שוטף ומתמלא: 23.10.12

בחירות

רק לא ביבי?

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, מחאת האוהלים, נתניהו

את הסיסמה הזאת נדמה שכבר שמעתי, ולא פעם אחת. היא חוזרת על עצמה בכל מערכת בחירות. ביבי איתנו מאז ניצח את שמעון פרס בשנת 1996 אחרי רצח רבין. על זה אומר הפתגם הערבי "רצח את הקרבן והשתתף בהלווייה". נאום המרפסת המתלהם של ביבי, כאשר כיכר ציון פרושה לרגליו מלאה בכרזות של רבין במדי אס.אס, עשה גלים, אבל לא מנע את נצחונו של ביבי. הניסיון של השמאל לקשור אותו לרצח ראש הממשלה לא עזר.


צילומים: דותן גור אריה

היסטוריה פתלתלה

בבחירות 1999 הפסיד ביבי והלך "לעשות לביתו". אהוד ברק, התקווה הגדולה של השמאל, זרח כמטאור, ובתוך שנה הספיק להרוס כל מה שנגע בו. הוא הרס את מפלגתו, חיסל את התהליך המדיני עם הפלסטינים, וקינח באירועי אוקטובר 2000 ובהתפרצות האינתיפאדה השנייה. כל אותו זמן המתין ביבי מעבר לפינה, בציפייה לחזור לשלטון, אבל ברק העדיף את אריאל שרון, וכך בלם את שובו של הביבי.

בבחירות שהתקיימו בינואר 2003 זכה שרון ב-38 מנדטים, ואילו העבודה ירדה ל-19 מנדטים. שרון אמנם השתלט על הליכוד, אבל נאלץ לחלוק את השלטון עם ביבי, ולמסור לו את משרד האוצר. אין זה סוד ששרון לא סבל את ביבי, ולכן חבר לאנשי העבודה ויחד הם הקימו את מפלגת קדימה. ביבי שוב נשאר על הקרשים.

בבחירות 2006, לאחר הסתלקותו הפתאומית של שרון, היה זה אולמרט שהוביל את קדימה, ומולו הציבה מפלגת העבודה את הכוכב החברתי, האנדרדוג שלה - עמיר פרץ. פרץ הוא אנטי ברק, כפי שאולמרט הוא אנטי ביבי. באותן בחירות, השמאל אימץ את אמיר פרץ כמי שמצא שלל רב, והסיסמה "רק לא ביבי" הוכחה כאפקטיבית. הליכוד קיבל רק 12 מנדטים, וביבי, שראה את הקרקע נשמטת מתחת לרגליו וקרא את הכתובת על הקיר, הודיע בליל הבחירות "שילמנו את מחיר הגזרות הכלכליות, אני ממשיך להוביל את הליכוד".

ממשלת אולמרט של קדימה והעבודה הצליחה לעשות את הבלתי יאומן, היא הפכה את אמיר פרץ לשר ביטחון. מלחמת לבנון השנייה, אותה הובילו השניים, הייתה גם סופם הפוליטי - אולמרט איבד את אמינותו ופרץ איבד את מעמדו. שר האוצר של אולמרט נשלח לכלא, אולמרט עצמו הסתבך בחקירות על פרשיות שחיתות, דבר שלא מנע ממנו לפתוח במלחמה נוספת בעזה, ולהפציץ את הכור הגרעיני בסוריה. בנושא הפלסטיני אולמרט חתר להגיע להסכם "מדף", מעין קופסת שימורים ששומרים במזווה ליום סגריר. כל אותו זמן ביבי המתין מעבר לפינה להזדמנות שלו לחזור.

הוא לא היה צריך להמתין זמן רב. אולמרט הודח מתפקידו; יורשתו, ציפי לבני, הוכיחה את השלומיאליות הפוליטית שלה כאשר סירבה לשבת בקואליציה עם ש"ס, ונאלצה להקדים את הבחירות. שוב התנוססה בראש חוצות הסיסמא המוכרת, אלא שהפעם בניגון יותר קליט: "ציפי או ביבי", כאשר השמאל מחפש את הישועה הפעם בדמותה של ציפי. כידוע ההימור של השמאל לא צלח, וביבי, שצחק כל הדרך אל הכנסת עם מנדט אחד פחות מאשר לקדימה, הצליח להרכיב ממשלה ימנית קיצונית. כבר ארבע שנים שולטת ממשלת המתנחלים והחרדים ללא עוררין, ובאותו זמן קדימה התרסקה, וחבריה נפוצו לכל עבר.

התחייה החוזרת של ביבי

ושוב אנו עומדים בפני בחירות, ושוב עולה אותה סיסמה מאוסה "רק לא ביבי". קמפיין שלילי לא בהכרח מביא תוצאה חיובית, ו"רק לא ביבי" זו צעקה המבטאת פאניקה וחולשה ולא אלטרנטיבה. הליכוד כבר נענש בגלל המדיניות הכלכליות של ביבי. זאת אותה מדיניות, אשר הוציאה בקיץ 2011 חצי מיליון אזרחים לרחובות בדרישה לצדק חברתי. ואולם, ראו זה פלא, הפעם ביבי לא ירד בסקרים, הפעם הוא לא יקבל 12 מנדטים אלא ההפך, כל התחזיות מנבאות לו סיכויי טוב לנצח שוב, כי אין לו בעצם כל אופוזיציה רצינית.

