורת המנהיגות כי מדובר באנשים מוכשרים וכנים שנקלעו למצב בו לא היו להם כוחות ונסיון כדי להוביל.

בשלב הזה נוצרים מאהלים בכל רחבי הארץ, וברור כבר שתנועת המחאה הפכה למרכז של החיים הפוליטיים בישראל. כך נוצרת באופן טבעי קואליציה רחבה של ארגונים חברתיים שמתחברים לחבורת רוטשילד הכריזמטית ומנסים לזכות במקצת מהתהילה. שני הגורמים החשובים והחזקים בקואליציה הזו היו התאחדות הסטודנטים בראשות איציק שמולי, ותנועת "דרור ישראל" בראשות פסח האוספטר. הספר אינו כולל תאור של תפקידה של דרור ישראל לא בגלל שהיא היתה שולית בהתווית הכיוון של המחאה. מאידך הויכוח עם שמולי מקבל משקל וניתן להבין ממנו הרבה על הדינמיקה שאפיינה את התנועה.

במקביל להרחבת התנועה והיקפה מוצאת עצמה דפני ליף אחרי שבועיים במצב של אפיסת כוחות. ימים ללא שינה, מאות פניות של אמצעי תקשורת, לחצים בלתי אפשריים של גורמים ופעילים לעלות על הבמה בהפגנה. כל אלו מביאים אותה ואת חבריה התשושים "להתמסר מרצון" לקבוצה של פעילים מנוסים יותר שמצטרפים לפורום המנהיג של רוטשילד שיושב מדי ערב בקפה המהפכה (קפה סווינג). הכוונה לשלושה פעילי פעילי שמאל שבנו לעצמם מעמד בתל אביב בעקבות הניסיון של רשימת עיר לכולנו למועצת העיריה בשנת 2008. כך הפכו שרון שחף, אלון לי גרין ונועם הופשטטר הפכו מסוף יולי למתווי הדרך של המחאה.

חבורת עיר לכולנו משכה אחורה

הניגוד של חבורת רוטשילד עם שמולי בולט החל מהרגע הראשון. הויכוח מגיע לשיאו לקראת ההפגנה הגדולה והמשמעותית ביותר ב-6 באוגוסט בתל אביב. שמולי מסביר שאין מדובר במחאה של אנרכיסטים או שמאלנים קיצוניים משינקין. זה מאבק של מלח הארץ ולכן חייבים לשיר את התקווה בסוף ההפגנה. דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהם מתנגדים. שפיר טענה שהתקווה משדרת ל-20% של תושבי ישראל - האוכלוסיה הערבית - שהם לא רצויים כאן.

את הויכוח מכריעה שרון שחף, מי שתפסה את הפיקוד על חבורת רוטשילד. "מה את חושבת שאת יותר שמאלנית ממני בזה שאת בוכה?", היא פונה לשפיר, "אנחנו רוצים להיות ממלכתיים אנחנו מול הממשלה, אף אחד לא יוכל להגיד עלינו שאנחנו מייצגים איזו קבוצה סהרורית אם נשיר את התקווה בסוף".

בדיעבד אלון לי גרין מכה על חטא בשל הקו בו נקטו בהפגנה. "בהפגנה הזו עשינו את הטעות הכי גדולה. בעוד שהרחוב הלך בהרבה מובנים לפנינו. השלטים שהיו ברחובות היו הרבה יותר קיצוניים מאיתנו. זה היה הרגע הכי עוצמתי של המחאה, והיינו צריכים לנצל אותו כדי לומר בקול הכי ברור: ראש הממשלה תתפטר. התפקיד של ההנהגה הוא גם להיות אוונגרד, להוביל את המחנה, לא ללכת צעד מאחור - ושם הלכנו צעד אחד מאחור כי פחדנו שיגידו שאנחנו שמאלנים". (98)

אבל התובנה הזו שבאה מאוחר אינה משנה את העובדה שבזמן אמת סחבה הקבוצה שלו את המחאה אחורה ולא קדימה. שנה לאחר מכן, בהפגנת ה-2 ביוני 2012, היתה זו שוב קואליציה של גרין - הפעם עם האוספטר ודרור ישראל - שהורידה מהבמה דוברת ערביה בגלל החשש מתוית שמאלנית. לאור כל אלה אין להתפלא שסתיו שפיר מוצאת עצמה היום במפלגת העבודה לצידו של שמולי, כאשר חבריה מפוזרים לכל עבר. אי אפשר להוציא מכלל חשבון אפשרות שבהנהגה אחרת היינו מוצאים עדיין את חבורת רוטשילד מובילה את המחאה מחוץ לממסד ונגדו.

