שוטף ומתמלא: 31.10.12

זכויות אדם

מלים על מאחורי כתיבת ספרי "ואדי מילח"
או 12 שנים לאירועי "אוקטובר 2000"

מאת אורנה עקאד
מילות מפתח: פלסטינים אזרחי ישראל, זוגות מעורבים, אינתפאדת אוקטובר 2000

פואד מכפר ג'ת ואני מרחובות , נשואים כעשרים שנה , מגדלים שני ילדים וגרים בתל-אביב.
חיינו לעולם לא יהיו כמו חייו של זוג רגיל המנסה לקיים מסלול חיים רגיל .
האם אנחנו אנשים לא רגילים?
לא. אנחנו אנשים רגילים , החיים במציאות לא רגילה.
מדי פעם , דופקת המציאות על דלתנו ומזכירה לנו, היכן אנו חיים- אם זה כאשר אנו יוצאים את
הארץ , ואז הסלקטורית , מרימה את ראשה מהדרכונים שלנו ,
פואד?
כן?
כמו פואד בן אליעזר , נכון?
בעלי מחייך במבוכה.
ועקאד...
פואד מנסה להבין את השאלה.
נו, מאיפה ההורים שלך?
מכאן.
ואיפה אתה...סליחה, אתם , גרים?
בתל-אביב. זה לא שאנחנו לא יודעים, זה לא שאנחנו מיתממים..., אבל אנחנו לא רוצים לעבור את
זה . כל מבוקשינו באותם רגעים , שהבודקת תצמיד את המדבקה הנכונה על הכבודה שלנו ותיתן לנו
ללכת. רק שלא...כי אז באה השאלה המכשילה...והיא מופנית לפואד בלבד, "היכן שרתת בצבא?"
פואד יודע, שאין לאן לברוח. התשובה כתובה לו על המצח, אבל האוחזת בדרכנו רוצה לשמוע את
זה מפיו.
פואד מנסה להסתיר את מילותיו מתחת לשפתיו, ולוחש את הברור מאליו:
אני לא שירתי. אני ערבי. וזאת אשתי, אורנה . אנחנו גרים בתל-אביב .
מכאן מתחילה מסכת הייסורים שמסתיימת באיש בטחון חסון שמלווה אותנו עד לפתח המטוס וגוזל
מאתנו את חירות הדיוטי פרי או את כוס הקפה שממנה ניתן להתחיל את החופשה.

אולם המציאות הלמה בנו ביתר שאת , באוקטובר 2000.
אותו אוקטובר 2000 כשהאדמה רעדה והשמאל "הנאור" , אמר לפלסטינים "שיחכו להם
בסיבוב", נסענו לבקר את חמי וחמתי בג'ת.
יום לפני שנסענו, הודיעה ועדת המעקב על ערביי ישראל על שביתה כללית והפגנות בכפרים-
כהזדהות עם הקורבנות באירועי "אלאקסה" .
בבוקר , התקשרה חמתי ושאלה, אם אנחנו באים?
ענינו שכן. היא אמרה שאולי עדיף שנישאר בבית. אחותו של פואד, אמרה שנבוא, אבל שאני אשים
מטפחת על הראש. "מה פתאום מטפחת?" אמר בעלה, "הרי אם השוטרים יראו אותם, יחשבו שהם
מפגינים ואז ירו בהם..."
"מה פתאום"!? אמרה חמתי.
חמי הציע שנישאר בתל- אביב." הכי בטוח שם ".
אבל אנחנו כבר היינו בדרכינו לכפר וההפגנות כבר החלו.
בני הפעוט היה בקושי בן חודש ובתי הייתה בת שש .
בכניסה לכפר , סמוך לבית הקברות , עלה עשן סמיך של צמיגים מובערים,
כנראה נלקחו מהפנצ'רייה של לואיי ( בן הדוד של בעלי) מעבר לכביש.
כשהקולות התלהטו, הבטתי דרך מראת מכוניתי ומאחורי ראיתי טנדר של מג"ב עובר את
הכניסה לכפר.
האצתי את המהירות וכעשרים מ' מהפנצ'רייה , בבית הקפה שבתחנת דלק של אבו פאתח , נעמדו
כמה בחורים צעירים כדי לראות על מה המהומה.
נשמעה ירייה. בחור אחד נפל.
לחצתי בחוזקה על דוושת הגז – הרי בתוך האוטו , היו תינוק בן חודש וילדה בת שש.
בהבזק של שניה, הצלחתי לראות מכונית כחולה מפנה את הבחור שנפל.
בחיים דברים קורים מהר יותר מבסרט או הצגה.
למחרת נודע לי שלבחור קראו רמי ג'רה .
אחד משלושה עשר הצעירים שחייהם קופחו באותו אוקטובר נורא.
ואנחנו? מי אנו?
אנשים רגילים ,וכמו שאומרים בעגה צבאית: " הרי כל מה שרצינו, הוא להגיע הביתה בשלום."
באותו יום , באוקטובר, החל ספרי "ואדי מילח" להיכתב.

תל-אביב 2012


www.etgar.info/he/article__638
17.12.2017, 11:12