לפני שנה וחצי, כאשר הוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, גירשו צעירי המחאה את הפוליטיקאים שבאו לבקר. הם דאגו להדיר את המפלגות מההפגנות ומהבמות. רון חולדאי, מירי רגב ואחרים גורשו בבושת פנים על ידי אותם צעירים, שרצו ליצור מציאות אחרת. הכנסת הפכה לתועבה, והצטיירה כגוף שפועל לטובת ההון והטייקונים ומנותק מהעם. מנהיגי המחאה נשבעו שידם לא תתלכלך בפוליטיקה, ועל כך קיבלו את אמון הציבור. הם לא צעקו "רק לא ביבי", הם דרשו צדק חברתי, ולכן הם משכו מאחוריהם מאות אלפים.

ואולם, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. מפלגת העבודה שלחה את זרועותיה הארוכות לתוך המחאה. באמצעות תנועת "דרור ישראל" והתאחדות הסטודנטים היא דאגה לממן את הבמות ולהכתיב מסרים, שיהיו תואמים את המשבצת של הכוכבת החדשה, שלי יחימוביץ, תואמת אמיר פרץ מהסיבוב הקודם, שנשאה פניה לבחירות הבאות. מנהיגים ופעילים מרכזיים במחאה החלו לזלוג לשורות מפלגת העבודה, מעלו באמון שהציבור נתן בהם, והם סוללים במו ידיהם את דרכו של ביבי לראשות הממשלה בפעם השלישית.

התחייה החוזרת של ביבי אינה מעידה על אמון הציבור. הציבור לא מאמין לו, אבל הציבור גם אינו מאמין ליריביו. ממשלות העבודה וקדימה המשיכו את דרכו של ביבי, הן בתחום הכלכלי והן בתחום המדיני. ברק המציא את הסיסמה "אין עם מי לדבר", אולמרט השתעשע בשיחות שלא הובילו לשום מקום, ומדיניות ההפרטה וטיפוח הטייקונים משותפת לימין ולשמאל. על כל אלה יצא קצפה של תנועת המחאה, שטענה שאין במי לבחור, שכל המפלגות הן אותו דבר, ולכן הפתרון היחיד הוא המחאה ברחוב.

ביבי צדק?

עכשיו מתברר שבשם הדרישה "לא פוליטי" - צמחה לה מחאה שנועדה לקדם אינטרסים מפלגתיים. פעילי מחאה מרכזיים, אבירי זכויות העובדים, סנגורי הדיור הציבורי, לוחמי יוקר המחייה והשקשוקות, מנסים למנף את הפופולאריות שלהם, שנבנתה על השנאה למפלגות ולעסקנים, כדי לקדם את עצמם בתוך מפלגת העבודה, ולתת מכה ניצחת לתנועת המחאה. בכך הם מחמשים את ביבי שיכול לטעון: "צדקתי! המחאה הייתה פוליטית ולא ספונטנית, המניעים שלה היו עסקניים ולא נועדו להיטיב עם הציבור".

לבעלי הזיכרון הקצר, הסיסמא "רק לא ביבי", הניבה שתי מלחמות, שתי ועדות חקירה, שר אוצר וראש ממשלה מודחים, ואת אותה שיטה המטפחת את העשירים על חשבון העניים. "רק לא ביבי" היא סיסמא גרועה, כי היא משאירה אותנו "רק עם ביבי".
אם אנחנו לא רוצים את ביבי, אנחנו צריכים לבנות אלטרנטיבה למפלגות הקיימות, אנחנו צריכים תוכנית שתבטא את האנטי ביבי. במקום הפרטה – הלאמה; במקום תקציב בטחון - תקציב שלום; במקום עידוד הון - עידוד העבודה; במקום עובדי קבלן - עובדים מאורגנים; במקום יצוא של קווי יצור - בניה של מפעלים והרחבת התעסוקה; במקום חוקים גזעניים - העדפה מתקנת לאזרחים הערבים; במקום כיבוש - מדינה פלסטינית עצמאית.

תראו לי מפלגה אחת שהיא אנטי ביבי, שבאמת רוצה להביא לשנוי אמיתי. שלי, ציפי, יאיר, אהוד א', אהוד ב', הם בסופו של דבר גרסה מרוככת של ביבי. מי שלא רוצה את ביבי, צריך להתחיל לבנות מעכשיו את התנועה הפוליטית שתבטא את רחשי לבו של הציבור, זה שרוצה באמת צדק חברתי. יהודים וערבים, עובדים מכל המגזרים, כולם צריכים להיות שותפים לבנייה של תנועה כזאת, כדי שתוכל בבוא היום לכבוש את הכנסת ולשים קץ למלחמה, לכיבוש ולניצול.


www.etgar.info/he/article__635
17.10.2017, 07:10