ועדת טרכטנברג מפרקת את המחאה

הקמת ועדת טרכטנברג מתוארת בספר, ובצדק, כמבחן גורלי ודו"ח טרכטנברג מקבל משקל רב. שכטר מזהה את הקמת הוועדה כפי שהיתה - מניפולציה פוליטית רבת עוצמה של נתניהו למסמוס כוחה והשפעתה של המחאה. העובדה שאיציק שמולי בחר להופיע מול הועדה ולשתף איתה פעולה בעוד חבורת רוטשילד מחרימה אותה מהווה עדות לכך שהמניפולציה של נתניהו הצליחה ופיצלה את המחאה.

דו"ח טרכטנברג שפורסם בסוף ספטמבר 2011 היה ניסיון לשחד את מעמד הביניים ולהפריד בינו ובין השכבות הפועליות העניות. התחכום של פרופ' טרכטנברג, בשילוב עם החולשה הפוליטית של המחאה ואופים השמרני של חלקים מהנהגתה, מביאים לנסיגה ולהתפרקות. בהתחלה מתפרקים המאהלים - דבר שהיה צפוי ובלתי נמנע. ובהמשך מתפרקת החבילה של חבורת רוטשילד, והתנועה החשובה שאותה הרימה מתאדה כאילו לא היתה.

הצד הערבי היה חסר

בעוכרי המחאה ואפשרות התפחותה עומדת העובדה שהאוכלוסיה הערבית נותרה פסיבית לחלוטין גם אחרי התפוצצות הר הגעש של רוטשילד. העדרות זו של פעילים ערבים ממחאה שהיתה אמורה להיות "המחאה של כולם" מנעה הווצרות של שותפות חדשה יהודית ערבית. שותפות כזו היתה מאפשרת לחבורת רוטשילד והגורמים הדינמיים והלא ממסדיים במחאה לצעוד קדימה, לפתח את האג'נדה הדמוקרטית, ולהדוף האשמות על שמאלנות. ככל שהיינו רואים פעילי שטח אותנטיים מהישובים הערביים במחאה היה קושי רב לגורמי ימין ואחרים לזרוע את התעמולה הגזענית שלהם וניתן היה לנטרל בהצלחה את השפעתם השמרנית של שמולי וחבריו.

הפנטסיה הזו של תנועה רדיקאלית חברתית יהודית ערבית אינה קיימת בספר. כמו חבורת רוטשילד גם שכטר הוא תוצר של תל אביב החדשה. רדיקאלי מאד, פתוח, מהפכני בהרבה מובנים, אבל אינו נותן מספיק משקל לצד הערבי של המשוואה. והראיונות שהוא מביא עם פעילים ערבים תופסים מקום שולי בספרו.

במסורת של התנועה המהפכנית,משמש המושג 1905 שם קוד לניסיון כושל של המהפכה הדמוקרטית ברוסיה, שלמרות כשלונה נחשבה בדיעבד חזרה גנרלית למהפכת 1917 שבה הופל המשטר הדיקטטורי השנוא של הצארי. במובן הזה רוטשילד היה 1905 שלנו. אמנם זו לא היתה ממש מהפכה. אבל היה כאן ניסיון חסר תקדים של תנועה המונית שהראתה איך זה יהיה כאשר תהיה כאן מהפכה. בעיקר היא הראתה שיכולה להיות כאן מהפכה. שכטר עזר לנו להבין מה קרה שם ואיך. הוא לא התיימר לתת תשובות לשאלה - מדוע נעלמה המחאה? הוא רואה עצמו ובצדק כמתעד של הכוחות השונים בתוכה. ככל שיהיו בעתיד צעירים כמו דפני ליף וחבריה שירצו להרים את הדגל במקום שבו אלו נעצרו, יכול ספרו של שכטר להוות בסיס טוב ללימוד הלקחים.


www.etgar.info/he/article__634
28.05.2017, 09:05